יש לא מעט רגעים קומיים ב"וונדר וומן 1984", אבל המשעשע שבהם מגיע במפגש הראשון בין שלוש הדמויות הראשיות בסרט, כשדיאנה נתקלת לראשונה בנבל מקס לורד במקום עבודתה, מוזיאון סמיתסוניאן בוושינגטון. ברברה מינרבה, החברה הטובה מהמשרד, מציגה את הברנש המפוקפק כאושייה טלוויזיונית. "אוה, אין לי טלוויזיה", עונה הגיבורה בגילומה של גל גדות. צחוק הגורל: אם לדיאנה לא הייתה היום טלוויזיה, או לפחות מחשב, היא לא הייתה יכולה לצפות בסרט המצופה כל כך בכיכובה, שעלה אמש (שישי) לשידור ב-HBO מקס, במקביל לבתי קולנוע ספורים בארצות הברית ובעולם.
הטריילר של "וונדר וומן 1984"
"וונדר וומן 1984" הוא הסנונית הראשונה המבשרת על השלמת מהפכת הסטרימינג, וקבירת תעשיית הקולנוע כפי שהכרנו אותה עד היום. ככל שמדובר על איכויות ההפקה, סרט ההמשך ללהיט הקופתי המסחרר "וונדר וומן" מ-2017, הוא סרט קולנוע לכל דבר שמיועד מלכתחילה למסך הענק. הבמאית פטי ג'נקינס לא יכלה להיערך מראש למגיפת הקורונה שהשביתה את הענף כולו, וגם לא המפיקים והמממנים באולפני האחים וורנר, שמן הסתם לא היו משקיעים 200 מיליון דולר ביצירה טלוויזיונית. למרות כל זאת, ואחרי צפייה ביתית, אפשר לדווח שלמעט סצנות אקשן ספורות, הסרט אינו גדול מדי על המסך הקטן. הקהל לא זקוק לאיימקס כדי להקשיב לשיחות בין הדמויות, להפנים מסרים, ולהאזין להטפות מוסר - וכאלה יש יותר מדי ב"וונדר וומן 1984".
"וונדר וומן" היה סרט פורץ דרך לפני שלוש שנים, כשובר קופות שנישא על גבי דמות של גיבורת על נשית, במאית אישה (פטי ג'נקינס) וכוכבת בהתהוות (גל גדות). 2017 הייתה שנת ההעצמה הנשית, עוד לפני פרשת הארווי ווינשטיין ותנועת Metoo, והסרט ביטא את רוח התקופה היטב (ממש כמו "פנתר שחור" בשנה שלאחר מכן). אבל מבחינה עלילתית, "וונדר וומן" היה סרט גיבורי-על תבניתי לכל דבר ועניין. זה עשה את העבודה וסחף את ההמונים, בנים ולשם שינוי גם המון בנות.
"וונדר וומן 1984" ממשיך את המורשת הנשית בגאווה, אלא שהפעם לא מדובר בסרט גיבורי על שגרתי, אלא במעין פנטזיה רומנטית תמימה ומשובבת נפש מהסוג שהיכרנו באייטיז, קצת כמו "בחזרה לעתיד" או "ביג". וונדר וומן הנוכחית מנותקת כמעט לחלוטין מדמות הקומיקס המקורית, כאילו נקטעה שרשרת ההדבקה שלה בתרבות הפופולארית. לעתים זה נראה כאילו התיוג שלו כסרט גיבורי על נועד בעיקר כדי למשוך את ההמונים לקופות (שבינתיים הוחלפו בטלוויזיות).
הזיקה לשנות ה-80 כמובן לא מקרית, וקשורה במתקפת הנוסטלגיה על האייטיז שאנחנו נמצאים בעיצומה (אפשר אולי להצביע על "דברים מוזרים" מנטפליקס כמחוללת הטרנד). "וונדר וומן 1984" נפתח בזיכרונות ילדות של דיאנה מהאי תמיסקרה, בהם היא לומדת לראשונה על עוולות השקר וקדושת האמת, אולם משם ואילך העלילה כולה מתרחשת בשנות ה-80, 1984 ליתר דיוק. ג'נקינס משקיעה המון בשחזור התקופה, וחובבי הנוסטלגיה ייהנו מאלמנטים סגנוניים רבים שמעניקים לסרט חן רב בחלקו הראשון והמוצלח יותר. משום מה לא שולבו להיטי מוזיקליים מהאייטיז בפסקול, אבל גם בלעדיהם כיף לחזור אחורה בזמן לתקופה שבה התרבות שימשה כאסקפיזם מעולם שהיה על סף פיצוץ מתמיד על רקע המלחמה הקרה. גם עכשיו, רבים מהמבקרים בארצות הברית כבר הכריזו על "וונדר וומן 1984" כנוגד הדיכאון שהעולם זקוק לו נוכח המצב הפוליטי הנוכחי.
החיסון הבידורי שפטי ג'נקינס מציעה לנו בימים קשים אלה מגיעה בדמות הנבל מקס לורד, נוכל שאפתן שמציג עצמו כאיל נפט מצליח (בגילומו של פדרו פסקל). אינטרנט לא היה בזמנו, אז הוא משתמש בערוצי הטלוויזיה כדי להפיץ פייק ניוז. נדמה שהוא אמור לעורר בנו נוגדנים לנשיא האמריקני היוצא דונלד טראמפ, ולהותיר אותנו עם אמירה פוליטית ברורה בתוך בליל של מסרים פשטניים שדיאנה מפיצה סביבה. כמו לורד, גם טראמפ התחיל כאושיה טלוויזיונית, והסרט שולח עקיצה גם לנשיא אחר, רונלד רייגן, למרות שהוא בכלל הגיע מהקולנוע (ויתכן שבהשראתו פיתח חיבה לנשק גרעיני). אבל הביקורת הפוליטית הזו מחווירה ביחס לתקינות הפוליטית שמניעה את "וונדר וומן 1984" ומפזרת מסרים ליברליים תמימים כל הדרך עד לסוף האופטימי ברוח חג המולד, שנפתר בדיבורים, לא במעשים.
איך כל המסרים היפים האלו משתלבים בעלילה שנועדה לחולל בנו רגעי מתח, אקשן מרהיב, סיפורי אהבה מרגשים וגם הלצות משעשעות לאורך שעתיים וחצי? ובכן, הם לא משתלבים. הדבר העקבי היחיד ב"וונדר וומן 1984" הם המסרים על חשיבות האמת וערך הצניעות אל מול הסיכון הטמון בשקרים, תאוות הבצע ושאפתנות היתר. הרעיונות יפים, היישום העלילתי שלהם פחות. את דיאנה פרינס אנחנו פוגשים 66 שנה אחרי אירועי הסרט הראשון. היא ממשיכה להילחם בפשע כוונדר וומן במקביל לעבודתה במוזיאון. שם היא מתיידדת עם ד"ר ברברה מינרבה (קריסטן וויג), חנונית בעלת ידע רב ונטולת כישורים חברתיים. השתיים מנסות לפענח את מקורותיו של חפץ עתיק ומסתורי שנועד להגשים משאלות, ממש כמו המנורה של אלאדין. אלא שבמקרה הזה השד נורא הרבה יותר מבמעשייה ההיא. לורד נטול הרסן משתלט על החפץ ובעזרתו מתכוון להשתלט על האנושות כולה, בעודו מחלק מתנות לכל עבר כאילו היה מעין סנטה קלאוס ערמומי וזדוני.
עלילת המתח המגושמת והמאולצת כוללת גם גיחה מיותרת לחלוטין לקהיר, שמגיעה אחרי סצנת מרדף שנראית כמו מחווה ל"מהיר ועצבני" (שם התניעה גדות את הקריירה ההוליוודית שלה). יותר משיש בו היגיון פנימי, נדמה שמטרת התסריט לעורר רגש ואמפתיה כלפי הדמויות והחלומות שלהן. ברברה ששואפת להיות מוצלחת כמו דיאנה, מוצאת את עצמה עוברת טרנספורמציה בלתי נתפסת מחנונית לפאם פאטאל מהממת, רבת עוצמה, ובהמשך גם קטלנית (כשהיא הופכת לנבלית צ'יטה הפראית). ד"ר מינרבה החטובה והלוהטת זוכה פתאום למחמאות של ג'נטלמנים, לא רק הטרדות של שיכורים. ואילו דיאנה, שגם לה לא חסרים מחזרים, רק מקווה להתאחד עם אהובה סטיב טרבור (כריס פיין), לו שמרה אמונים במשך יותר מששה עשורים של התנזרות מאז מותו הטרגי בסרט הראשון. בסיועו השמיימי של החפץ מגשים המשאלות, היא זוכה להתייחד איתו ולממש את אהבתה.
יחסי האהבה-קנאה-שנאה שחולקות דיאנה (הקרויה על שם אלת הצייד הרומאית, המקבילה של ארטמיס היוונית) לד"ר מינרבה (הקרויה על שם אלת המלחמה והחכמה הרומאית, מקבילתה של אתנה) מזכירים את דרמות ההתבגרות של ג'ון יוז, עם המתח שבין מלכת הכיתה והיורמית, ואולי גם את היריבות בין אלכסיס לקריסטל מאופרת הסבון "שושלת". האייטיז כאמור שולטים ב"וונדר וומן 1984", אבל ב-2020 יש מי שיתאכזבו ואולי אף יזעמו במהלך הצפייה, וזאת בניגוד להתעלות הפמיניסטית שחוו לפני שלוש שנים. מילא רצונה של ברברה לזכות בהכרה מצד הגברים המקיפים אותה, אבל ההיקשרות הרגשית של דיאנה לסטיב לאורך זמן כה רב לא ממש מעידה על העצמה נשית, עצמאות וחופשיות (ובמאמר מוסגר, גם הפטישיזם לחפץ הקדום והפאלי עשוי לעורר קריאה מגדרית ביקורתית, כמו האובליסק בוושינגטון שמופיע שוב ושוב ברקע).
אבל מעל הכל, כמו בסרט הראשון זוהי גל גדות אשר מושכת את תשומת לבם ומבטם של כולם בקהל, גברים ונשים. הכריזמה שלה באמת יוצאת דופן, כשהיא קופצת, מרביצה או קושרת את אויביה בלאסו. הבעיה היא שב"וונדר וומן 1984" יש פחות אקשן ויותר מלל, וכשהיא מדברת היא נחשפת כשחקנית נטולת ניואנסים, במיוחד בסצנות שהיא חולקת עם וויג המוכשרת ובעלת התזמון הקומי והדרמטי המצוין. גם המבטא הישראלי הכבד עדיין נוכח, וגדות תצטרך להשיל אותו אם ברצונה לגוון את התפקידים שלה. כרגע זה מספיק לה בשביל לגעת בשמיים ככוכבת הוליוודית אמיתית, ולהפקת "וונדר וומן 1984" היא הביאה איתה את כל המשפחה, כשבעלה ירון ורסנו ובתה הקטנה מאיה מופיעים כניצבים על קרוסלה בסצנת הסיום. גם בתה אלמה זוכה לכמה שניות של תהילה כשהיא זורקת כדור שלג על אימא. אגב, גם בעלה ובנה של ג'נקינס מגיחים כניצבים בסרט, וגם בן זוגה של וויג, השחקן אבי רוטמן.
אחרי שב"וונדר וומן" הראשון ראינו את דיאנה נמלטת מאי האמזונות ומגששת את דרכה בחברה המערבית הזרה לה, ב"וונדר וומן 1984" זהו סטיב טרבור שחוזר אחרי 66 שנה ומתאקלם מחדש באמריקה המודרנית בה גדל. זה מותח לרגעים, ובעיקר משעשע. ומה צפוי לנו בסרט השלישי, שבוודאי יגיע בשנים הבאות? מי יודע, אולי משהו על מיתולגיה קולנועית מן העבר שמנסה למצוא עצמה במציאות של סטרימינג. ותגידו מה שתגידו, זה בעיקר עצוב.
