"אינני נראה אדם קורא... אבל קריאה היא אהבתי העתיקה ביותר, והשפה משכרת אותי ומענגת אותי ומשפילה אותי לפעמים אף יותר מהעבודה עם הטריקס (הלקוחות) והשפה גם מתגמלת יותר מהם כי היא עשירה יותר אפילו מהטריקס העשירים ביותר שפגשתי, ואכזרית מהם פי כמה".
"יונקי הדבש", ספר הביכורים של אמיר נעמן, רוצה שנדמיין את הניגוד הזה באופן מרחבי, גופני ועקרוני. בתוך עולם פורנוגרפי ישנו אי בודד: אדם קורא. בתוך מבוך של חדרי חושך, מדרגות, ברים – ישנו אדם שעובר חוויות קיצוניות של השפלה מינית כמעט בשוויון נפש. ספק מתוך אדישות, הלם, סימום. אבל את חוויית הקריאה הוא מתאר כריגוש עצום. את הדיבור המליצי שלו – כחוסר שליטה בסוגרים.
יותר ויותר הוצאות וסופרים בישראל מרשים לעצמם לגעת בסקס בצורה פחות מרובעת וזהירה, ככל שהנוכחות של פורנוגרפיה ושל דיון מוסרי ומשפטי בניצול מיני נעשית רווחת יותר. בסדרות טלוויזיה, בחדשות. "יונקי הדבש" הוא גם ביטוי לכך, וגם ספר שמרשה לעצמו להיות ישיר וגלוי יותר בתיאור של הגיבור והמספר כעובד בתעשיית המין. גבר ישראלי בקצה האחרון של נעוריו, מי שמחק כביכול את הזהות ואת ההיסטוריה הפרטיות שלו. מי שהפך למקצוען בתעשיית הסקס בברלין. הוא מצלם את עצמו, מופיע במועדונים, נפגש עם הטריקס שלו בבתיהם. הוא אדם שמתמחה לכאורה בנתק בין תודעה לגוף. לפעמים הוא מזכיר זומבי. או עטלף. חושיו מחודדים וקהים. הוא מתאר תנועות, קולות ומבטים שהוא יכול להרגיש גם בחושך, גם עם הגב לקהל שעומד לצפות בו הופך לחפץ, לבשר. גם אנחנו נמצאים שם, מציצים, מתבדרים.
למרות העטיפה הפרובוקטיבית, ובצד כמה רגעים של חלחלה, חוויתי את הספר הזה כספר כמעט תמים. הגיבור, אחרי שהסיפור משיל ממנו את השכבה הסרקסטית, יכול להיקרא כווריאציה עכשווית של זונות טובות לב בספרות, באופרה, בקולנוע. אנחנו רוצים לראות אותן מנצחות את השיטה, משיגות אהבה. מצילות את גופן ואת נפשן. בהקשר קווירי, הספר הזה גם ניזון מדמויות של מלאכים, קדושים – ספק קופידונים, ספק זונות – כמו הדמות שגילם ריבר פיניקס בסרט "איידהו שלי".
- רוצים לקרוא את הספר המלא? לחצו כאן
במידה מסוימת, "יונקי הדבש" מזכיר את האופן שבו סרטו התיעודי של תומר הימן עקב אחרי כוכב הפורנו יונתן אגסי – באהבה, בסבלנות נצלנית, במציצנות של מי שמפנה את המצלמה כלפי הגיבור שחושף את עצמו תמורת כסף, וגם כדי לבטא כאב לב, כדי לתקשר.
ספוילר קצר: בתחילת הספר, הגיבור מקבל מעטפה ובתוכה ציפורניים. בהמשך הוא יקבל מכתבים שבתוכם חלקי גוף אחרים. מישהו נחתך. מישהו מעברו ספק מאיים עליו, ספק מבקש למשוך אותו אליו בחזרה. המכתבים האלה מצטלבים עם הספר הממשי והמדומיין שעל שמו נקרא "יונקי הדבש" - ספר נשכח משנות ה-50 שהגיבור והמספר קרא בנעוריו. לצד הרשת של צרכני מין, הספר הזה מפנטז על מחתרת של אוהבי ספר נשכח. ובאמת, ספרו של נעמן משכפל עלילות על ספרים שחורים ויצירות מקוללות שהיו פופולריות במאה ה-.19 הוא מבטא נוסטלגיה לסמים מפוארים ומדומיינים מבחינתנו, אנשי עידן המרשמים הפסיכיאטריים. למאורות האופיום של "דוריאן גריי", ולא ליעילות הקרה של סמים ותרופות שמגבירים ריכוז ותפוקה.
הספר לא בוחן את הנושאים האלה בצורה ריאליסטית או פסיכולוגית. גם קווי העלילה הכמו-בלשיים שלו הם יותר רישום קל מאשר קווי מסגרת. אנחנו לא ממש עומדים להכיר את חברי הנעורים של הגיבור שמבצבצים בפלאשבקים, במכתבים שהוא מקבל. אפילו לא את הספר שחיבר ביניהם. הקריאה לא ממש מנסה להמחיש חוויה נפשית מורכבת; היא נעה לאורך פרקים קצרים שמשקפים מעברים חדים של הגיבור בין מצבי קריאה, הזיה והיזכרות.
"יונקי הדבש" הוא סיפור ארוך. לא רומן, לא סיפור קצר. יש לכך יתרונות מבחינת אינטנסיביות וקצב, אבל האורך המוגבל מדגיש את הרושם של ילד בחנות צעצועים (למבוגרים). מישהו שמתלהב מהגילוי של ציטוט, מחווה, של משחק בשיכפולים ומטפורות. מהאפשרות לזעזע. מישהו שעוד לא יכול להתמקד בצעצוע אחד מרוב אפשרויות. שעוד ילמד להשתמש בכלים נוספים שמייצרים עבור הקוראים איזון, מיקוד, המשכיות. לפעמים, לאורך הקריאה, אפשר להרגיש את הרצון של המחבר, כמו הגיבור בצעירותו, לקעקע משהו; לצרוב בעור דימוי מושך, נועז, איקוני - עוד לפני שהוא מבין אותו עד הסוף.
אבל זה בסדר גמור מבחינתי. בתור ספר ראשון, כיף לגלות את "יונקי הדבש" ואפשר לסלוח לו על רגעים בוסריים יותר. בין היתר, מפני שהוא מצליח לעטוף את הדימויים הטראשיים שלו במין קרום שמקשה להבחין בין בוסר לחוסר אונים. בין דימוי פיוטי לקשקושים גסים במחברת.
"יונקי הדבש", אמיר נעמן, טנג'יר, 126 עמודים
