על פי הערכות המדענים, המפץ הגדול אירע לפני כ-13.8 מיליארד שנה - פלוס מינוס. אבל אם נשאיר בצד את התיאוריות של האסטרופיזיקאים ונתעסק בדברים החשובים באמת - תרבות פופולרית למשל - הרי שהמפץ הגדול התרחש רק לפני קצת יותר מארבעים שנה, עת יצא לאקרנים "מלחמת הכוכבים".
לא צריך טלסקופ כדי להבחין בהילת הסופרנובה שהסרט הותיר אחריו מאז מאי 1977 ועד היום. היא נמצאת בבתי הקולנוע, בטלוויזיה, בספרות, בקומיקס, בצעצועים ומרצ'נדייז למיניהם, והיא נוכחת גם בשגרת חיינו ובשפה שאנחנו מדברים. "מלחמת הכוכבים" שינתה את הכל, ומאז היקום התרבותי שלנו הולך ומתרחב בקצב מסחרר. רחוק יותר, ועמוק יותר אל תוך הכיס שלכם. שהוא אגב דווקא מתכווץ.
(מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה – טריילר )
בראייה לאחור, במיוחד היום על רקע הביקורת של מרטין סקורסזה ופרנסיס פורד קופולה על מגמת הפרנצ'ייזים בהוליווד, אפשר להצביע על "מלחמת הכוכבים" כאירוע המכונן שהביא לכל זה. כבר ב-1977 עם צאת הסרט הראשון, רבים מבין הבמאים והמפיקים התבוננו בעיניים כלות ומתנשאות על אופרת החלל הילדותית למראה של ג'ורג' לוקאס כמוצר בידורי ירוד, טראש בהתהוות. לבטח לא יצירת מופת פורצת דרך, או תופעה חסרת תקדים. אמנם חלק מהמבקרים הביעו התלהבות מבניית העולם של לוקאס, וחווית הצפייה יוצאת הדופן שכוח המשיכה שלה סחף את ההמונים לתוכו, אולם אלו המרצינים בעיקר זלזלו בסרט. התיאורטיקן הנודע פרדריק ג'יימסון כינה אותו "פסטיש", חיקוי ריק נטול אמירה. גם הבמאים האמריקנים הבולטים של שנות ה-70 בזו לסרט, בהם וויליאם פרידקין ("מגרש השדים") שבדיעבד רואה ב"מלחמת הכוכבים" אסון שהביע לחורבן הקולנוע העצמאי. האפוקליפסה שלפני "אפוקליפסה עכשיו".
"הסרט שינה את הצייטגייסט", אמר פרידקין בראיון ל"וואניטי פייר" ב-2014, "הייתי אומר ש-80 אחוזים מהסרטים האמריקנים היום הם בעצם צילומי המשך של 'מלחמת הכוכבים'. אם 'מלחמת הכוכבים' היה נכשל, לא היו לך סרטים מהסוג הזה שפופולריים היום. הוליווד התמסרה כולה לגיבורי העל מהקומיקס וממשחקי המחשב, וזה מוצדק כי הם כל כך מצליחים, הקהל רוצה אותם. אבל הרעב הזה, התשוקה הזאת, התעוררה בעקבות 'מלחמת הכוכבים'". ההתמרמרות של פרידקין אז, כמו זו של סקורסזה וקופולה היום, מוצאת אוזן קשבת בקהילת האינדי האמריקני. אבל צריך לזכור שפעם לפני זמן רב על כדור הארץ, לוקאס עצמו היה יוצר עצמאי מבטיח עם שאיפות אמנותיות וזיקה פוליטית. אפשר להתרשם מכך בסרטו הראשון THX 1138, מותחן מדע בדיוני קודר שהופק על ידי קופולה, מי שהפך לסנדק שלו ואף ייעד לו את תפקיד הבמאי של "אפוקליפסה עכשיו" (למי שתהה מאיפה ההשראה לדמות של קולונל לוקאס בגילומו של הריסון פורד).
אלא שכמו במקרה של רבים וטובים לפניו, החלומות של לוקאס התנפצו כשיצירת הביכורים החתרנית שלו (שבין השאר כללה ציטוטים מנאומי ריצ'רד ניקסון) לא מצאה חן בעיני ראשי אולפני האחים וורנר שעמדו מאחורי מימון ההפקה, והסירו ידיהם ממנו נוכח הכישלון בקופות. מנקודת השפל הזו יצא לדרך המסע של לוקאס בעקבות מסעו של הגיבור - אותו מתווה נרטיבי שזיהה חוקר המיתוסים ג'וזף קמפבל. טיוטה אחר טיוטה, תסריט אחר תסריט, נכתב לו עולם בדיוני, מסקרן ומופלא על הנייר ששאב השראה מאגדות קדומות, מסיפורי המלך ארתור, מהמערבונים האמריקנים של ג'ון פורד ומסרטי הסמוראים של אקירה קורוסאווה. ולא פחות מכך, מתחת לפני השטח, הטמיע הבמאי הממזר תכנים חתרניים, ביקורת חברתית ומחאה נגד ניקסון ודומיו. אבל כדי שהעולם המופלא הזה יתממש על המסך הגדול, היה עליו להוכיח את עצמו כיוצר מסחרי. הוא עשה זאת עם דרמת הנעורים "אמריקן גרפיטי" מ-1973 ששיקם את מעמדו בהוליווד.
מבחינה זו, "מלחמת הכוכבים" הוא שילוב של THX 1138 האפל, שהכישלון שלו הניע את לוקאס להמשיך הלאה ביתר שאת, עם "אמריקן גרפיטי" ההולל (מן הסתם סרט שהשפיע רבות על בועז דוידזון בדרך ל"אסקימו לימון"), שהניעה את יו"ר פוקס המאה ה-20 אלן לאד ג'וניור לתמוך בהפקה בתקציב בינוני של כעשרה מיליון דולר. ההצלחה הקופתית חסרת התקדים של אופרת החלל הילדותית למראה היא שאפשרה ללוקאס להמשיך הלאה ולמתוח את היקום החלופי שזה עתה ברא לעצמו ולמיליוני צופים משתאים. לאחר שתמרן בערמומיותו את לאד, והבטיח לעצמו את זכויות היוצרים על המרצ'נדייז והכספים האדירים שהתקבלו ממכירתם (טוב, מי יכול היה לתאר לעצמו) בתמורה לוויתור על שכרו, הוא יכול היה להרשות לעצמו להרחיב את הגלקסיה הקולנועית שלו ל"האימפריה מכה שנית" (1980) ו"שובו של הג'דיי" (1983), ולשלב בהם גם את המציאות הפוליטית באופן סמוי וגלוי.
כילד בן שמונה העניינים הללו נקלטו בעיני המשתאות ומוחי התמים, כשצפיתי לראשונה ב"שובו של הג'דיי" בקולנוע בתל אביב. היה שם משהו כל כך חזק ומושך, גדול מהחיים, ועדיין כל כך טבעי ומוחשי. הרגע הקסום הזה שבו C3PO ו-R2D2 צועדים במדבר בדרך למעונו של ג'אבה דה-האט נראה כל כך מציאותי, כאילו אני שם איתם. שם בטטואין, ולא במדבר יהודה. מיד נשאבתי כל כולי לתוך היקום הזה, נטמעתי בכל סצנה, התאהבתי עד כלות בצ'ובאקה, ובחנתי מקרוב כל ג'אווה, טוסקן ריידר וטיידריאן. התמסרתי לעלילה, לדמויות ולחלל שעטף הכל. זה היה המפץ הגדול האישי שלי, ומה שהתרחב בעקבותיו הוא הדמיון והסקרנות. מאז השלמתי פערים בסדר הפוך: "האימפריה מכה שנית", ואז "מלחמת הכוכבים" (שהפכה בינתיים ל"תקווה חדשה"), ואז בסדר הנכון, ואז בתפזורת. שוב ושוב ושוב, ושוב. כאילו כדי להתעדכן בחדשות הגלקסיה. אולי פספסתי משהו. דווקא הרכילות בנוגע למשפחת סקייווקר פחות עניינה אותי.
שנים עברו, התבגרתי. קצת. אבל ההעמקה שלי אל תוך הדיפ ספייס של "מלחמת הכוכבים" מעולם לא עצרה. בתור חייל משוחרר בן 20 פלוס, המשכתי לתרגל הוטזית מדוברת, ושאגות של ווקי, אבל מצאתי את עצמי מתנחל בעיקר בפינות האפלות של הגלקסיה: דארת ויידר והאימה הטרגית שלו, בובה פט והמסתורין החרישי, האן סולו והציניות הניהיליסטית. אפילו C3PO הנוירוטי שהפך למושא להתעללות של כולם, כולל הצופים. לוקאס עצמו עבר ככל הנראה תהליך דומה כשחידש את הסאגה עם טרילוגיית הפריקוולים שלו, במהלכה פנה באופן גלוי ומהותי ונועז יותר לתכנים סוציו-פוליטיים מכבידים, כשהוא מדגים בפנינו כיצד רפובליקה דמוקרטית הופכת לדיקטטורה. על הדרך הזכיר לכולם שהוא השליט היחיד של האימפריה הקולנועית שלו, לקול מחאת חלק ממעריציו.
ואכן הפריקוולים היוו אכזבה קשה עבור רבים בין המעריצים האדוקים של "מלחמת הכוכבים", ועוררו תחושת התפכחות מתסכלת מכך שהם כבר לא אותם ילדים נלהבים ושכבר לא ניתן יהיה לשחזר את ההיקסמות הראשונית שלהם מהטרילוגיה המקורית. הייתי שותף לחלק מהתחושות הללו, אבל כפי שמאסטר יודה לימד אותנו, עדיף לרסן את השנאה, הפחד והרגשות באופן כללי, ולתעל את האנרגיות השליליות לכיוונים חיוביים יותר. אימצתי את הגישה הזו כל הדרך לאוניברסיטת תל אביב, מתוך כוונה לחקור את המסרים הפוליטיים של לוקאס בסרטים והפרשנות שהוא מעניק באופן מובהק לתופעת הפשיזם. והנה, השלמתי את התואר השני, והוכרתי כמאסטר. מאסטר ג'דיי, אפשר להגיד. כבר לא אותו פדואן צעיר ותמים. היום אני כבר עובד על דוקטורט.
מה יש לחקור ב"מלחמת הכוכבים" ככלל ובפריקוולים בפרט? מעבר לכל רעשי הרקע של ג'אר ג'אר בינקס, ילד הכאפות אנקין, ושיעור מיותר על מידיקלוריאנים, אפשר להבחין בהתגבשותם של תהליכים אקטואליים, רציניים, ודי עגומים. הטרילוגיה הראשונה הוקדשה בעיקר למסעו של הגיבור לוק סקייווקר, שחוויית ההתבגרות שלו דוחקת אותו מאיזור הנוחות שלו ובהדרכת אובי וואן קנובי ומאסטר יודה מתנסה בכוח וגורם לשינוי חברתי חיובי בסביבתו. זהו מיתוס התבגרות מודרני. ואילו בפריקוולים קורה תהליך הפוך, כשאנקין המתבגר נסדק נפשית, ונסחף עם הרגשות והפחדים והתאוות שלו, תוך שהוא גורר עמו את הגלקסיה כולה לצד האפל של הכוח. זהו כוחו הפתייני של הפשיזם - של היטלר, מוסוליני, ארדואן, פלפטין, ויישומים אחרים של מנהיגים חפצי כוח במציאות הנוכחית שלנו. בעצם בעזרת הפריקוולים לוקאס חוקר את העבר של היקום הבדיוני שברא, ובו זמנית מפנה מבט להיסטוריה האנושית בעולם שבו הוא חי.
אבל עכשיו היקום הזה כבר לא של לוקאס. ראשי דיסני רכשו אותו ממנו ב-2012 בסכום בלתי נתפס של יותר מארבעה מיליארד דולר. חברת ההפקות לוקאספילם וכל נספחיה הם עתה עוד אגף בתאגיד הבידור העצום, שמאז השלמת העסקה עושה ככל יכולתו כדי לממש את ההשקעה האדירה ולמנף את הנכס התרבותי שברשותו. הכרזת נשיאת לוקאספילם קתלין קנדי, נושאת הלפיד והלייטסייבר של לוקאס, על הפקתה של טרילוגיה חדשה הגיעה כבר בשלב מוקדם, ואיתה גם עדכון על סרטי ספינאוף עתידיים.
עתה משערוץ הסטרימינג דיסני פלוס עלה לאוויר, נפתחו מרחבים אחרים להפצת תכנים ישנים וחדשים מהגלקסיה: הסרטים, סדרות האנימציה "מורדים" ו"מלחמות המשובטים" של דייב פילוני. וכמובן סדרת הלייב-אקשן "המנדלוריאן" של ג'ון פארבו. וזו רק ההתחלה. בקרוב תופק סדרה על קורות אובי וואן קנובי, ופרויקטים קולנועיים אחרים נמצאים בפיתוח בהובלת הצמד ריאן ג'ונסון ורם ברגמן, וגם קווין פייגי. ההוא ממארוול. "מלחמת הכוכבים" תחת דיסני היא הפרעה בכוח, והיא מביאה איתה גודש מחניק, גשם מטאוריטים של תכנים, שיפגמו לבטח בסינגולריות של המותג הקולנועי שאני, כמו רבים, גדלתי עליו.
הטרילוגיה המקורית התמזגה בילדות שלי ונותרה פועמת ומרגשת גם כנער מתבגר, טרילוגיית הפריקוולים דחפה אותי לחוות את הגלקסיה וההתרחשויות בה כאדם בוגר, ערני, ביקורתי, ובעל מודעות פוליטית. ועם איזה מטען תשאיר אותי הטרילוגיה האחרונה של דיסני? איזו תרומה יש לה להתפתחות הרוחנית, הרגשית, והשכלית שלי? כשצפיתי לראשונה ב"הכוח מתעורר" של ג'יי ג'יי אברמס ב-2015, חוויתי בעצמי התעוררות עם תחילת רול הפתיחה המסורתי. התרגשות אדירה, צמרמורת. ציפייה גדולה לבאות. ועכשיו כשהסאגה כולה נחתמת ב"עליית סקיווקר" אני תוהה עם איזה ערך מוסף אני יוצא ממנה. אם יש כזה, הוא רק פוגם במורשת התרבותית האדירה שלה.
אולפני דיסני, הידועים ככאלה שפונים לכל המשפחה ואכן ממקדים את כל האנרגיות שלהם במשפחתיות, כמו משפחת סקייווקר והמשפחות הרבות מכל העולם - גברים נשים וטף - שמגיעים לבתי הקולנוע כדי לצפות בתוצרים שלהם. ההקשר הפוליטי והחברתי נעלם לחלוטין, וההקסמות הקולנועית נמוגה גם היא. פיצוצים וחלליות יש לנו בכל שובר קופות היום.
ריאן ג'ונסון התיימר לרענן את הגלקסיה ב"אחרוני הג'דיי" והוציא תחת ידיו פסטיש של הפסטיש. השתעשעות ז'אנרית מטופשת שפגעה אנושות בחוקיות של היקום הבדיוני, וסדקה את המיתולוגיה סביבו. "לכל אחד יש גרסה משלו. אני חש את זה בכל עצם בגופי כמעריץ מאז גיל חמש. ככל שניצור יותר תכנים מהעולם הזה, כך נעניק ליותר מעריצים הזדמנות להתחבר למגוון נושאים", אמר לי ג'ונסון לאחרונה בריאיון, "גם אם היית עושה סרט מלחמת הכוכבים שהוא רציני, תמיד יהיה מי שיתלונן".
טענתו ג'ונסון מתקבלת על הדעת, אבל בעוד ששלל התכנים של "מלחמת הכוכבים" פונים לילדים בהכוונת דיסני, האם אי פעם יסטו ראשי האולפנים ויאשרו הפקת מותחן או דרמה פוליטית המתחוללים בגלקסיה? לרגע חשבנו שיש סיכוי לתרחיש כזה עם הזמנתם של דיוויד בניוף ודי.בי. וייס, תסריטאי "משחקי הכס" לפתח טרילוגיה חדשה, אולם השניים פרשו השנה. ב-2016 הבריק גארת' אדוארדס, למרות התערבות בוטה של המפיקים, עם הספינאוף "רוג אחת", יצירת מופת לטעמי, שהעניקה לי תקווה חדשה לגבי העתיד של הפרנצ'ייז. אבל אז חזרתי למציאות עם הספינאוף השני "סולו", התוצר המחפיר והגרוע ביותר מבית לוקאספילם - כולל ספיישל חג המולד המושמץ מ-1978. "למי אכפת מהמעריצים המבוגרים", אמר לי דונלד גלובר (שגילם את לאנדו הצעיר) בבוטות שומטת לסת בריאיון לרגל צאת הסרט, "אתם לא בני 15 יותר. אתם בעצם כועסים על ההזדקנות שלכם. יותר משנה זה אם בני השמונה או בני העשר ילכו לראות את הסרט".
אז עכשיו כשאילן היוחסין של משפחת סקייווקר נגדע, האם הגיעה העת לשחרר את ההשפעה הקוסמית של "מלחמת הכוכבים" על חיי? האם זו ההתבגרות או ההזדקנות שלי, או המדיניות של בעלי הבית החדשים שמכוונים לפלח השוק החביב עליהם (והוריהם). 42 שנים אחרי המפץ הגדול, הפרנצ'ייז רק הולך ומתרחב ובקצב אדיר בקופות, בסטרימינג ובחנויות המרצ'נדייז, אבל היקום המיוחד והקסום, המקורי שבגרעינו מתכווץ. המעמד שלו בתרבות הפופולרית פוחת. ועדיין, הוא תמיד יהיה נוכח. לפחות בהוויה האישית שלי, כחלק מסיפור ההתבגרות שלי, מהחיים שלי. כי אפשר לאהוב ולאמץ את המורשת של "מלחמת הכוכבים", אפשר גם לשנוא ולדחות אותה. למען האמת, יש מי שפשוט יכול להתעלם ממנה. אבל האנרגיה שלה תמיד תישאר פה סביבנו, מחברת בינינו... פה, בינינו, אנחנו, העץ, הסלע, בכל מקום. כן. יהא הכוח איתנו.
