"כשאתה מגיע לגיל מבוגר מתחילים להגיד לך 'כל הכבוד'", מתבדח אלון אולארצ'יק, "על מה 'כל הכבוד'? 'כל הכבוד' אומרים על משהו שאתה עושה אבל כשאתה חי אתה לא עושה, זה משהו שקורה לך", אומר אחד המוזיקאים הוותיקים והמוערכים בישראל, בריאיון לרגל יום הולדתו ה-70 שחל היום (ב').
"גלים גלים" בביצוע מחודש
גיל הוא אולי רק מספר, אבל כניסה לעשור השמיני בחיים היא בכל זאת ציון דרך, יש שיגידו הישג לא מבוטל - אולארצ'יק לא משוכנע. "האם אני שמח שאני בן 70? אני מתאר לעצמי שכן, אתה יודע, זה שהגעתי לגיל הזה ולא מתתי בדרך זה נחמד מאוד. אבל אני לא מבין איפה ההישג".
את היום המיוחד הוא יציין בחגיגה אינטימית עם משפחתו במסעדה, הוא בעצמו לא משתגע על ימי הולדת. "נזכרתי בכל מיני כתבות כמו על 'הזקנה מתימן' שלא יודעים בת כמה היא, כי לא רשמו את השנה שבה נולדה. אני חושב על האנשים האלה, האם היה להם משבר גיל ה-40? כי הם לא יודעים מתי זה קורה. המונח 'מחליפים קידומת' - זה מכה. אם לא היינו יודעים שאנחנו מחליפים קידומת היינו מתנהלים לפי איך שאנחנו באמת מרגישים בכל גיל".
ואולארצ'יק מרגיש טוב, גם אם כדי לשמור על התחושה הזו הוא צריך להשקיע הרבה יותר ממה שהשקיע לפני 30 שנה. "כדי לשמר את האנרגיה שאני רוצה שתהיה לי אז צריך לעשות דברים שבגיל 40 אתה לא עושה, כמו הליכות. אתה גם אוכל אותו דבר אבל שוקל יותר כי מערכת העיכול מזדקנת".
"אני חושב שלכולם יש שתי מלחמות בחיים: אחת עם החיים עצמם ועם מה שבא מבחוץ - הקורונה למשל. המלחמה השנייה היא עם עצמך, עם הפחדים שלך – אם אתה קם ואומר 'וואו, אני קצת מנוזל, אולי זה התחלת הסוף או משהו כזה'. אבל יש גם צדדים חיוביים בחיים, לא רק מלחמות".
הילד המזדקן, אם תרצו, שעלה לארץ בגיל 6, חתום על כמה מהיצירות היפות ביותר של המוזיקה הישראלית – משיריה של להקת כוורת, דרך אלבומי הסולו שלו ופרויקטים פורצי דרך שהפיק לאמנים כמו טיפקס ואתי אנקרי. בשירים כמו "בא לשכונה בחור חדש", "בן בסט", "היא הולכת בדרכים" ואחרים, הוא יצר תמהיל ייחודי שמשלב בין מזרח ומערב, בין ההשפעה הקלאסית מבית הוריו לסלסולים מהרדיו הישראלי. אבל הקריירה והזהות שלו התעצבו תוך כדי התגברות על לא מעט קשיים ועל אף שתמיד הרגיש ישראלי, מוסדות המדינה לא תמיד הכירו בו ככזה.
7 צפייה בגלריה
אלון אולארצ'יק בכיתה ב', מסיבת פורים בבית ספר גאולים, 1958 - מימין בתחפושת נחליאלי
(צילום: באדיבות המצולם)
הוא עדיין זוכר איך כשהיה ילד הגיע נציג של הסוכנות היהודית אל בית הוריו בוורשה והביא איתו ארגז של תפוזים. "הם היו תפוזים ענקיים ואני לא ראיתי תפוז בחיים שלי. אמא שלי השאירה אותי ואת התפוזים בחדר ומשום שאין לי אחים אכלתי את כולם לבד. זה מאוד ריגש את ההורים שלי, כנראה שהם ראו בזה סימן שהם צריכים לעלות לארץ".
המשפחה השתקעה בבת ים והילד הפולני נאלץ להסתגל לחיים אחרים לחלוטין מאלו שהכיר. "כמו כל מי שעלה בתור ילד, אתה קולט שאתה לא יכול להיות 'עולה חדש' כל חייך, אתה צריך להיות ישראלי ולהישמע ישראלי. אתה צריך לדבר כמו כולם ולהתנהג כמו כולם. החיים שלי לפני שעליתי לארץ היו מאוד מגוננים. הייתה לי אומנת ורוב הזמן שרצתי בבית כי היה קר בחוץ. לא היה לי ניסיון להיות בחבר'ה, וזה מה שקרה פה בארץ בפעם הראשונה. זה היה מסובך קצת וכך הייתה גם העברית".
הסתדרת מבחינה חברתית?
"הסתדרתי, למרות שהייתי ילד שמנגן בפסנתר ולא משחק כדורגל, אז זה די מסריח שיש בשכונה ילד כזה. אבל בגלל שניגנתי, הבנות אהבו אותי".
7 צפייה בגלריה
אלון אולארצ'יק, יצחק קלפטר ואפרים שמיר. תיאטרון אד סאליבן, ניו יורק, 1976
(צילום: מונטי אברמסון)
היעד הבא של אולארצ'יק היה פנימייה צבאית, לאחריה הוא התקבל כנגן בס בלהקת הנח"ל. "הכרתי שם את האנשים שעזרו לי לעצב את החיים שלי מאוחר יותר – דני סנדרסון, אפרים שמיר, גידי גוב, מאיר פניגשטיין - ושם התחיל כל העניין של כוורת".
היה רגע שבו אמרתם – יאללה בוא נקים הרכב?
"סנדרסון היה המנוע של כל זה. הוא איש יצירתי עם כיוונים ברורים. גם אני יצירתי אבל לא היה לי כיוון ברור בלהקת הנח"ל. הוא בא מאמריקה עם איזשהו סגנון הרבה יותר מגובש ועם רצון. אני חושב שבלי דני זה לא היה קורה".
נהנית בכוורת?
"קודם כל, הייתי גאה שיצאתי מהביצה הזאת של החיים שמיועדים לאדם בלי קריירה ברורה, ופתאום היו לי חיים ולוח הופעות ומעריצים ואנשים ברחוב ידעו לזהות אותי ולספר עליי. זה מטורף. זאת הייתה דחיפה חזקה מאוד לאגו כמובן. ומבחינה מוזיקלית זה היה מאוד מאתגר ומעניין".
אז למה הלהקה התפרקה?
"אני חושב שרצינו לפרוש בשיא. עשו מאיתנו עניין, היינו הכי מפורסמים בארץ, ואחר כך באירוויזיון של שנת 1974 פתאום, בפעם הראשונה, לא היינו מספר אחת (אבבא זכו במקום הראשון - מ"ל). זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנו שאנחנו 'לא אלוהים', לא בלתי מנוצחים, וזה הוריד לנו קצת את האף. הסיבה השנייה הייתה שעוד אנשים בלהקה התחילו לכתוב אחרי ש'סיפורי פוגי', היה כולו של דני. הפרויקטים הבאים נשמעו פחות כמו האלבום הראשון וזה קצת החליש את המיקוד של הקהל בלהקה".
אולארצ'יק היה הראשון לעזוב את הלהקה, הוא נסע ללמוד מוזיקה במכללת ברקלי היוקרתית שבבוסטון. בשלב הזה, המוזיקה עניינה אותו הרבה יותר מהמילים ומהפרסום והתהילה שנלוו לכוורת. בארצות הברית הוא זכה להיות שוב אנונימי. "באיזשהו שלב לא היה ברור מה הסיבה האמיתית לאופן שבו אנשים מתייחסים אליך ואז אתה לא יודע כבר מי אתה. כשאתה הולך ברחוב ואומרים לך 'בואנה, איזה גדולים אתם' ו'אתה על הכיפאק', לך תדע למה אומרים לך את זה. אם בגלל שהם חושבים שאתה חמוד או בגלל שאוהבים איך שאתה מנגן על הבס".
אתה עדיין בקשר עם חברי כוורת?
"אנחנו חברים עד היום. מדברים, מופיעים בכל מיני הרכבים ויש לנו גם קבוצת ווטסאפ משותפת וכשקורה משהו חשוב אנחנו מתקשרים, כמו ביום ההולדת".
התקופה שלו בארצות הברית לא הניבה קריירה מוזיקלית אף שהוא ניגן בכמה הרכבים. את החלום הזה הגשים דווקא בנו, מקס, שמנגן בהרכב האינדי-רוק המוערך ביג ת'יף. בשנה שעברה הייתה הלהקה מועמדת לגראמי, הופיעה בפסטיבלים נחשבים ברחבי העולם ואלבומם אפילו זכה להמלצה מנשיא ארצות הברית לשעבר, ברק אובמה. הם היו אמורים להופיע בישראל במרץ, אך לקורונה היו תוכניות אחרות.
אתה מרגיש שמקס מגשים בקריירה הבינלאומית שלו את החלום שלך?
"כן, אבל אני לא צר עין כלפיו בעניין הזה. להפך – אני גאה בו לאללה. אני יודע איזו תקופה הוא עבר עד שהוא מצא את הנישה שלו, שהיא גם משמעותית בעולם. זה דבר שקורה אחת למאות אלפים. גם האופי של הלהקה מאוד מתאים לאופי שלו, שהוא מאוד שונה מהאופי של כוורת. זה משהו מיוחד, אמיתי ובלי פוזה. לא שאנחנו היינו 'פוזה' אבל היינו צריכים לשחק אותה ובביג ת'יף הם לא 'משחקים אותה'".
על אף שלא צמח לו שם הרכב, השהות של אולארצ'יק באמריקה בראשית שנות ה-80, הייתה כר פורה לכמה משיריו המפורסמים ביותר, כמו "בא לשכונה בחור חדש". כששב ארצה כדי להשתתף באיחוד הראשון של כוורת, הוא החליט להישאר בישראל. "הייתה לי קלטת בכיס עם כמה שירים שכתבתי בעברית ונתתי אותה ליאיר ניצני. הוא שמע ואמר 'יאללה בוא נעשה תקליט'". שנה אחר כך, בגיל 34, הוא הוציא את אלבום הסולו הראשון והמצליח שלו.
יש לך חרטות על שהתחלת את קריירת הסולו בגיל מאוחר יחסית?
"ממש לא. פשוט לא הייתי בשל לזה. לא חשבתי שאני יכול להיות זמר. ידעתי שאני יכול לשיר קולות, כמו בכוורת, אבל לא שרתי סולו וזה לא נתן לי ביטחון לגבי היכולת שלי לבצע שיר בשלמותו".
מאיפה הגיע החיבור בין מוזיקה מזרחית לבין ג'אז שמאפיין כמה מהשירים שלך?
"מהחיים בארץ. כשגדלתי, היו מעט תחנות רדיו וכולן השמיעו את כל הסגנונות ואלו היו ההשפעות שלי. זה בא לי בצורה הכי טבעית שיש, בלי קושי".
את השירים הוא אולי יצר ללא קושי אבל למדינה היה קושי לקבל אותו. אביו, אדוארד, היה מוזיקאי יהודי ידוע בפולין ואימו נוצרייה - בפולין הוא נחשב יהודי אך בארץ לא, ובשל כך גם נמנע ממנו להגיד קדיש בהלוויית אביו.
יש בך עוד כעס על כך?
"תמיד הרגשתי לא שותף, לא שייך לשום דת. אבל הסיפור הזה עם אבא שלי די חידד לי את הדחייה מהדת היהודית הממוסדת. זה משהו שפגע בי, ואין לי יותר סבלנות וסובלנות. אני גר בשכונה מאוד מעורבת בתל אביב, יש בית כנסת מאחורי הבית שלי ואחוז גדול מהאוכלוסייה פה הם חרדים, אבל אין לי איתם שום דיבור. לא שהיה לי לפני הסיפור עם אבא שלי אבל עכשיו...זאת בעיה".
לפני כמה שנים ניהלת מאבק כדי להירשם כ"ישראלי" בתעודת הזהות וזה לא הצליח.
"זה בסופו של דבר עוד יקרה. בסופו של דבר ממשלת ישראל תסכים שיש דבר כזה לאום ישראלי. כרגע זה מאיים עליהם ואני לא כל כך מבין למה. כמו שיש לאום צרפתי ואנגלי, יהיה גם לאום ישראלי שהוא לא בדיוק לאום יהודי. גם ערבי מהגליל יכול להיות חלק מהלאום הישראלי, זה מאוד מפחיד אותם".
"בחו"ל שואלים אותך על בסיס יומי 'מאיפה אתה', 'מה אתה' ואז השאלה היא 'מה אני?' אז עניתי על זה לעצמי בדרך השלילה – האם אני פולני כי נולדתי בפולניה? לא, אני לא מרגיש פולני. האם אני אמריקני כי אני יודע אנגלית ואשתי אמריקנית? לא, אני לא מרגיש אמריקני. האם אני מרגיש יהודי? לא במיוחד. נוצרי? לא. אז מה כן? ישראלי. בחו"ל אני אומר לכולם שאני ישראלי אבל בארץ אין לזה ביטוי בתעודת הזהות".
ואתה מרגיש פחות ישראלי בגלל זה?
"אני לא מרגיש פחות ישראלי, ממש לא".
מה לגבי פוליטיקה?
"אני כמובן בצד השמאלי של המפה אבל אני לא מדבר על פוליטיקה משתי סיבות: הראשית היא כי כשאמן מדבר על פוליטיקה הוא יוצא 'פארש', זה חוק בלתי כתוב. ככה זה יוצא, לא משנה מה הוא יגיד. הסיבה השנייה היא שאני לא מרגיש שיהיה אחראי מצידי לתת מצע פוליטי על סמך כותרות שאני קורא".
את תקופת הקורונה אולארצ'יק לקח ברצינות השמורה למי שנמנה בקבוצת סיכון. "אני הולך עם מסכה, רוחץ ידיים עם אלכוג'ל כשאני יכול. אני נזהר, למרות שפחות מפעם. אני גם קולט שאין תודעה בציבור של מה גורם למחלה ומי מדביק את מי. הצעירים מדביקים ולכן הם צריכים לחבוש מסכות. ואני, בגיל של הזקנים, הולך עם מסכה כמו איזה אידיוט".
כמו מוזיקאים רבים, הסגר הכפוי איפשר לו להמשיך ליצור ולהקליט מהסטודיו שלו. "הייתה תקופה יצירתית מאוד, הקלטתי חמישה שירים מהבידוד. שניים מהם יצאו ועוד שלושה אמורים לצאת עוד מעט". אחד השירים הוא ביצוע ל- I'll Be Your Baby Tonight של בוב דילן והשני הוא עיבוד חדש לשיר "גלים, גלים", שאת תפקידי הכלים בו הקליטו הנגנים מרחוק. אבל כצפוי, הוא בעיקר מתגעגע לבמה. "אני אוהב שירים שהקהל נהנה להקשיב להם", הוא אומר, "כי אז אני מרגיש שבזמן השיר אוהבים אותי ואני עושה להם נעים, ואני רוצה לעשות להם נעים".
זכית בין היתר בפרס אקו"ם למפעל חיים ובתואר זמר השנה. אתה גאה בקריירה שלך?
"לגמרי. אני שמח כשיש איזשהו פרס של כבוד ואני שמח מאוד כשלוח ההופעות שלי מתמלא".
מה האתגר הבא שלך? מה תרצה לעשות עכשיו?
"את מה שעשיתי כל חיי. מגיל 34 אני כותב שירים, עובד עליהם, מסנן אותם ובוחר אותם לפרויקט הבא".
אז מה לאחל לך ליום ההולדת?
"שתבואו לבארבי בספטמבר כי זאת תהיה הופעה מיוחדת לכבוד זה שאני בן 70. אני מקווה שעד אז לא תהיה קורונה יותר ואפשר יהיה לדפוק את הראש וליהנות".
אלון אולארצ'יק יופיע ב-3 ביולי בזאפה בתל אביב וב-12 בספטמבר בבארבי בתל אביב במופע חגיגי לכבוד יום הולדתו עם גידי גוב, דני סנדרסון, היהודים, FULL TRUNK וגל דה פז.
