אבדה לתרבות הישראלית: השחקן והבמאי יהודה בארקן נפטר אתמול (ו') בגיל 75 בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. בארקן אושפז במחלקה לטיפול נמרץ בסוף חודש ספטמבר, לאחר שנדבק בנגיף הקורונה. בשבועות האחרונים מצבו הדרדר בהדרגה.
"בשבועיים האחרונים הוא היה ללא הכרה, מונשם ומורדם. דיברנו איתו בפעם האחרונה ביום שלישי לפני שבועיים וחצי, אמרתי לו שהרבה אנשים מתפללים ודואגים לשלומו", אמר בנו רועי ל-ynet. "ביום חמישי בבוקר הוא עוד הספיק לראות אותנו מדברים על מצבו בתקשורת. הוא היה גאה בנו והשוויץ לרופא שיראה את הילדים שלו וביום חמישי הוא הורדם והונשם".
רועי גם נפרד ממנו בפוסט מרגש בפייסבוק בו כתב: "אבא שלי, איך אני יכול לרשום עליך בלשון עבר? איך אני יכול לחשוב על החיים שלי כשאתה לא חלק מהם? היית אבא מדהים, תמיד היית שם בשבילי ועדיין היית 'אבא גנוב' של מדינה שלמה! היית הגיבור שלי והערצתי אותך. אבא, בא לי שתגיד לי שזה הכל מתיחה, בא לי לשמוע אותך צוחק ובא לי לחבק אותך. תשמור עליי מלמעלה אבא כי אני לא יודע איך בכלל להמשיך את החיים בלעדיך. תצחיק את כולם שם למעלה. אוהב אותך תמיד אבא ומתגעגע ומבטיח לך שאדאג שתמיד ייזכרו כמה מדהים היית!".
מבית החולים הדסה עין כרם נמסר כי "בארקן פונה להדסה עין כרם לפני כארבעה שבועות, לאחר שחלה בקורונה וחלה התדרדרות במצבו. עם הגעתו טופל ביחידה לטיפול נמרץ עקב התדרדרות נשימתית ולאחר מספר ימים הונשם והורדם. צוות היחידה לטיפול נמרץ בהדסה עין כרם טיפל יום ולילה בברקן במסירות רבה, תוך שהוא מנסה מספר אפשרויות טיפול על מנת לאוששו".
בארקן נחשב לאחד מעמודי התווך של התרבות הישראלית, כשמאחוריו להיטים קולנועיים כמו "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר" ו"אבא גנוב". הוא נודע גם בזכות סרטי המתיחות המפורסמים שלו, בסגנון "מצלמה נסתרת", משנות ה-70 וה-80. בתחילת שנות ה-2000 חזר בתשובה ומאז מיעט להופיע בקדמת הבמה. עם זאת, הוא הפציע לתפקיד דרמטי בסדרה "פלפלים צהובים", התארח ב"החברים של נאור" והשתתף ב"אהבה בשלייקס" (2019), במה שהיה תפקידו הקולנועי האחרון. בשנת 2014 זכה בפרס מפעל חיים מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה.
נשיא המדינה ראובן ריבלין הספיד את השחקן המנוח: "הוא היה באר של שמחה. שחקן ענק ועתיר גוונים, שהיה גם ענק רוח ושפע מנדיבותו אל כל אדם. אנחנו נשוב אל הנכסים שהותיר לתרבות הישראלית שוב ושוב, ונזכור אותו באהבה רבה וחיוך. תנחומיי העמוקים למשפחתו".
גם ראש הממשלה בנימין נתניהו נפרד מהשחקן: "בשם כל אזרחי ישראל ויחד עם רעייתי שרה אני מבקש להביע תנחומים מעומק הלב למשפחתו של האיש שכולנו אהבנו יהודה בארקן ז"ל. יהודה אהב את העם ואת המדינה אהבה גדולה ושימח דורות שלמים של ישראלים בארץ ובעולם עם יכולות המשחק והקולנוע הכל כך מיוחדים ומלאי הכישרון שלו. הוא יחסר לכולנו מאוד. נמשיך לנצור את יצירותיו ואת נכסי התרבות שהשאיר אחריו. עוד רבות ילומד ויסופר על איש התרבות פורץ הדרך הזה".
מהלהקה הצבאית לפסגת הקולנוע הישראלי
בארקן נולד בנתניה בשנת 1945, בשם המשפחה ברקוביץ', אותו שינה לברקן עם השנים (את האות א' הוסיף בשנים האחרונות בעקבות ייעוץ מרבנים). את דרכו בעולם הבידור החל בצה"ל, כששירת בלהקת פיקוד צפון. לאחר שהשתחרר הצטרף ללהקת פיקוד דיזנגוף, שהורכבה מיוצאי להקות צבאיות. הופעתו הראשונה כשחקן הייתה בתפקיד קטן בסרט "הוא הלך בשדות" (1967) של יוסף מילוא.
שלוש שנים לאחר מכן הגיעה הפריצה הגדולה שלו בסרט "לופו" של מנחם גולן, מהסרטים הריווחים בתולדות הקולנוע הישראלי. למרות שהיה רק בתחילת שנות ה-20 שלו, בארקן גילם בסרט עגלון אשכנזי מזדקן. "מנחם לקח הימור אדיר כשהוא לקח ילד בן 23 לתפקיד הראשי. אנשים סביבו אמרו 'מה אתה לוקח מישהו בן 23 לתפקיד כזה? אבל הוא האמין בי. נדרשו לא מעט שעות איפור שאראה כמו לופו", אמר השנה בריאיון ל-ynet במלאת 50 שנה לסרט, והוסיף כי מדובר באחד מתפקידיו האהובים.
אחרי ההצלחה של "לופו", התהדק שיתוף הפעולה בין בארקן לגולן והם המשיכו לעבוד יחד בשורה של להיטים כמו "כץ וקרסו" (1971) ו"מלכת הכביש" (1971). כמה שנים לאחר מכן, בארקן חבר לבועז דוידזון וכיכב בשני הלהיטים הגדולים שלו, "צ'רלי וחצי" (1974) ו"חגיגה בסנוקר" (1975), לצד חברו זאב רווח. בזכות שני הסרטים האלה הפך שמו למוכר בכל בית בישראל, ופניו נעשו מזוהות עם סרטי הבורקס.
בתחילת שנות ה-80 התחיל בארקן לביים סרטי מתיחות עם יגאל שילון, כמו "חייך, אכלת אותה" (1980) ו"המתיחה הגדולה" (1984). עם השנים הוא המשיך לפתח ולהתמקצע בז'אנר עם סרטים נוספים כמו "מצלמה בלי בושה" (1988), "ניפגש בספארי" (1989) וסרט המתיחות האחרון שלו "גברת תפתחי, זה אני" (1992). הסרטים נחלו הצלחה גדולה והפכו לקאלט מיידי. באותה תקופה הוא גם כיכב באחד מתפקידיו המוכרים בתור צ'יקו הרגיש מטרילוגיית סרטי "אבא גנוב".
בתחילת שנות ה-90 בארקן חווה האטה בקריירה שלו, ולאחר שהקומדיה הרומנטית בכיכובו ובהפקתו, "מחפשת בעל על ארבע", נכשלה בקופות, הוא נקלע לחובות גדולים והכריז על פשיטת רגל. גם תוכנית המתיחות שלו בערוץ 2 הטרי לא נחלה הצלחה וירדה במהרה מהמסכים. בסוף שנות ה-90 כיכב בעיקר בתפקידים קטנים בקולנוע, בהם ב"צומת וולקן" (1999).
בארקן חזר בתשובה בתחילת שנות ה-2000, ומאז הופיע מעט בקולנוע החרדי, ובמקביל הגיש תוכניות שעסקו בדת. מדי פעם המשיך להפציע בתרבות המיינסטרים, לתפקידים קטנים. בריאיון ל-ynet סיפר כי היה אמור לעבוד השנה על סרט חדש שנקרא "לעבור את הגשר", אבל הפקתו נעצרה בגלל נגיף הקורונה.
בארקן היה נשוי שלוש פעמים. בחודש מרץ האחרון התייחס בריאיון לנגיף הקורונה, ואמר כי הוא משתדל לשמור על בריאותו. "אם אמרו להישאר בבית אני עושה את זה, ואם אמרו לשטוף ידיים ואם אמרו לא להתקרב לאנשים - אני עושה את זה. לכן אני לוקח שיעורי תורה דרך הטלפון. אני הפסקתי לנשק מזוזות בגלל ההוראה. אני מסתכל על המזוזה, מעביר לה את המבט ובזה עשיתי את היומית שלי. אני לא לוחץ ידיים", אמר ל-ynet בריאיון האחרון שלו.
באותו ריאיון, שנערך לרגל יום הולדתו ה-75, נשאל כיצד היה רוצה שיזכרו אותו לאחר לכתו. בארקן השיב: "מה אתה מבקש ממני עכשיו, בגיל 75, שאני אמצא לעצמי איזה כותרת של מה יכתבו עליי בגיל 120? שיכתבו מה שהם רוצים".