כמו בכל שנה, פסטיבל דוקאביב מציע מגוון מסחרר של נושאים, סיפורים וגישות, שכולם נכללים תחת ההגדרה הרחבה של קולנוע תיעודי. מסרטים היסטוריים וסיפורים אוטוביוגרפיים ואישיים, נושאים קודרים מול נושאים משעשעים, תבניות שגרתיות מול קולנוע ניסיוני וסרטים באורך מלא, לצד תוכנית מומלצת של סרטים קצרים.
הפסטיבל המשגשג מציין את המהדורה ה-23 שלו ויפתח ביום חמישי הקרוב לאחר שצלח את מבחן הקורונה. בשנה שעברה הוא התקיים באופן מקוון (וגם השנה ישנה אפשרות כזאת), ובכל זאת משמח לדעת שההקרנות יתקיימו גם מול קהל ובחברת אנשים, איתם ניתן יהיה לשוחח ולדון בסרטים לאחר ההקרנות. הנה ההמלצות שלנו:
היטלר - החידה האיומה ופשרה (פטרה אפרליין ומייקל טאקר)
ניסיון מעניין, ומטבעו לא ממוקד, שנועד לבחון את הדימוי של היטלר. הסרט פועל בחיבור של שלוש נקודות זמן: העבר המשתרע מילדותו של היטלר ועד הפיכתו למנהיג (כולל הכינון התרבותי של האסתטיקה הנאצית), העבר הקרוב יותר שבו נכתב ספרו של סבסטיאן הפנר (1978) ושהסרט שואל ממנו את שמו, וההווה-עתיד שבו עולות שאלות לגבי הנוכחות המתמדת של היטלר בתרבות ובפוליטיקה העכשווית.
האם ראוי להמשיך לעסוק בצורר הנאצי? זו שאלה שיוצרי הסרט מפנים גם כלפי סרטם. רוב המרואיינים הם אנשים מבוגרים ובעלי מעמד שהופעתם בסרט מסמנת את היעלמותו הקרובה של הדור שידע את האימה הנאצית בחייו – ההיסטוריונים פרופסור שאול פרידלנדר ופרופסור יהודה באואר, ציידיי הנאצים סרז' וביאטה קלרספלד, וההיסטוריונית דברה ליפשטאדט. מנגד הסרט כולל גם אפיזודה מטרידה שבה מופיע מכחיש השואה המתועב דיוויד אירוונג שאותו ליפשטדאט הביסה במשפט מפורסם בשנות ה-90. מה יבוא אחריהם? איזו השטחה ומחזור של דמותו של היטלר וערכים נאצים עוד צפויים לנו? הסרט לא עוסק בכך באופן שיטתי, אבל יוצר חיבור ראשוני ומטריד בפני עצמו בין העבר ומה שחוזר ומתגלה באירופה ובארה"ב בשנים האחרונות.
מחפשים (פאצ'ו ולז)
בין שלל הנושאים הקודרים והרציניים של סרטי דוקאביב נמצא גם הסרט הקליל והמשעשע הזה. הרעיון מאוד פשוט: אוסף מגוון של אנשים: גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, הטרו וקווירים, מוצבים מול אפליקציות שידוך, חיפוש סקס, וסקס עבור תמיכה כספית. כל הסרט מצולם כאשר הדמויות פונות פרונטלית אל מסך המחשב שהוא גם המקום שבו נמצאת המצלמה. הן מצולמות עם השתקפות חצי נראית של התמונות והטקסטים בהם הם מתבוננים. "המחפשים" עובד ברמה ראשונית כאוסף פורטרטים של פנים – אנו סוקרים את המשתתפים, בעודם בוחנים, מתלבטים, משתעשעים, מההיצע המוצג. הם חולקים את המחשבות שלהם עם יוצרי הסרט, או עם חברים שנמצאים לצידם. כך ניתן ללמוד לא מעט על הצרכים הרגשיים והפיזיים המגוונים, ועל הדרך שבה אנשים מסננים מידע או מתרגמים את מה שהם רואים וקוראים. כמובן שלא כל הדמויות מעניינות באותה מידה, אבל כמו באפליקציות הנסקרות, אם זה לא מוצא חן זה יוחלף במהרה בדמות אחרת שיש סיכוי שתעורר בצופים עניין, הזדהות וחיבה.
איש ומצלמה (גוידו הנדקריס)
אדם נמצא בנחלתו הפרטית, בבית או בגינה שלו. הוא פותח דלת או מסתכל ורואה שמולו עומד איש עם מצלמה. מה הוא רוצה? מדוע הוא מצלם אותי? מדוע הוא לא עונה כשאני שואל אותו רק ממשיך לצלם? פעולת הצילום יכולה להתפרש כאקט כוחני המשקף למצולמים את חששותיהם. בהתאם לכך הופעת הצלם יכולה להוביל לתגובת פחד או אפילו לאלימות. אנשים במצב חולשה של גיל, סיטואציה משפחתית מורכבת או חלק מקבוצת מיעוט שהיותה מצולמת יכולה להיקשר לחששות ישנים-חדשים. בקוטב השני יש את אלו המקבלים את הסיטואציה המוזרה כהזמנה לתקשורת. חלקם חושפים את אשר על ליבם ואפילו מכניסים את הצלם לתוך הבית. מהצלם-במאי של הסרט ניתן לראות רק הבלחות של הצל. הוא קיים כפונקציה מופשטת של התבוננות דוממת, סוכן של המבט של הצופה. לרעיון המנחה את הסרט באורך בינוני (65 ד' אורכו) יש פשטות מתעתעת, המחייבת את הצופה לחשוב על משמעות המפגש בין אנשים כשביניהם מתווכת מצלמה.
בלושי (ר.ג קאטלר)
ב-1979 הקומיקאי המבריק ג'ון בלושי היה בשיא הצלחתו כ"זכר האלפא" של צוות תוכנית הטלוויזיה המצליחה ביותר (SNL), מי שגונב את ההצגה בקומדיה שוברת הקופות ("בית החיות") ובראש המצעדים המוזיקליים (האלבום "תיק מסמכים מלא בבלוז"). אבל ב-1982, בגיל 32, הוא מת ממנת יתר של קוקאין והרואין שעורבבו יחד. לא ניתן היה להתעלם מנוכחותו של בלושי בתקופת המעבר בין הפרוגרסיביות התרבותית של שנות ה-60, לתעשיית התרבות הקפיטליסטית של שנות ה-80. הצלחתו הונעה על ידי דחפים אינטנסיביים שהדהדו גם בחייו הפרטיים – מקרה שבו היה ברור לחבריו ומכריו שהוא לא ישרוד את ההצלחה. הבמאי ר.ג קאטלר עבד בשיתוף פעולה צמוד עם האלמנה ג'ודי בלושי, וכך ניתנה לו גישה לשלל חומרים אישיים - סרטים ביתיים, צילומים, מכתבים והקלטות קול, כמו גם ראיונות עם חבריו החיים (דן אקרוייד) והמתים (קרי פישר, הארולד ראמיס). ככל שהסרט מתקדם הצחוק מתחלף בהדרגה בעצב עד לסופו הבלתי נמנע. הסרט יוקרן בהמשך ב-yes דוקו וב-HOT8.
קול דומם (רקה ואלריק)
הסרט הבינוני באורכו (51 דק') בוים על ידי במאי המסתתר מאחורי שם בדוי. זהו פורטרט אינטימי של אדם צעיר המנסה לשרוד. חאוואג' (שם בדוי) הוא הומו צ'צני שנמלט לבלגיה מחשש שירצח על ידי אחיו. יש לו חלום להתחרות בקרבות MMA אך בינתיים הוא נמצא רוב הזמן לבדו בחדרי המלון שבהם הוא מסתתר, כשהוא נעזר בארגון בלגי המסייע לאנשים במצבו. שוב ושוב מושמעות הודעות מוקלטות של קול אימו, מפצירה בו לחזור, ומבטיחה הבטחת שווא שהוא לא יפגע, מספרת על ייסוריה כשאינה יודע על גורלו של בנה. במשך רגעים ארוכים המצלמה משתהה על הגוף, העורף, האצבעות אבל את פניו לא נראה גלויות במלואן. הסרט חודר לעומק התודעה, לאופן שבו גם חלומותיו הם חלק מהתיעוד שאותו הסרט מציע. טראומה של הבריחה טבעה בגיבור הסרט חותם של אובדן הקול, והסרט מלווה אותו בביקורים אצל תרפיסטית דיבור שעובדת אתו על השבת הקול. היכולת לבסס דרגה כה יוצאת דופן של אינטימיות, ויחד עם זאת ללכוד את הניואנסים הרגשיים באופן מפורט ומדויק, הינה יוצאת דופן. התוצאה מרשימה עבור סרט עלילתי, לא כל שכן תיעודי.
