בתחרות המצוקה והתסכול האינסופיים של עידן הקורונה, קהילת המוזיקה כולה (מהיוצרים ועד הקהל) נמצאת במקום טוב מדי. הפצצה הגרעינית שנחתה על עולם ההופעות פערה חור כלכלי ונפשי, שיצר בתורו גלי הדף: בלי הופעות יש פחות שירים חדשים, בלי שירים חדשים הקהל לא מגלה שום דבר שלא ידע קודם. ואז אין תעשיית מוזיקה, אלא מפעל נוסטלגיה.
ומכיוון שהקורונה לא מבדילה בין אנשים, היא מאיימת להחריב קודם כל את השוליים. גם בימים נורמליים, אין לאמנות העצמאית בישראל במות גדולות מדי, סיבובי הופעות ארוכים ויציבים או הכנסות סבירות מתמלוגים. המודל העכשווי של שירותי הסטרימינג מפרנס בעיקר שמות בליגה של עומר אדם. כל השאר צריכים להסתדר איכשהו.
לתוך הוואקום הזה נכנסה בנדקמפ (Bandcamp) כבר ב-2008, בתור שירות שמאפשר תמיכה ישירה במוזיקאים. הסטארט-אפ האמריקני נולד אחרי שאית'ן דיאמונד, יזם שבדיוק סיים אקזיט נאה בזכות שירות מייל שנמכר ל-Yahoo, ראה מקרוב איך להקה קטנה שהוא מחבב נתקלת בקשיים להוציא את האלבום החדש שלה. "הם נתקלו בכל בעיה שאתה מסוגל לדמיין", מספר המנכ"ל והמייסד, "וזה העציב אותי. באותם ימים, האופציה היחידה שלהם הייתה מיי ספייס. והממשק של רכישה ישירה שם היה נורא. אז הם בנו אתר בעצמם, הוציאו על זה לא מעט כסף והוא פשוט לא תפקד. הסולן שלח לי קובץ זיפ של האלבום ואמרתי: 'חייבת להיות דרך טובה יותר'".
דיאמונד וכמה מחבריו הבינו, שגם בעידן הפיראטיות ולפני מהפכת הסטרימינג, מעריצים רוצים קשר כלשהו עם המוזיקאים שהם אוהבים. "בהתחלה היינו רואים שהרוכשים הגיעו לאתר אחרי שהקלידו במנוע החיפוש את שם האלבום פלוס המילה 'טורנט'", אומר דיאמונד בחיוך. "הבנו שהם אולי הגיעו מתוך רצון לשים יד על המוזיקה בצורה פיראטית, אבל בסוף הם כן הסכימו להוציא כסף. זה מאוד עודד אותנו".
כך הפכה בנדקמפ למקום שבו אתה יודע בדיוק מה הכסף שלך עושה: לא משנה מה קנית (שיר, אלבום, תקליט, קסטה, דיסק, מרצ'נדייז) - הוא הלך ישירות לאמנים/לייבלים, כשהאתר גוזר עמלה של 15 אחוז. הפשטות הזאת, שמסייעת גם למאות אמנים ישראלים, הפכה בעידן הקורונה לנכס בזכות מהלך מבריק: האתר הכריז על "בנדקמפ פריידיי", יום שישי שבו האתר מוותר על העמלה וכל הכסף הולך לאמנים, שזקוקים לו יותר מאי פעם. ההתנפלות הייתה מידית ואף היסטרית. האמנים ראו זאת, וכל יום שישי כזה מלווה בהוצאות מיוחדות, בסגנון מה שקורה ב"יום חנויות התקליטים" השנתי. "כמעט 20 מיליון דולר עברו ישירות לאמנים", מספר דיאמונד, "וזה רק בארבעה ימים".
בשל ההצלחה, וגם יחסי הציבור המצוינים ("גיבורי הסטרימינג" קראו להם ב"גרדיאן"), הכריזה בנדקמפ כי עד סוף 2020 כל יום שישי הראשון בחודש יהיה "בנדקמפ פריידיי". "שמענו מהרבה אנשים שזה ממש עשה את ההבדל עבורם", אומר דיאמונד לקראת "בנדקמפ פריידיי" שייערך מחר, "זאת הקהילה שאנחנו פה בשבילה מההתחלה".
ומה קורה בשאר הימים? אתם רואים שם גם עלייה?
"כן, הייתה עלייה כללית באתר. המכירות זינקו כי אמנים מתקשרים עם הקהל ומבקשים ממנו את התמיכה. וגם יש הבנה של הקהל את הסיטואציה: אם אתה אוהב את האמן ורוצה שהוא ימשיך לפעול, צריך לתמוך בו".
והם קונים יותר מוצרים דיגיטליים או פיזיים?
"אנחנו רואים זינוק במכירות של וינילים, דיסקים ואפילו קסטות. היום אנחנו מוכרים בערך חצי סחורה פיזית וחצי דיגיטלית".
מה המסקנה שלך מזה?
"המעריצים עברו בשנים האחרונות תהליך של אובדן קשר: אתה משלם דמי מנוי לאיזה שירות ואתה לא יודע לאן הכסף מגיע כי זאת עוד עסקת אשראי. הכסף עובר ללייבל ואז לאמן בתהליך שאתה לא רואה. אתה כבר לא חלק במשחק של המוזיקה שאתה אוהב. אני חושב שמה שאנחנו רואים זה ריאקציה. המאזינים הנלהבים אומרים: 'אם הקשר היחיד האמיתי שלי הוא הופעות חיות, איך אני עוד מביע את האהבה שלי למוזיקה הזאת ואיך אני תומך ביצירה?'. ובאותו זמן יש קמפיינים של אמנים שאומרים 'הנה שיר שהזרימו 3,000 פעם וזה בקושי הספיק לי כדי לקנות סנדוויץ''.
"אני מרגיש שהרבה אנשים כבר חושדים, שהמודל הכלכלי של הסטרימינג לא משרת את האמנים", הוא מוסיף. "מדברים על זה הרבה בעולם המוזיקה, אבל אני לא יודע אם זה מגיע למיינסטרים. מאז הווירוס זה נהיה משהו שהרבה יותר אנשים מודעים לו".
קהילה מוזיקלית וכוח לטובה
גם היום, כשהיא רווחית ופופולרית, הפוקוס של בנדקמפ נותר על האזורים הפחות מרכזיים ונוצצים של התעשייה. תמצאו שם כל ז'אנר אפשרי ולהקות מכל מדינה על הפלנטה, אבל לאו דווקא את האמנים שטוחנים מאות מיליוני הזרמות באפל מיוזיק או ספוטיפיי. "אף פעם לא התנגדנו עקרונית לארח את החברות הגדולות", אומר דיאמונד, "אבל העדיפות הייתה להקים שירות בר קיימא עבור כולם. אם אתה רוצה ביזנס עם החברות הגדולות, אתה חייב לחתום על הסכמים שפשוט לא רצינו לחתום עליהם. המשמעות הייתה לאבד שליטה על החברה לפני שאפילו התחלנו".
וזה משתנה עכשיו? ביורק, למשל, העלתה לאחרונה את כל האלבומים שלה, למשל.
"עכשיו, כשיצרנו שירות יציב עבור האמנים ויש לנו קהילה גדולה, אנחנו מתחילים לקבל הצעות מהחברות הגדולות. זה התחיל עם לייבלים קטנים שמסונפים לחברות הגדולות, אבל הרעיון קודם היה להיות עצמאיים. הפכנו לרווחיים ב-2012 וגדלנו כמו שיכולנו לגדול ולא מעבר. אחרת לא היו לנו מנופים מול החברות הגדולות. זה לקח 12 שנים, אבל זה קורה".
הזמינות והנגישות של בנדקמפ מעוררים את אותן דילמות כמו בכל פלטפורמה שמארחת תוכן: מה עושים עם תכנים פוגעניים, כיצד מבדילים בין הגנה על הקהילה ובין צנזורה וכו'. "אני לא חושב שיש לנו אג'נדה", מסביר דיאמונד, "יש לנו תנאים ואם אתה לא עונה עליהם – החומרים יירדו. זה קל מאוד להציף. אני לא חושב שבנדקמפ היא פלטפורמה של חופש ביטוי, אלא של קהילה מוזיקלית מאוד תומכת. כשפרינס כתב את האוטוביוגרפיה שלו, הוא שכר סופר צללים ואמר לו לכתוב קודם כל ש'מוזיקה מבריאה'. ככה גם אני חושב על זה. בנדקמפ לא חייבת להיות פתוחה לכל צורה של ביטוי. אני לא בתפקיד הצנזור, אבל אני לא אתן לקהילה להפוך לזירה אינטרנטית טיפוסית. אני רוצה שזה יהיה כוח לטובה".
אחד האמצעים לכך הוא Bandcamp Daily, הזרוע העריכתית של האתר, שהוקמה ב-2016 ומקדמת תכנים בולטים לפי שיקול דעתם של העורכים והכותבים. "העריכה עוזרת לנו להדגיש את הגיוון באתר, מה שלדעתנו מעניין וטוב", אומר דיאמונד. "אנחנו לא נחפש אלבום ונקרע אותו. יש מספיק מזה בעולם".
דיאמונד עצמו נראה כמו מישהו שמבלה שעות בבנדקמפ ולא כדי לחפש באגים. הוא למד סקסופון וניגן מימי בית הספר ועד הקולג', "אבל בערך כשהילדים נולדו התמקדתי בעיקר בעבודה", הוא אומר בחיוך. "לא הייתי מכנה את עצמי 'מוזיקאי'".
אז לא לחפש את העמוד שלך בבנדקמפ?
"אתה לא צריך לטרוח. אין כזה".
מה אתה קונה בבנדקמפ?
"בעיקר וינילים, כי זה הפורמט שגדלתי עליו. מה קניתי לאחרונה? הדבר האחרון שקניתי היה מוזיקאי ג'אז שנקרא אידריס אקאמור, כמה דברים של אל גרין שהגיעו לאחרונה לבנדקמפ. אגב, יש גם כמה אמנים ישראלים שרכשתי מוזיקה שלהם. אתה מכיר את אמילי קרפל?"
ברור. הייתה מצוינת ודי נעלמה.
"היא ממש טובה. אני מקווה שהיא תעשה עוד אלבום. ראיתי באינסטגרם שהיא מנגנת לפעמים. שני האלבומים שיש לי מדהימים".
לאן לדעתך כל זה יילך, אחרי שהמגפה ייגמר?
"אני חושב שהמגפה הדגישה ממש את הצורך לתמוך באמנים ישירות. הבעיות עם הרווחים במודל של הסטרימינג השאירו את עולם המוזיקה ממש תלוי בהופעות ומן הסתם זה פשוט הפסיק לעבוד. הצורך הזה תמיד היה קיים, לתמוך ישירות באמנים, ופתאום זה נראה ברור. לא רק לאמנים, אלא גם לקהל. הדבר שעשינו במשך 11 שנים נפל על אנשים בדיוק כשהם היו צריכים את זה. אנחנו בני מזל שיש לנו את התפקיד הזה".
חמישה אלבומים חדשים מומלצים לרכישה ב"בנדקמפ פריידיי"
עומר מושקוביץ - "נצטרף לעדר"
אלבום שני ונהדר של יוצרת מצוינת. מושקוביץ מכנה את הסגנון שלה "פופ קיומי", שזאת כותרת יפה כדי לבטא שילוב מצוין בין טקסטים חכמים ומנגינות שעוזרות להחליק את החיים האלה בגרון.
זואי פולנסקי - Violent Flowers
חובבי האינדי בישראל מכירים את פולנסקי מההרכב Katamine (עם אסף תאג'ר), הצמד ריו (עם אור אדרי הנהדרת בפני עצמה) וגם מהעבודה עם יהלי סובול. אלבום הבכורה שלה מציג מוזיקאית שמפליאה להפגין עושר של רעיונות באמצעים מינימליים. פסקול נהדר לתקופה חסרת תקדים.
קיקי מלינקי - "שנת החתול"
אלבום הבכורה המרשים והמרענן של קיקי מלינקי, עם שירים מתוקים-מרירים-ממש-יפים כמו "קייטי" ו"אופניים" נשמע כאילו תל אביב היא בעצם ברוקלין והלהקה הזאת יכולה בכיף לחמם הרכבים כמו Best Coast.
פוטו מריאנה - "ערים"
פרויקט יפה של צוק דבוסק עם אורחות ואורחים כמו יעל שושנה כהן, אביגיל רוז, תומר ישעיהו ואחרים. שירי מסע באווירה קולנועית לכבוד הקיץ שבו כולנו מקורקעים.
ורד מושקובסקי - הרוב טוב
כמעט עשר שנים חלפו בין ההשתתפות של ורד מושקובסקי ב"כוכב נולד" ועד הוצאת אלבום הבכורה המקסים שלה, עם שירים יפים כמו "אל תטריפי אותי" ו"קינתי". באמצע קרו לא מעט דברים, אבל הכישרון לא נעלם לשומקום. אגב, כדאי גם להאזין לאחותה ענת - בהרכב האחיות לוז או באלבום הסולו שלה.
