אילו באמצע שנות ה-60 היו משודרות בטלוויזיה תחרויות בישול, יכול מאוד להיות שקט סטיבנס היה מנסה להפוך לשף-סלב ולא למוזיקאי. הייתה לו הרבה דרמה למכור לשופטים - הוא נולד בקיץ 1948 כסטיבן דמיטרי ג'ורג'יו להורים בעלי מסעדה על יד כיכר פיקדילי בלונדון. אביו היה יווני-קפריסאי, אמו שוודית, והם המשיכו לעבוד במסעדה יחד גם לאחר שהתגרשו. סטיבן הצעיר בטח היה מרגש את השופטים ואת הצופים בבית עם מנות שאפתניות וסיפורים סוחטי דמעות על מפגשים בין-תרבותיים גדולים וריבים משפחתיים קטנים בלונדון הצוהלת של הסיקסטיז. טוב שלא היו אז תוכניות כאלו, והצעיר ההוא התעניין במוזיקה ובציור ולא באוכל. למזלו, הוריו תמכו בשאיפות האמנותיות שלו. בגיל 15 הוא קיבל מאביו גיטרה והחל להלחין עליה את שיריו הראשונים, ושנה מאוחר יותר הוא נסע עם אמו לשוודיה ולמד שם ציור.
סטיבנס עבר לא מעט תהפוכות בחייו. הוא שינה את שמו, חיפש ללא הרף את זהותו המוזיקלית, יצא למסעות רוחניים שבסופם התאסלם (עוד נגיע לזה) ואחרי עשור בעולם המוזיקה, החליט לעזוב ולא הוציא אלבומים במשך כמעט 30 שנה. כעת, לרגל ציון יובל לאלבום המופת שלו מ-1970, Tea for the Tillerman, הוא הקליט אותו מחדש.
אמנים ותיקים שמבינים ששיאם מאחוריהם עושים זאת לעיתים. עם כל הכבוד לשיריהם המאוחרים – גם הם יודעים שהקהל מעוניין בקלאסיקות. אלא שבמקרה של סטיבנס, לא מדובר ביום קטנות של מוזיקאי שעבר זמנו ומנסה לזכות בתשומת לב. הבחירה שלו לחזור אל השירים מהאלבום, ובהם כמה מהיפים שנכתבו בתולדות הפופ והרוק, כמו Sad Lisa, Wild World, Where Do the Children Play ו-Father and Son, הולכת ומתגלה כהברקה ככל שמאזינים לביצועים המחודשים.
ב-1970 השירים האלו ואחרים הרכיבו אלבום יפהפה ומצליח. בסתיו 2020 הם מדגימים כיצד אמן מבוגר צריך להביט בעלומיו וליצוק משמעות מחודשת בפסקול שיצר בשיאו - ולא רק להישמע כמי שעושה קאברים לעצמו. הביצועים כה עדינים וחכמים שהם גורמים לך לנסות ולדמיין כיצד ישמעו אלבומים קלאסיים נוספים אם יוצריהם ישובו להקליט אותם מחדש, ממרחק הזמן.
היופי הזה ניכר כמעט בכל רגע ב- Tea for the Tillerman², אך הוא זוהר במיוחד ב-Father and Son שבו סטיבנס המבוגר שר בדואט עם הקלטה ישנה שלו מ-1970. למרות שזהו אחד משיריו המוכרים ביותר, הוא נשמע פה מרענן לחלוטין. הביצוע המרהיב הזה מלווה בקליפ סטופ-מושן נהדר, המעצים את חשבון הנפש שהאב עורך עם בנו, ולמעשה עם עצמו. הקסם האנושי הזה מוגש ללא מיליגרם של קיטש, ואם יש לכם זוג אוזניים ולב לא תוכלו להישאר אדישים.
גם העיבודים לא בורחים בהרבה מהמקור. באוזניים נשמעים הביצועים החדשים, אך בראש מתנגנים הישנים והמוכרים. פה ושם סטיבנס מעז קצת יותר. Wild World מוגש במין תערובת שנעה בין לאונרד כהן לרנדי ניומן, ועם האקורדיון והקלרינט שמובילים אותו הוא נשמע כמעט כמו קטע ג'אז יהודי משנות ה-40. Miles of Nowhere זוכה למכת אנרגיה עם הפקת רוק וסולו גיטרה יפה, ו-But I Might Die Tonight נפתח עם כלי קשת בגוון ערבי שמזכירים את Kashmir של הזפלינים.
ב-Father and Son מבקש האב מהבן שיביט בו, וגם אם הוא יראה שם רק איש זקן – כדאי שידע שהוא מאושר. השורה הזו מתארת היטב את Tea for the Tillerman². סטיבנס אמנם לא ישטוף מחדש את מצעדי הפזמונים כמו לפני 50 שנה, ולא ימכור שוב מיליוני עותקים, אך הוא מציע תועפות של נחמה לאלו שהאלבום המקורי מלווה אותם כבר עשרות שנים. גם אם חלק מהעיבודים החדשים עשויים להישמע מעט חסרי תנופה, לא מדובר ברימייק גימיקי, אלא בצעד מלא כנות של אמן שבוחן מה השנים עשו לשירים שכתב בגיל 22.
ההאזנה לאלבום דומה להגעה לפגישת מחזור: סימני הזמן ניכרים אצל כולם, אבל הזיכרונות המתוקים מפצים על הקמטים שנוספו. הדבר היחיד שמתחשק לעשות לאחר ש-39 וחצי הדקות היפות האלו מסתיימות, הוא לשמוע את 11 השירים שוב. ואז עוד פעם. כמה לופים כאלו יסייעו לכם למצוא מעט שפיות בטירוף שסביבנו.
גם לסטיבנס לקח זמן למצוא את השקט שלו. עוד לפני שהתברג בסצנת הפולק הבריטית בראשית שנות ה-70 והפך לכמה רגעים לאחד ממוביליה, הוא סומן ככוכב פופ מבטיח. אלבומו הראשון, Matthew and Son, הפך ללהיט עם צאתו ב-1966. באלבומו השני, שיצא שנה לאחר מכן, נכלל להיט ענק נוסף, The First Cut is the Deepest שזכה מאז לשלל גרסאות כיסוי. אלא שסטיבנס לא ממש התחבר להפקה העשירה שהולבשה באולפן על השירים שלו והעלימה את היופי הגולמי שיצר בבית עם הגיטרה, וביקש לקרוע את מדי הזוהר שנתפרו לו על ידי חברת התקליטים. לרוע מזלו, הוא חלה בשחפת ואושפז במצב קשה בבית החולים. לאחר שנה שהעביר בבידוד ביתי הוא החלים, והשירים החדשים שכתב אז כבר נשמעו אחרת. וגם הוא כבר נראה אחרת - עם שיער ארוך וזקן מלא ומטופח.
השיר הראשון שהוציא במתכונתו החדשה היה Lady D'Arbanville, שהוקדש לחברתו דאז, הדוגמנית פטי דארבנוויל, שזכתה ממנו לאחר פרידתם לשיר יפה אף יותר – Wild World. חדי האוזן אולי יזהו שם את החליל של פיטר גבריאל הצעיר. Mona Bone Jakon, האלבום הראשון של סטיבנס הפולקי-רוקי שיצא ב-1970 נמכר היטב. כמה חודשים לאחר מכן, בנובמבר, נחת Tea for the Tillerman והפך אותו ליוצר שהוא חלם להיות.
סטיבנס כתב ושר נהדר, אך חלק גדול מהקרדיט על תקופת הזוהר הקצרה שלו מגיע לפול סמוול-סמית', לשעבר הבסיסט של היארדבירדס, שהפיק את האלבומים שהכילו שירים פשוטים וחפים משטיקים אולפניים. שנה לאחר מכן הם שיתפו פעולה באלבום Teaser and the Firecat שהשלים טרילוגיה נהדרת. סטיבנס המשיך לחפש את עצמו בהמשך העשור, אך אלבומיו הבאים לא שיחזרו את ההצלחה האמנותית והמסחרית. בשנים האחרונות, סטיבנס וסמוול-סמית' חזרו לשלב כוחות, ומי שיאזין לאלבומיו המאוחרים של סטיבנס ימצא בהם לא מעט יופי - לא רק בשירים, אלא גם בעטיפות שהוא אייר להם. ממש כמו בתחילת הסבנטיז.
במסגרת חיפושיו, סטיבנס יצא, כמו לא מעט אנשים בשנות ה-70 הסוערות, למסע רוחני רב תהפוכות. הוא התעניין בבודהיזם, נומרולוגיה ובקלפי טארוט, ולא מצא מנוחה. ב-1976, לאחר שכמעט טבע בחוף מליבו הקליפורניה, הוא נולד מחדש. אחיו הגדול, דיוויד גורדון, בדיוק חזר מטיול בירושלים והביא לו עותק של הקוראן שקנה בעיר העתיקה. סטיבנס קרא והצהיר שנולד מחדש כיוסוף אסלאם. הוא טס לישראל, השתטח במסגד אל אקצא, ולאחר מכן מכר את אוסף הגיטרות שלו ופרש מעסקי המוזיקה. בשנים לאחר מכן הוא שמר על שקט מוזיקלי והקדיש את עצמו לאמונתו החדשה שהפכה ליוקדת וקנאית.
סטיבנס, שנחשב לאחד הפופולריים בישראל של שנות ה-70, הפך בעשורים שלאחר מכן לאחד מהמבקרים הגדולים שלה, הרבה לפני שרוג'ר ווטרס שמע על ה-BDS. ב-1989 הוא תמך בפסק ההלכה שקרא להרוג את סלמן רושדי, מחבר הספר "פסוקי השטן". מאוחר יותר טען שדבריו הוצאו מהקשרם. לאורך השנים נטען שחלק מהכספים שגייס מהופעותיו הגיעו גם לידי החמאס. הוא ניסה להיכנס כמה פעמים לישראל ולארצות הברית וסורב בשל דעותיו הקיצוניות, כשהפעם האחרונה הייתה בשנת 2000. במהלך האינתיפאדה הראשונה הוא דווקא הצליח לבקר כאן והביע תמיכה במאבק הפלסטיני.
המיתון הפוליטי שלו התרחש במקביל לחזרתו לפעילות מוזיקלית לפני כעשור וחצי. באלבומים שהוציא מאז תחת השם "קט סטיבנס/אסלאם" שוב היה ניתן לשמוע את הקול החם, לחני הפולק המתוקים והפריטה הנפלאה בגיטרה. Father and Son שלו גם נכלל בפסקול המוצלח והרטרואי של "שומרי הגלקסיה 2". לאחר הפיגוע במגדלי התאומים הוא הופיע בניו יורק לזכר הכבאים שנספו בפיגוע הטרור, ובהתבטאויותיו המעטות מאז על הפיגועים של האסלאם הקיצוני ברחבי העולם הוא טען שהם לא מייצגים את המוסלמים. מאז הוא משקיע את עיקר מרצו בעזרה לפליטים מסוריה.
אם המזרח התיכון באמת מתחיל להשתנות סביבנו, אולי אפשר לנסות ולהזמין לכאן להופעה (אחרי שהקורונה תעלם, כמובן) את האיש שכתב לפני 50 שנה את Peace Train וחזר להאמין בשלום. כי כמו שסטיבנס ששר אז, העולם אכן משוגע כרגע - אז לפחות שהמוזיקה שלו תרגיע אותנו קצת.
