בשנת 2018 רשם "מקום שקט" את אחת ההפתעות של השנה ההיא בקולנוע האמריקני. סרט אימה בתקציב לא גבוה (כ-17 מיליון דולר), שגרף בקופות צפון אמריקה לבדה כ-188 מיליון דולרים ובעולם כולו למעלה מ-340. מה שעורר את ההתלהבות הביקורתית היה הגימיק שבמרכזו: סרט שמתנהל בדממה כמעט מוחלטת, ושהגיבורה הצעירה שלו היא חרשת-אילמת, מה שאומר שהדיאלוגים הספורים התנהלו חלקם בשפת הסימנים.
מקום שקט 2 – טריילר
העולם הפוסט-אפוקליפטי שבו התרחשה עלילת הסרט ההוא נשלט על-ידי מפלצות עיוורות כמעט לחלוטין אך רגישות לקול. במילים אחרות, הן זללו בתיאבון את כל מי שהקימו רעש – מה שעורר תקווה מסוימת בנוגע לגורלם של מי שמתעקשים לפצפץ פופקורן ולהחליף פואנטות בחשכת אולם הקולנוע. היה זה סרט שנטל מז'אנר האימה את אחד האלמנטים המזוהים עמו – הצרחה. גיבוריו היו צריכים להחניק את בהלתם, לא להחצין אותה. מה שעוד עבד (יחסית) בסרט ההוא היה העובדה שכצופים נכנסנו אל הסיטואציה בעיצומה, והסרט הסתיים מבלי שמשהו מצא את פתרונו.
לעוד ביקורות קולנוע:
"מקום שקט 2" יצוין בהיסטוריה הפרטית שלי כסרט הראשון שראיתי בבית קולנוע אחרי למעלה משנה. מעבר לכך, ספק אם אזכור אותו. יציאתו המקורית לאקרנים תוכננה עוד ערב פרוץ הקורונה, ורק עתה הוא זוכה להפצה מסחרית – כמדווח, זהו הסרט עם הפתיחה הטובה ביותר מאז הגיעה הפנדמיה. הוא נפתח באקספוזיציה יעילה למדי שבה אנו חווים את היום שבו הגיעו המפלצות-חייזרים לכדור הארץ, מבעד לעיני המשפחה שתעמוד במרכז הסרט (בני הזוג במציאות ג'ון קרסינסקי, שגם כתב וביים, ואמילי בלאנט), ואז עובר להווה, אחרי שחלק בלתי מבוטל של האנושות, או כך לפחות זה נדמה, הוכחד והנותרים מנסים לשרוד בבתי חווה נטושים ובתוך כוכי מתכת במפעלים עזובים. זהו בדיוק המקום שבו עזבנו את הסרט הראשון, שבסופו מקריב האב את חייו למען בני משפחתו שנותרים נצורים במרתף, נכונים להמשיך ולהילחם.
"מקום שקט 2" עוקב אחר מסע ההישרדות של האם ושלושת ילדיה, בן (נואה ג'ופ), בת חרשת-אילמת (מיליסנט סימונדס שהיא חרשת-אילמת במציאות), ותינוק שזה עתה נולד. לצד כלי הנשק שברשותם, הם מצוידים במגבר ובעזר השמיעה של הבת, שכמסתבר עוד מהפרק הראשון גורם כאב ראש רציני ליצורים ומאפשר לחסל אותם. אחר כך הם יקלעו לבית חרושת נטוש לפלדה שבו מסתתר שורד נוסף (קיליאן מרפי). שם מתגלה גם מקלט רדיו שממנו בוקע השיר הסימבולי Beyond the Sea בביצועו של בובי דארין האמור לספק רמז לגבי מקום הימצאה של תחנת שידור, וכך להגיע לשורדים נוספים.
הצפייה בסרט דווקא ברגע הנוכחי יוצרת בהחלט חוויה טעונה. אחרי הכול, העולם הפוסט-אפוקליפטי המתואר בו אינו מאוד רחוק מנבואות זעם שהשמיעו כמה מומחים מטעם עצמם בראשית עידן הפנדמיה. אם צריך לזקוף כמה נקודות לזכותו של קרסינסקי הרי הן קשורות בתיאור הקשוח למדי של העולם-אחרי-כליה שבסרט, משהו שאינו רחוק ממערך הדימויים שהופיעו בסרטי "מקס הזועם". כך אנו זוכים לראות את רגלו של הנער נמחצת במלכודת, תינוק הנכלא בעריסה מאולתרת עם מכשיר נשימה לבל ישמעו יבבותיו, ומפלצות אדם המתבררות כאיומות לא פחות מאלה שפלשו לכדור הארץ. יחד עם פיצוח סדרתי של גולגלות אדם על-ידי החייזרים – לפנינו סרט שבהחלט מאתגר את הסיווג המאופק PG-13 שהוענק לו בארה"ב.
מה שעבד יחסית בסדר בסרט הראשון היה, כאמור, המוטיב של השתיקה. הוא תיאר עולם שנסוג אל היעדרו של קול אנושי כבסיס להישרדותו. עולם שבו המגבלה של היעדר שמע וקול הופכת למעשה ליתרון. בסרט הנוכחי, אכן, דמותה של הבת נהפכת למרכזית יותר, בעיקר בחלקו השני כאשר היא יוצאת למצוא שורדים נוספים שמצאו מקלט באי סמוך. הבעיה היא, שהגימיק שהגיע לכלל מיצוי כבר בסרט ההוא נדמה עתה ממוחזר עד כדי שעמום של ממש. למעשה, התחושה היא שאנו צופים בסיטואציות מוכרות מבלי שקרסינסקי יציע איזשהו פיתוח משמעותי שלהן. לשם מה, למשל, נחוצה האפיזודה של פראי האדם ששנה ומחצה לפני מועד התרחשות הסרט עוד היו, סביר להניח, בני אנוש מן השורה, אם הסרט לא עושה עמה דבר? רק כדי ללמד אותנו שהיצורים הקטלניים גם רגישים לדציבלים גבוהים וגם מעולם לא למדו לשחות?
העיסוק בשתיקה כמסמן נשי (ע"ע "פרסונה" או "הפסנתר") אל מול הקול שמזוהה עם מוות הוא זה שהפך את "מקום שקט" ליצירה מעניינת למדי, גם אם מוגבלת. סרט ההמשך שמתמקד בבת החרשת-אילמת נדמה לעתים כמו סיפור חניכה והתבגרות בעולם אלים ועוין, כזה שהגברים אינם שורדים אותו, אבל הוא לא מציע מעבר למה שכבר קיבלנו מקודמו. בעצם כן: בתור סרט ששמו "מקום שקט" הסרט הזה מספק הרבה יותר רעש והמולה.
