בגיל חמישים ומשהו, עמוס נוי הבין שהחיים בהייטק אינם מספיקים לו. אחרי שעשה תואר ראשון במתמטיקה, תואר שני במדעי המחשב ועבד בסטארט-אפ מצליח, הוא החליט לעשות שינוי. עוד בשנים שלפני כן עסק בכתיבה עיתונאית על תרבות, עם נטייה חברתית מובהקת, אבל את רוב שעותיו בילה במשרדים שטופי פלורסנט. ואז, יום אחד, הכול הוכרע. "זה היה מעבר חד מאוד", הוא נזכר. בעידן שבו חברות כמו גוגל ופייסבוק מושכות אליהן פילוסופים, נוי עשה את הצעד ההפוך – וצלל חזק לאקדמיה.
"הייתי אדם בכיר בחברה בינלאומית, שבינתיים הצליחה מאוד ונרכשה, ואמרתי 'אני רוצה לעזוב, אני רוצה ללכת ללמוד'. נכנסתי לתוכנית פרישה וחפיפה והלכתי. זהו". לאוניברסיטה העברית, שם עשה תואר שלישי בתוכנית לפולקלור ותרבות עממית, הוא הגיע עם תאבון עצום. "באתי עם המון המון תשוקה. הלכת לספריות וקראתי את כל הספרים, את כל הביוגרפיות". בגיל שבו רבים מתחילים לחשוב על הפרישה לגמלאות, נוי נרשם לקורסי השלמה. הוא מעיד על "חדוות למידה" מיוחדת במינה: "הראש שלי הסתובב מרוב רעיונות". היום, שנים אחר כך, הוא כבר ד"ר עמוס נוי.
במידה מסוימת, היסודות כבר הונחו שם. כמו בסיפור העממי על האיש שמטייל בכל העולם רק כדי לגלות בסופו של דבר שהאוצר טמון תחת ביתו, ניתן לומר שנוי חזר לשורשים. אביו, דב נוי, היה ממייסדי תחום חקר הפולקלור בארץ ישראל, ומהחוקרים הידועים והמשפיעים בתחום עד היום. בין היתר ייסד את אסע"י, ארכיון הסיפור העממי בישראל, הפעיל עד היום. "הנושא של הדוקטורט שלי עניין אותי עוד קודם, לא ידעתי מראש שאגיע לתרבות עממית", הוא מעיד. את המחקר שלו הוא כתב על קבוצה של יהודים מזרחים שפעלו בירושלים לפני כמאה שנה ועסקו בשימור התרבות היהודית. המחקר יצא גם כספר בהוצאת רסלינג, "עדים או מומחים".
"בסוף כתבתי את הדוקטורט שלי כשאני יושב בהר הצופים, בחדר שהיה של אבא שלי, עם כל הספרים שלו. אני פותח ספר ונופלים פתקים בכתב היד שלו", הוא מספר. נוי האב לא זכה להתמוגג מהדרך שעשה בנו בעקבותיו. "לצערי הוא כבר היה במצב שהוא לא קלט. הוא היה בחיים, אבל הוא לא הבין שעברתי לפולקלור". האם זה היה מצער, אני שואל, ונוי משיב: "כן. כי ברמה האישית, זה היה משמח אותו מאוד. וציער אותי גם שיש הרבה שאלות היסטוריות שאין יותר את מי לשאול".
בכל זאת, המעבר לא היה פשוט, מבחינות מובנות מאליהן. "כמו שאני תמיד צוחק, הלכתי אחרי הכסף הגדול", נוי אומר, ואז מרצין: "קשה באקדמיה בגיל מבוגר, יש תקרת זכוכית גם על גיל, קשה לקבל מלגות ותקציבי מחקר. אבל אני מאוד שמח שעשיתי את זה".
"בן גוריון סירב ללחוץ לאבא את היד"
נוי הוא אדם פוליטי, בין אם בכתיבתו העיתונאית – העוסקת לא פעם בשסע העדתי בישראל, ובאפליה כלפי בני עדות המזרח – או במחשבותיו על האקדמיה. גם בהיבט זה של חייו אפשר לזהות את ההשפעות של אביו, על אף שהאחרון מעולם לא הגדיר את עשייתו כפוליטית. "המשפחה של אבא שלי הושמדה בשואה, הוא הגיע לארץ ישראל ב-1938 וניצל", נוי מספר, "בשנות החמישים אבא שלי אמר שמפעל השימור – שאחר כך התפתח להיות ארכיון הסיפור העממי – מהווה הצלה של תרבות משואה רוחנית. הוא התכוון לתרבות של יהודי המזרח". על פי אנקדוטה מפורסמת, בזמן שדב נוי עבד בעיתון דבר, דוד בן גוריון הגיע לבקר במקום – וסירב להושיט לו יד. "הוא אמר, 'אני לא לוחץ לו את היד כי הוא בונה פה גטאות רוחניים'. כלומר, המפעל שלו נתפס על ידי ראש הממשלה דאז כאלטרנטיבה לכור ההיתוך. אבא שלי לא היה איש רדיקלי בשום מובן, לא בטמפרמנט ולא בהשקפותיו, אבל בעניין הזה הוא היה נחוש. הוא האמין בפלורליזם. הוא השתמש בדימוי: שטיח יותר יפה כשיש בו הרבה צבעים".
כיום לשמות התואר הרבים של נוי – איש מחשבים, מתמטיקאי, קולנוען, עיתונאי ואקדמאי - ניתן להוסיף עוד אחד. במילותיו שלו: "ואז, פתאום, נהייתי משורר". ביום ד' הקרוב ישתתף באירוע במסגרת עונת הספרות של בית אבי חי בירושלים, שיעסוק בספרו "שלום לאדון העורב". ספר הבכורה הזה, שראה אור בהוצאת עולם חדש, מזכיר לרגעים אנתולוגיה, משום שהוא כולל שירים רבים שנוי כתב לאורך עשרות שנים, ובמגוון מרהיב של קולות, דמויות ומשלבים. "מחלת השירה", כפי שהוא כותב באחד משיריו, אחזה בו מגיל צעיר. מגיל 16 הרבה בקריאת וכתיבת שירים. "אפילו למדתי שפות בשביל לקרוא בהן – רוסית, ערבית, צרפתית".
∙ רוצים לקרוא את "שלום לאדון העורב"? לחצו כאן
אבל נוי היה צריך לצבור ביטחון. הוא אגר אותו בדמות לייקים, בפייסבוק. "לא היה לי מושג אם השירים טובים או לא. היה לי סוג של מעצור", הוא אומר. לאחר שפירסם כמה שירים בשמות בדויים בעיתונות, החל גם לתרגם שירים מודרניסטיים, פירסם אותם ברשת החברתית – וזכה לתגובות אוהדות. "פייסבוק שחרר אותי. מצד אחד קוראים אותך מלא אנשים, ומצד שני אתה לא מרגיש את זה – כאילו כתבת למגירה, ולחצת אנטר". בהמשך פנה אליו דורי מנור, מייסד ועורך כתב העת "הו!", ופירסם תרגומים מאת נוי לשירים ביידיש. לאחר מכן פנה אליו יונתן נדב, המו"ל של "עולם חדש", וכך נולד ספר.
השירים של נוי מתייחסים למצבים פרטיים ופוליטיים, קיומיים ואבסורדיים, וברבים מהם ניתן למצוא הדים לעיסוקו של המחבר בספרות עממית. כך בין היתר בשיר "אמא אמא סרקיני", שהולחן על ידי דודו טסה והוקלט על ידי מרגלית צנעני (תחת הכותרת "יאמה"). אך יותר מכל, בולט בספר השילוב בין דמע וצחוק. הדבר ניכר כבר בכותרת, "שלום לאדון העורב". נוי מסכים שאפשר לפרש את הדימוי הזה בתור ניסיון "להתיידד עם החרדה", ומוסיף בגילוי לב: "כי חרדה יש אצלי הרבה, בחיים ובשירים".
(השיר "יאמה" שחיבר עמוס נוי והלחין דודו טסה, וביצעה מרגלית צנעני)
על אף שהספר עתיר רגעים קומיים ומופרעים, ודמויות כמו ליצנים, שוטים ואפילו גרגמל אחד, המשורר מעיד כי הוא כולל "יותר עצב משמחה". באחד משיריו הוא כותב: "כשהייתי ילד קטן הייתה לי לפעמים שמחה בגוף [...] כל כך כל כך הרבה שנים כבר אין לי שום שמחה בגוף", ובאחר: "אמר מר התקף חרדה / לאחותו העלמה דיכאון: / איזה כיף להיות ילדה / כמה מר להיות אדון".
"אולי בגלל זה לא כל כך רציתי – או התקשיתי – להוציא את הספר. קודם כל כלפיי הסביבה שלי. חילקתי אותו למשפחה, מיד כשהוא יצא, ואף אחד לא חזר אליי. רק אחי הגדול התקשר בבוקר, ואמר, 'קראתי את הספר שלך, בכיתי כל הלילה'. הוא בכלל לא התייחס לשירים כשירים, אלא כאלו כתבתי רומן אוטוביוגרפי. והבת של אחי הקטן, בגיל ההתבגרות, אמרה לאמא שלה: 'תמיד עמוס היה הדוד המצחיק. עכשיו אני רואה שהוא הדוד העצוב".
ודווקא לכן - ההומור. "אני חושב שהמושג 'שמחת עניים', אנשים שרע להם והם מתעקשים לשמוח, יש בו איזה פתטיות, עליבות – אבל גם פואטיות", נוי אומר. הוא מספר איך פעם בפירנצה, "לפני מיליון שנה, כשהייתי ממש צעיר", ראה אדם שיכור מנסה לרקוד בפני תיירים. "הוא כל הזמן נפל ומעד. זו הרי הגרוטסקיות של הליצן, שהוא מחקה את הנורמה ובכל פעם נכשל". האם הוא מזדהה עם השיכור הזה? "מאוד, מאוד. מאוד, מאוד, מאוד. זה נהיה אצלי סמל, סימן כזה".
האירוע "שלום לאדון העורב", בהשתתפות המשוררת חיה לוי וד"ר עמוס נוי, יתקיים בספריית בית אבי חי בירושלים ביום ד', 4 בדצמבר, בשעה 21:00. עונת הספרות של בית אבי חי תימשך עד יום חמישי.
