"בג'נקיה": פרק ראשון
השעון הראשון שלי היה סאיקו, סאיקו 350.
(שתיקה ארוכה)
ולפני זה בכלל לא שמתי לב, לא היה אכפת לי, הייתי הולך לבית ספר, סתם, נמאס לי, לא רציתי יותר, הלכתי לג'נקיה, אצל עקי, איפה שעכשיו האזור תעשיה, ברגל הלכתי, יורד מהגבעה ותיכף פונה שמאלה ונכנס, באתי אמרתי לו עקי די אני לא רוצה יותר בית ספר. הוא אמר אבל איך ככה? אמרתי למה? מה, אני חייב ללכת לבית ספר? מי אמר שאני חייב? לא רוצה, אני אבוא פה אני יעזור לך בסדר עקי? והוא אמר אתה תלך תביא את אבא שלך, אני לא יכול ככה לקחת אותך יעשו לי בעיות, אמרתי טוב אני יביא את אבא שלי אבל בכלל לא הבאתי אותו וגם אם הייתי אומר לו הוא לא היה בא ועקי גם כן לא שם לב, שכח, התחלתי לעזור לו שם בג'נקיה שלו, בהתחלה סתם, מסתובב, עושה קפה, מסתכל, יושב איתו במשרד.
אחרי שבוע, אולי שבועיים ככה, התחיל להראות לי, איפה המנועים, איפה החלקי פח, הג'נטים, סידר לי באיזה אוטו על יד הכניסה לשבת ומי שהיה בא הייתי אומר לו, מה אתה צריך, לְמָה באת, מי שלח אותך, בשביל מה, ורק אחרי שהיה עונה על הכל בצורה טובה הייתי פותח לו את השער כניסה. הוא, עקי, היה יושב במשרד שלו, היה שם מסודר, מזגן, קפה... היתה לו ספה, שולחן, היה לו מחשב. היה יושב שמה, היו באים אנשים... ואני הייתי יושב בתוך הרנו קנגו הישן שנשאר ממנו רק הארגז מאחור. שם הוא סידר לי לשבת. הבאנו כסא, מזרון, סידרנו אור... בכניסה הוא סידר יפה ככה מכוניות יחסית שלמות, משמאל הכחולות ומימין החומות, חומות כמעט שלא היו אף אחד לא אוהב חומות אז היו שם רק איזה שתיים שלוש ישנות מאד, היתה חסרה לו עוד אחת חומה אז למעלה הוא שם מסחרית פז'ו שהוא בכוונה צבע אותה בחום, ככה עמד עם מברשת וצבע אותה בעצמו. לא יודע מה עבר עליו אבל היה חשוב לו לסדר אותם ככה, הכחולות בצד אחד והחומות בצד שני, כמו שער לתוך הג'נקיה, ואחר כך בפנים כבר הכל היה מפורק, מנועים במקום אחד, גירים במקום אחר, דשבורדים בתוך מכולה כי זה יכול להתקלקל, בקקסים בערימה, קרבורטורים, שמשות, ואחר כך מאחורה כל הפחחות, דלתות, כנפיים, מעורבבים אחד על השני, חלק עקי ידע איפה נמצא וחלק לא כל כך, היו באים אנשים... מוסכניקים... לחפש חלקים... גם אנשים פרטיים... והמאכערים, אלה שהביטוח היה שולח.
לפעמים היו כועסים עליו. היה שולח אותם לטפס בתוך הבוץ והגריז לחפש מה שהם צריכים. היו כאלה שאפילו שהיה יודע בדיוק איפה החלק שהם צריכים היה אומר להם בכוונה לא יודע, תלך, תחפש, תעשה מה שאתה רוצה. היו הגרריסטים, מביאים את המכוניות מהתאונות, היה רחבה כזאת במרכז שהיו מורידים אותם, הכל חוץ מפְּרִיוּסִים. זה הוא לא היה לוקח. אם היו מביאים לו פְּרִיוּס היה אומר זה לא, את זה אני לא לוקח, הגרריסט יורד ומתחיל להתווכח, לצעוק עליו, מה יש לך למה אתה לא לוקח את זה? ועקי היה אומר זה אני לא לוקח וזהו, והגרריסט היה מקלל אותו, אומר לו ומה אני יעשה עם זה עכשיו? ועקי היה אומר לו תעשה מה שאתה רוצה, לא אכפת לי, תיקח את זה אצלך הביתה, לא מעניין אותי, לא עסק שלי, תשים את זה אצלך בסלון, תדחוף את זה בתחת מצידי, ועכשיו תיקח את זה מפה אתה מפריע, ובסוף לא היה להם ברירה היו מסתלקים עם הפריוס, מקללים אותו עצבניים מוות אבל לא היה להם מה לעשות לא היתה להם ברירה.
היה לו עוד פועל, איגור, ביחד היו מתחילים לפרק את האוטו, שעתיים שלוש לא היה נשאר ממנו כלום. היה קורא לי לעזור, תחזיק פה, תסובב שם... תרים, תוריד... היו באים כל מיני אנשים שהיו מסתובבים שם כל היום, כמו מכורים... מאחורה היו לו כמה דברים מיוחדים, משאית עתיקה עם קרשים מאחור, היה מכבש, של כבישים, עובד על נפט, אופנועים כמה, ואחד עם סירה, היה טרקטור שרשראות קטן חלוד, צהוב, ישן מאד, בקושי אפשר היה לראות שהיה צהוב מרוב שהיה חלוד, כמה אופנועים, חלק כמעט שלמים וחלק הרוסים לגמרי. פעם בא איזה אחד ועקי לקח אותו, התחיל להסביר לו, הלכתי מאחור התעניינתי רציתי לשמוע אבל הוא דיבר בשקט פתאום... לא הצלחתי לקלוט חוץ מזה שזה משהו מיוחד שמה מאחור... הטרקטור הקטן הזה... ההוא היה לו תיק יפה, הוציא מחברת, רשם כל מיני דברים... צילם... אחרי זה הוא לימד אותי על המלגזה, עקי, איך להפעיל אותה, אבל הוא אמר אתה רק שאין אף אחד, כן? כי זה ביטוח, צריך רישיון, אמרתי יאללה אז אני יעשה רישיון אז הוא אמר בסדר אני ישלח אותך לעשות רישיון אבל הוא לא שלח אותי אף פעם רק הייתי מסתובב שם ככה, עם עקי וכל האנשים שהיו באים אליו, הוא היה שם כמעט כל הזמן, לפעמים היה גם ישן שמה במכולה שלו איפה שהוא עשה משרד, גם שם היו באים אנשים, יושבים, מדברים... הרבה פעמים היה מגרש אותי החוצה, לא מרשה לי להקשיב.
היה אחד היה בא הרבה, לא יודע איך קראו לו, היה תמיד לבוש מאד יפה. בא ככה עם הרכב שלו, היה משהו מיוחד לא זוכר מה, מכונית מיוחדת, נמוכה כזאת, ארוכה, עם צבע כהה, לא שחור, אבל כמו שחור, רק אולי קצת כחול גם, אבל כמעט שחור, כמעט אבל לא. הוא, האיש הזה, היה לו נהג, והוא היה בא, לבוש מה זה יפה, יוצא ככה מהאוטו, הנהג היה נשאר בפנים אף פעם לא יוצא, רק הוא, יוצא מהמכונית, עם הנעליים שלו היפות, היקרות, בתוך הבוץ, בתוך הגריז, הולך בזהירות, יושב במשרד עם עקי... ופעם אחת שמתי לב, הצלחתי לראות, היה לו שעון כזה, לא יודע. ואמרתי, קפץ לי כאילו, אני גם חייב שעון כזה, חייב, זה מה שיביא אותי, ככה, יביא אותי לאיזה מקום. באתי ראיתי אותם מהחלון יושבים מדברים, קצת גם שמעתי, לא דיברו הרבה, עקי היה מדבר יותר וההוא רק היה מוציא מילה פה מילה שם, יושב ככה עם הבגדים היקרים שלו והשעון והנעליים והתסרוקת, ועקי ראו עליו שכשההוא סוף סוף מוציא מילה אז הוא, עקי, מתאמץ להקשיב בדיוק מה שהוא אומר לו. ועוד מלא אנשים היו באים כל הזמן מסתובבים שם, היתה אחת מבוגרת, גדולה, בקושי הולכת, איך שהיתה מגיעה עקי היה קופץ, נותן לה יד, עוזר לה, עושה לה קפה, יושב איתה.
לפעמים היה נשאר עד מאוחר, יושב במשרד שלו, בדרך כלל היה אומר לי יאללה לך כבר הביתה אבל אני כמעט תמיד הייתי נשאר בכל זאת, היו באים אנשים, חברים, בנות... שותים, רואים סרטים, צוחקים... לפעמים הייתי מסתכל קצת אבל אי אפשר היה לראות יותר מדי, בכל מקרה הייתי ילד, מה הייתי, סך הכל ילד קטן, מה אני הבנתי בכלל. ואז אחרי זמן עקי אומר לי שמע אנחנו עוברים מפה, לאן אמרתי, והוא אמר קניתי ג'נקיה יותר גדולה, שמה על יד רמלה. אמרתי לו מה רמלה, איך אני יגיע לשם, והוא אמר, מה הבעיה, אתה תגיע בחבורה... חבורה...
- ציבורית. תחבּורה ציבורית.
כן, תחבורה ציבורית. אמרתי לו מה זה הדבר הזה, הוא אמר אוטובוס, תגיע באוטובוס, מה אתה לא מבין? ואז אבא שלי התחיל עוד פעם, תלך אתה לביתספר, תלך, לא עניתי לו, כעס עלי, לא דיבר איתי, אפילו במשק לא הסכים שאני יעזור לו יותר, בדיוק היה חג סוכות שזה הזמן שהוא היה שותל את השום, הוא על הטרקטור פותח ואני ופאוזי יונֶס אחריו דוחפים את השומים לתוך האדמה, ועכשיו הוא לא העיר אותי, תמיד היה מכריח אותי לבוא לעזור להם, ועכשיו לא יודע איך הם הסתדרו רק פאוזי יונס והוא, וגם כן לא היה אכפת לי.
ואחרי איזה זמן התחילו לבוא משאיות מנוף, באו לקחת דברים, ואחרי עוד כמה זמן התחלתי כבר גם להגיע לשם, למקום החדש, שמה, ברמלה. זה היה על יד הבית קברות הישן של הערבים, מאחורה, מזמן, עוד לפני שעשו שם את הכביש, ושם באמת היה מקום גדול מאד, ענקי, ואיך שהגעתי לשמה כבר היה שם מלא דברים אחרים, עוד לפני בכלל שעקי התחיל להעביר את הדברים שלו, ושם, היו שם לא רק רכבים, שזה גם היו הרבה, אבל גם כל מיני ציוד אחר, מנופים ישנים, חלקים של מטוסים, חתיכות כנפיים, חתיכות של מנועים, וגם מנועים שלמים, ככה זרוקים על החול, מכונות ישנות גדולות, ענקיות, ארגזים גדולים מפלסטיק עם כל מיני דברים בתוכם, דולב, ככה הוא היה קורא להם, לארגזים האלה, ועקי גם הביא את כל המכוניות שלו וכל הדברים והג'נק שלו והציוד שהיה שם, המנועים והגירים והחלקים של הפחחות והחלונות והדשבורדים וגם בסוף את הטרקטור שרשראות הקטן הצהוב ואת המשאית הישנה עם הקרשים והמכבש שעובד על נפט והכמה אופנועים חוץ מהזה עם הסירה שהוא מכר למישהו, וגם את המלגזה ואת הבוטקה שלו העביר ושם אותה בכניסה כי שמה היתה בוטקה יותר טובה בשבילו והוא אמר לי אתה תשב פה, וגם כל האלה שהיו באים לג'נקיה הישנה כמעט כולם המשיכו לבוא גם לחדשה וגם כל מיני חדשים התחילו להגיע, כל הזמן הייתי צריך לפתוח את השער ולסגור, היו כאלה שתיכף היה ברור למה הם באו, אני שואל מה אתה צריך הוא אומר כנף ימנית לפג'ו 306 2002 ישר אני מראה לו איפה לחפש או מי שרוצה מנוע טויוטה היילקס 2004... ויש כאלה באים אומרים יש לך פה מכונות מילוי? אני אומר מה זה מכונות מילוי והוא מתחיל להסביר לי, זה של ככה או של ככה, אני אומר לו שמע אני לא יודע תסתכל מסביב תראה אבל זה על אחריותך כן?
ויש גם כאלה שהיו באים לזרוק סחורה אצל עקי, לפעמים סגרו איתו בטלפון ולפעמים סתם בא אחד עם איזה משאית ואז מתחילות צעקות עם עקי שהוא בכלל אומר לו קח את זה וסע מכאן, אין לי מקום, אני את זה לא לוקח, אין לי זה ואין לי זה ואין לי ההוא, מה אני בכלל צריך את כל הזבל הזה שלך, אבל אני כבר מכיר אותו, רואה שהוא מה זה נדלק, ואחרי שעה של ויכוחים וצעקות בסוף הוא מוציא לו אלפייה ומראה לו איפה להוריד את הג'נק שלו וחוזר למשרד, ורק אחרי שההוא נעלם לגמרי הוא חוזר ומתחיל לרחרח מה זה הדברים האלה. לפעמים היה קורא לי, בוא טיטו תראה מה זה, ואז הוא עומד ומסביר לי זה ככה וזה ככה וזה ככה. פעם הביאו שם דברים של יין, זה ממש עתיק אמר עקי, בוא נכסה את זה בברזנט, הלכנו בתוך הבוץ, בדיוק היה חורף, הבאנו איזה ברזנט ירוק מלא בוץ שהתגלגל שם וכיסינו את זה, לך תביא קָבֶּל הוא צעק לי, שנקשור את זה שלא יעוף ברוח, הלכתי לחפש קבל אבל עד שמצאתי הוא גמר לקשור כבר ונכנס חזרה להתחמם במשרד שלו ככה שכשמצאתי אותו אתמול מת זה היה לי ממש שוק כי הוא היה אז כבר כמעט כמו אבא בשבילי, טוב לא בדיוק בעצם. באתי בבוקר בתחבורה ציבורית, בדיוק כמו שהוא אמר, באוטובוס קו 35, ואיך שאני יורד ידעתי שמשהו לא בסדר.
זה קשה להסביר, המחסום היה סגור כמו כל בוקר ובמשרד שלו היה אור כמו כל בוקר ובכל זאת משהו היה אחרת לא יודע מה, נכנסתי למשרד שלו להגיד שלום שידע שבאתי אבל הוא לא היה שם ויצאתי וצעקתי עקי עקי ועשיתי סיבוב הלכתי לפה הלכתי לשם לראות אולי הוא באיזה מקום ואז יש שם אזור עם פיגומים וכל מיני ציוד של פיגומים ושם ראיתי אותו שכוב ככה בתוך דולב לבן שהיה חצי מלא בברגים של הפיגומים שכוב שם עם המעיל שלו והמגפיים הקטנות, רק הפנים שלו מציצים מתוך הקפוצ'ון כחולים כבר לגמרי מהקור, וצעקתי עקי עקי אבל כבר לא היה מה לעשות, רק היה שם חתול אחד מחטט וגירשתי אותו שלא יבואו לו רעיונות, ואז פתאום נזכרתי והסתכלתי לו על היד וראיתי שאין לו שעון אז הלכתי למשרד שלו וחיפשתי בכל המגירות ולא מצאתי שום שעון אבל מה שכן מצאתי כמה סטיפות ולקחתי והלכתי משם, ברגל, הלכתי לכיוון העיר, לרמלה, לאורך פסי הרכבת, אז זה לא היה כמו היום, הפסים עברו בדרך אחרת, צמוד לבית קברות, ורק איזה פעמיים ביום היתה רכבת, ליד הפסים היה שביל והיו עצים, וגם עיזים היו, כל מיני, הלכתי על הפסים עד על יד התחנה מרכזית ואז ירדתי והלכתי ברחוב הראשי עד שראיתי חנות שעונים והסתכלתי בחלון שלו וראיתי שעון אחד ונכנסתי ואמרתי לו תביא לי את זה, והוא אמר ילד אתה יודע כמה זה עולה, זה הרבה כסף, זה שש מאות חמישים שקל, ואמרתי אין דבר, תביא לי אותו, הסתובבתי שלא יראה וספרתי והוצאתי לו את הכסף ולקחתי את השעון ואחר כך החבאתי אותו בבית עוד הרבה זמן שלא יראו שיש לי כזה דבר ורק אחרי אולי שנה הוצאתי אותו וראיתי שזה סאיקו 350, שזה השעון הראשון שהיה לי. הייתי אז ילד, בקושי שש עשרה.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"בג'נקיה", זאב סמילנסקי, הוצאת פרדס, 431 עמודים
