את עמוס עוז הכרתי אישית רק אחרי שיצא לאור ספרי ''תרנגול כפרות''. התקשרו אליי מהוצאת עם עובד ואמרו לי ‑ עמוס עוז כתב לך מכתב ונשלח לך אותו בדואר. אמרתי למזכירה מה פתאום? אני אבוא לקחת אותו. זה מכתב מעמוס עוז ‑ אני אקח את הסיכון שהוא ילך לאיבוד בדואר? הוא היה בשבילי אורים ותומים של הספרות העברית.
נסעתי לתל אביב ולקחתי את המכתב. התבודדתי איתו בחדר צדדי. על דף אחד הוא כתב לי את הדברים הכי אישיים שנכתבו על הספר. הוא כתב שהוא הרגיש כאילו הוא עצמו עולה חדש מעיראק ועבר את הסבל שהיה מנת חלקנו. ואני קורא את המכתב ואומר לעצמי, אלוהים אדירים ‑ איך הוא הצליח לחדור כל כך עמוק למה שרציתי לבטא.
בדחילו וברחימו שאלתי את ידידנו המשותף לובה אליאב אם הוא יקבל אותי לשיחה. עמוס הסכים והזמין אותי לפגישה. מאותו רגע ניטלה מנוחתי. אמרתי לעצמי, על מה אני אדבר איתו? למה אני צריך לבטל את זמן הכתיבה שלו? כל הדרך לחולדה חשבתי על זה. מכונית כמעט "גילחה אותי". עצרתי בצד וחשבתי רק על זה שעמוס עוז היה קורא מחר בעיתון שתרנגול כפרות מת בדרכו לחולדה. והוא בחור טוב והיה בא להלוויה בחלקה העיראקית ושומע איך נפרדים ממני ונשאר לכל הסיפור והנה הרגתי יום לעמוס עוז. יותר טוב שאסע ואשב איתו. נסעתי לחולדה וישבנו שלוש שעות וחצי בשיחה שהייתה באמת חוויה אדירה.
מאז המפגש ההוא בחולדה הפכנו לחברים. ידידים בנפש. באמת קרובים זה לזה. שמרתי על כבודו והקפדתי לא לנדנד לו. תמיד חששתי שמא אני גוזל מזמנו. הוא ליווה אותי עד מותו. זאת הייתה מתנה בשבילי להכיר ולקרוא אותו. הוא היה איש יחיד ומיוחד והוא חסר מאוד. לא רק באופן אישי.
עמוס לא היה יכול להשאיר צוואה ספרותית כי הייתה לו דרך ייחודית לכתוב. קראתי את כל מה שהוא כתב והספר הכי כואב ונוגע היה "סיפור על אהבה וחושך" - האוטוביוגרפי. כל סופר כותב את שלו. יש אמנם מגדלור אבל כל אחד חייב להיות הוא עצמו.
אבל מבחינת ''צוואה ציבורית'' - הוא ציווה עלינו לחפש כל הזמן את הדרך לשלום. בלי זה לא נוכל לחיות במרחב שלנו. אנשים שוכחים את זה ואין פוליטיקאי שמדבר על זה. זהו צורך חיוני לנו.
הקול שלו חסר לא רק בספרות. בימינו אלו של ההתקרנפות מכל הצדדים חסר קולו הציבורי. קולו המזעיק. הקולות שקוראים להגיע להסדר עם הפלסטינים וליישב את הבעיה הזאת הולכים ומתמעטים. הוא דיבר על זה בכל נאום, כמו שדיבר גם על הצורך לצמצם פערים בישראל.
הקול הייחודי שלו עם האישיות הגדולה שלו חסרים לנו בהחלט. ואין מי שיתפוס את מקומו.
