אלו זמנים משונים במיוחד לראיין מוזיקאי לכבוד צאתו של אלבום חדש. בשביל פול ווב, שגם ככה לא משחרר אותם בטור גיאומטרי, זה בטח לא רגיל. Clockdust, האלבום החדש והנפלא שלו והשלישי תחת השם Rustin Man, אומנם יוצא כשנה אחרי האלבום הקודם, Drift Code. אבל בינו לבין הראשון, Out of Season, הפרידו לא פחות מ-17 שנה.
והנה, הבסיסט לשעבר של Talk Talk, מהרכבי הפופ הייחודיים בהיסטוריה, רק נכנס לקצב והעולם הוא זה שיצא להדממת קורונה. "זה מאוד מוזר", הוא מספר בשיחת טלפון, "בחיים לא הייתי מדמיין שהאלבום יראה אור בסביבה כזאת: החנויות סגורות, חברת התקליטים בבידוד. לקח לי הרבה זמן למצוא את הקול שלי ולכתוב. ופתאום זה".
מצד שני, אולי לאנשים פתאום יש סבלנות לדבר הזה - אלבום.
"אפשר להסתכל על זה מהבחינה החיובית, שאנשים קצת יותר בבית. אני חושב גם שהאלבום מתאים לתקופה הזאת. השיר Carousel Days, למשל, מדבר על זוג ששוכב במיטה והם מנחמים אחד את השני ומדברים על זמנים טובים יותר. זה מרגיש כאילו נכתב על הימים האלה".
אתה גר בכפר, די מרוחק, לא הופעת מאז 2003. נשמע לי שאתה דווקא מסתדר בבידוד.
(צוחק) "כן, אני מאוד בר מזל עם אולפן בבית ואפשר להמשיך לכתוב. אני בבידוד עצמי גם ככה רוב הזמן, אז במובנים מסוימים הכל כרגיל. כלומר, עד שאתה יוצא לחנויות. כן, גם פה חסר נייר טואלט".
לוקח את הזמן
האוזניים כמעט יצאו מהמקום כשיואב קוטנר השמיע בגלי צה"ל את Out of Season, האלבום היפהפה של ראסטין מן עם בת' גיבונס מפורטיסהד. בימים של אינטרנט מג'עג'ע ומאגרי מידע חלקיים, רק הקול הרדיופוני של קוטנר עשה את החיבור בין ראסטין מן ל-Talk Talk. בלעדיו, מי יכול היה לדמיין את הקשר. איפה זה ואיפה הלהקה ההיא, עם הסולן האדיר מארק הוליס, מהאניגמות הגדולות של הפופ, שהלך לעולמו במפתיע לפני קצת יותר משנה.
עוד נחזור אליו. בינתיים, גם ללא מיתרי הקול הנצחיים של גיבונס, המוזיקה של ראסטין מן מצליחה להיות מכשפת, מסקרנת ועמוקה. העיבודים והשירה שלו בשני האלבומים האחרונים מזכירים את פריצת הדרך של המוזיקה הבריטית בסבנטיז, כשהחל להתגבש החיבור בין הפולק והרוק המתקדם. רמת הליטוש והגימור של השירים מעידה: הייתה סיבה שהאיש לקח את הזמן.
"זאת קצת אשליה שהאלבום החדש יצא מהר לעומת הקודם, כי שניהם הוקלטו בערך באותה זמן", מגלה ווב. "הבנתי שיש לי חומרים שמספיקים לשני אלבומים, אז ניסיתי כמה קומבינציות שונות ואז החלטתי להפריד. לא הקשבתי לשירים של Clockdust במשך שנה ואז חזרתי אליהם".
הדבר הבולט בשני האלבומים האלה הוא הקול שלך. חשבתי שרק מישהו שעבד מקרוב עם מארק הוליס ובת' גיבונס יכול להישמע ככה.
"זאת התגלית הגדולה של האלבומים האלה, ללמוד איך להשתמש בקול שלי ואיך הוא משתלב עם המוזיקה. זה לקח המון זמן אבל היה מאוד כיף. ובאמת למדתי הרבה משניהם, מהגישות השונות לאופן שבו הם מביעים את עצמם. אז היה לי מושג. היתרון שלי הוא שאף פעם לא שמתי לעצמי מגבלת זמן. אמרתי: החומרים ייצאו כשארגיש בנוח".
אמרת שלמדת הרבה מהם. תוכל לתת דוגמאות?
"למדתי ממארק כמה קשה הוא עבד וניסה לחלץ מעצמו. הוא התבודד כשהוא הקליט שירה, כי זה היה מאוד אישי עבורו. הקטע שלו היה 'בלי כאב, אין רווח'. אצל בת' זה איך שהיא מסוגלת להישמע מעולה בכל מיני צורות שונות".
השירה שלך מאוד שונה מהקול הרגיל שלך. זה קצת כאילו אתה מתחפש.
"לגמרי. כי אף פעם זה לא 'אני', אלא 'ראסטין מן'. אני גם לא הדמות בטקסטים. הם לא עליי. אני מדמיין מישהו, איזה בחור, ואז אני נהיה הבחור הזה. אני אוהב את הרעיון של אשליה, זה כמו סיפור פנטזיה. כשאני שר את השירים בקול ה'רגיל', זה מרגיש קלסטרופובי. אני לא זמר נשמה".
כבוד לאמנות
ווב נולד במחוז אסקס לפני 58 שנים. בבית הספר התחבר עם בחור בשם לי האריס. ב-1981 אחיו של הוליס, אד, שידך בין השלושה ויחד עם הקלידן סיימון ברנר, החלה ההרפתקה של Talk Talk. תחת ההשפעה של הרכבים כמו רוקסי מיוזיק, הלהקה הייתה חלק מתנועה שכונתה "הרומנטיקה החדשה", החלק היותר נוצץ וכיפי ופחות קודר של ז'אנר הניו ווייב, לצד הרכבים כגון Human League, דוראן דוראן, Ultravox ואחרות.
גם בתוכן, היה ברור ש-Talk Talk הם סיפור אחר. הרקע המוזיקלי העשיר של ההרכב, כישרון הכתיבה של הוליס והקול היפהפה והעמוק שלו נתנו את התחושה שהם לא הגיעו לכאן כדי לדפוק קופה ולצבור גרופיות. לכן גם כשהאלבום השני שלהם, It's My Life (ובתוכו הלהיט באותו שם) פרץ את גבולות בריטניה (שם הם הצליחו פחות מאשר באירופה), הלהקה התמקדה בעיקר בשאיפה ליצור סאונד חדש ונצחי, ולאו דווקא עוד מאותו דבר.
"הסתכלנו על להקות צעירות סביבנו וראינו שהם פשוט מתנהגים כמו אידיוטים", נזכר ווב. "אנשים שוכחים בקלות למה הם עושים את זה מלכתחילה. אנחנו היינו שם בשביל המוזיקה. היו כאלה שמבחינתם הכל בדיחה. תמיד נהגתי בכבוד המקסימלי כלפי האמנות. הסחות מבחוץ – מעריצים, גרופיות - זה תמיד יסיט אותך מהדרך".
אבל בפוסטים שלך ברשתות, אתה מספר שהייתם להקה עם הרבה הומור, בעיקר פנימי.
"אלה חיים נפרדים. באולפן עבדנו מאוד מאוד קשה. בחוץ עשינו צחוקים. רופא שנכנס לעבודה, לא מספר בדיחות. גם לאמנים, יש חיים מקצועיים וחיים אישיים. ואתה לא אותו אדם בשניהם".
ווב לא מגזים ולא מדבר באוויר. ככל שהפוטנציאל המסחרי של Talk Talk גדל, כך הוליס והחבורה (ללא ברנר שעזב) התגרו בסבלנות של חברת התקליטים הענקית EMI. באלבום הבא, The Color of Spring, הם שינו לחלוטין את הסגנון. הסינתיסייזרים נעלמו, העיבודים נעשו עוד יותר מורכבים, הפזמונים הקליטים יצאו לחל"ת. הוליס כתב את השירים עם המפיק טים פריז-גרין, מעין חבר לא רשמי בהרכב. וזה הצליח: האלבום נמכר היטב, Life's What You Make It ו-Living In Another World היו להיטים ו-Give It Up נשאר מושלם גם כעבור 34 שנים.
באלבום הבא, Spirit of Eden, הלהקה כבר חדלה לתקשר עם הקונספט של פופ. הוא נפתח עם שיר באורך תשע דקות וגם אם תחפשו עם פנס לא תמצאו שם משהו שנשמע כמו סינגל. "כשסיימנו את האלבום הרגשתי שזה הכי טוב שלנו עד היום", אומר ווב, "אבל אני זוכר שהמנהל שלנו פשוט לא האמין שזה מה שהוא צריך להביא לחברת התקליטים. היינו בשוק: איך מישהו לא יכול לאהוב את זה? אבל הוא צדק: החברה הייתה מזועזעת. אני מניח שהתבודדנו מהעולם ורצינו ליצור משהו חדש. בדיוק כמו שאני עושה עכשיו: באסם, בשדה באמצע שומקום".
עוד במהלך ההקלטות, Talk Talk ו-EMI התקוטטו בדרך לפרידה בלתי נמנעת. ווב נטש אף הוא, אחרי שהוליס החליט שלא להופיע יותר. ב-1991, אחרי האלבום Laughing Stock, ההרכב התפרק. הוליס המתין שבע שנים, הוציא את אלבום הסולו היחיד שלו - ופרש. הוא מיעט להתראיין עוד כסופרסטאר וגם לאחר מכן שמר מרחק מהתקשורת. ואז, בפברואר 2019, פורסם שהוא מת, "לאחר מחלה קצרה ממנה לא החלים", לשון ההודעה.
תגובות רבות הציפו את הרשת. מוזיקאים ומעריצים פרסמו מילות פרידה נרגשות. זה הפתיע את ווב, שלא שמר על קשר עם הוליס. "אני לא נוסטלגי לגבי העבר ולא חושב עליו יותר מדי, אבל האהבה כלפי הלהקה הייתה מדהימה", הוא מספר. "לדעת שהיינו כל כך אהובים זה פשוט מרגש".
אתה יכול להסביר את זה? כביכול נעלמתם.
"אני חושב שזה דווקא כי המוזיקה שלנו אף פעם לא הייתה חלק מאופנה ולא היינו בתחרות עם אף אחד מלבד עם עצמנו. וזה נדיר, בטח בזמנים ההם".
זה גורם לך להתחרט שלא ניצלתם את זה? איחוד, משהו.
"העובדה שלא עשינו את זה – היא מה שהופכת את הזיכרון למתוק יותר. מארק עשה את הכי טוב שלו ועזב כדי שיהיו לו חיים. הוא נטש בזמן הנכון מבחינתו. יש אמנים שכל הקריירה אין להם שירים כאלה. אמנים שנשענים רק על דברים שעשו בעבר, שוב ושוב, זה קצת עצוב לדעתי. אני שמח שלא היינו כאלה. זה שמר על השלמות של המוזיקה".
אולי בגלל זה המוזיקה של ראסטין מן כזאת? טעמת הצלחה והעדפת את השקט.
"בהחלט. תמיד היה לנו מזל שהפופולריות שלנו הייתה בארצות אחרות, ולא מאיפה שבאנו. זה השאיר את הרגליים שלנו על הקרקע. לא משנה באיזה אצטדיונים הופענו באירופה, בבית היה אפשר ללכת ברחוב ולא זיהו אותך".
סליחה על זה, אין ברירה: מה חשבת על הביצוע של נו דאוט ל-It's My Life? הרבה חושבים שזה שיר שלהם.
"אולי שמעתי אותו פעם אחת. כשהוא יצא לא ממש הקשבתי למוזיקה כזאת. אולי שמעתי אותו ברדיו עוד פעם, אבל ממילא זה די קרוב למקור. בשבילי זה פשוט שיר פופ. אין לזה משמעות".
לא מסתכל אחורה
אם וכאשר תעשיית ההופעות תחזור לתפקד, ווב צפוי לקחת את ראסטין מן לטור, לראשונה מאז 2003. "אני מאוד מחכה לזה, כי באלבומים יש לי שליטה מלאה ובהופעות לא. אני גם מתגעגע קצת לאחווה של להקה. יהיה מרגש לצאת החוצה ולתת פרשנות לשירים".
יש לך שתי בנות מתבגרות. מה הן חושבות על המוזיקה שלך?
"הו, שטפתי להן את המוח עם המוזיקה הזאת. הבכורה שלי בת 18 ואחותה בת 16. הן גדלו על השירים האלה. החבר של הבת שלי אמר לי כמה הוא אוהב את האלבום. הוא הזכיר שמות של שירים והתברר שהיא אפילו לא יודעת מרוב שהיא שמעה אותם. מהימים של Talk Talk, הן אפילו לא צפו בקליפים. מבחינתן זה קרה בעולם אחר. וזה בסדר מבחינתי, גורם לי לחייך. זה פשוט הרבה יותר נורמלי, כי גם אני לא מסתכל אחורה. רק על האלבום הבא. כבר כתבתי כמה שירים והוא יישמע אחרת לגמרי".
מעולה, אבל רק שלא ייצא עוד 17 שנה.
"אוי אלוהים, זה לא ייקח עוד פעם 17 שנה".
