הקורונה פגעה קשות בתעשיית המוזיקה, לא רק בארץ. סיבובי הופעות נדחו או התבטלו, מועדונים נקלעו לקשיים כספיים שמאיימים על המשך פעילותם ורבים מהדרג התומך בתעשייה – מהנגנים, דרך האנשים הטכניים ועד למערך המקיף את המוזיקאים, נמצאים בסוג של חל"ת ארוך ומייאש. אבל באופן קצת מפתיע, הקורונה גם עשתה פלאים לענף. ההכנסות אמנם נחתכו בחדות, אך בהיעדר אפשרות לצאת לדרכים היא שלחה לא מעט מוזיקאים – שפתאום גילו שהתפנה להם שפע של זמן ביומן - בחזרה לשולחן הכתיבה וממנו בריצה אל האולפן. וכך, אחרי חודשיים-שלושה של הלם ראשוני, כמה מהם, כמו פול מקרטני וטיילור סוויפט, התעשתו ושיחררו אלבומים חדשים ונהדרים, שכלל לא היו בתכנון לפני שנה.
גם ניק קייב יכול לסמן וי גדול על שני הסעיפים המנוגדים האלו שהולידה השנה המשוגעת הזאת. סיבוב ההופעות שלו, שהיה אמור לעצור גם אצלנו באצטדיון בלומפילד המחודש, נדחה תחילה בגלל המגפה, ואז התבטל. אך במקום רק להתבאס מהמצב, אביר היגון האוסטרלי הצליח איכשהו לאסוף את עצמו. הוא שיחרר בקיץ אלבום כפול ונהדר בהופעה חיה - רק הוא והפסנתר באולם קונצרטים ריק, כמתחייב מעידן הריחוק החברתי ובסוף השבוע האחרון הגיעה המנה השנייה ממנו והאפקטיבית אפילו יותר בדמות Carnage - אלבום אולפן חדש לגמרי עם שותפו וורן אליס ששוחר בהפתעה. אלבומי הפתעה שכאלו אמנם הפסיקו להפתיע מישהו כבר לפני כמה שנים, אבל לפחות במקרה של קייב ואליס בהחלט היה שווה לחכות לו, גם אם כלל לא ידענו שהם עובדים עליו.
היצירה של קייב בשנים האחרונות מתקיימת כולה בצל מותו הטראגי של בנו ארתור לפני כחמש שנים. הוא הוציא שני אלבומי שכול כואבים, מצמררים ושורטי לב עם הבד סידס (Skeleton Tree ו-Ghosteen), ועכשיו מגיע פרק נוסף ומנחם בהרבה מהם עם אליס, האיש החשוב והמשפיע על הקו המוזיקלי בלהקת הליווי של קייב. מאז שדרכיהם של קייב ואליס הצטלבו, כשהאחרון הוזמן לנגן עם הכינור שלו באלבום Let Love In לפני כמעט 30 שנה, הם יצרו יחד שורת פסי קול לסרטים, סדרות טלוויזיה והצגות תיאטרון, וגם שיתפו פעולה בגרינדרמן, פרויקט הצד הלא מוכר מספיק של קייב. מאז שעזב מיק הארווי, השותף המוזיקלי הוותיק של קייב עוד מימי הפוסט פאנק של להקת The Birthday Party, אליס, עם הכינור ומגוון הסינתיסייזרים שלו, הפך לאיש החשוב לצידו של קייב. בהשפעתו ובעזרתו, קייב נפרד בהדרגה מהבלוז-רוק הסוער שאפיין את האלבומים שהוציא לאורך שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, והמיר אותו בקו מוזיקלי מהורהר ופסקולי בהרבה. השינוי הזה לא רק שלא פגם בעוצמה הקייבית הבסיסית – ואת זה שמע וראה כל מי שהתייצב באחת משתי ההופעות שנתן כאן בהיכל מנורה – אלא אף טען אותה באנרגיה מחודשת, כמעט דתית.
הדי האסון המשפחתי שריסק את קייב לפני חמש שנים נוכחים גם באלבום החדש, אך הוא מנסה להתקדם לאיטו עם שלבי האבל, ומצליח למצוא לעצמו, ולהציע גם למאזין, שביב של נחמה ותקווה בים היגון. בהתחלה קצת קשה לאתר אותם, בטח כשהאיש שהוציא פעם אלבום שכולו הורכב מבלדות רצח מחליט לקרוא לחדש שלו בשם הלא ממש אופטימי "טבח". אך מהרגע שמתחילים להאזין לשמונת השירים שפה, ואז כשעושים זאת שוב, התמונה מתחילה להתבהר. היא נותרת מינימליסטית ונוגה, גם בהאזנה השלישית והרביעית, אך היא גם מנחמת. קייב, אחד שמעולם לא חשש להשתמש במילים קשות, מתאר את האלבום הזה כ"תקליט אכזרי אך יפה מאוד הנובע מאסון משותף", ואליס הוסיף כי שירי האלבום "היו שם בצורה כזו או אחרת ביומיים וחצי הראשונים של העבודה המשותפת". לא ברור כמה שייפו השניים את החומרים במהלך העבודה, אך משהו בגולמיות שלהם נשמר גם בתוצר הסופי והמאוד מרשים שהוא Carnage.
בכל אחד מהשירים פה קייב ממשיך לתהות מהו מקומו בעולם. בשיר הנושא, שבו הוא עוסק באהבה, כנראה גם לבנו המנוח, הוא שר "בכל טיפת גשם, אני מקווה שאראה אותך שוב". האהבה הזאת, או חסרונה, חוזרת גם ב-Shattered Ground שבו הוא שר "בכל מה שאתה, אני נמצא / בכל מקום שאתה נמצא, אחזיק בידך שוב". צלילי המיתרים שמפיק אליס מהסינתיסייזרים שלו מהדהדים היטב את הקינה היפה הזאת.
לא רק היעדר הבן נוכח כאן, אלא גם השנה המוזרה הזאת שטרפה לכולנו את התוכניות ואת החיים. "לא נגיע לשום מקום השנה, מותק", שר קייב ברכות ב-Albuquerque, בעוד צלילי הפסנתר החרישי שלו זוכים להדהוד ממגע המיתרים הנוגה של אליס. חיפוש הדרך או היציאה אליה נוכח גם בשיר הבא Lavender Fields, המלווה במהלך מיתרים דרמטי. הוא נפתח במילים "אני פוסע בודד בנתיב יחיד", וממשיך ב"אנחנו לא שואלים מי, אנחנו לא שואלים למה". בהמשך מצטרפת מקהלה שמימית וחרישית שמנסה לנחם עם ההבטחה כי יש "ממלכה בשמיים". קייב מחפש לא מעט תשובות בשנים האחרונות. לא תמיד יש מענה לשאלותיו, אך תמיד מעניין להקשיב להן, כמו למשל ב-Hand of God הפותח, שבו הוא שר על אנשים שממשיכים לחפש את גן העדן.
ב-35 השנים האחרונות קייב הוציא למעלה מ-20 אלבומים, ולמעט רגעים בודדים בחלקם, הוא הקפיד שלא לגלוש לקיטש והשכיל לאתגר ולפתח את הקו המוזיקלי שלו כדי שלא לשעמם את המאזין, ובעיקר את עצמו. מי שקצת איבד את הקשר עם קייב בשנים האחרונות ומחפש הזדמנות לחידוש היחסים ימצא ב-Carnage לא מעט רגעים יפים שיזכירו לו מדוע קייב הוא עדיין אחד היוצרים הכי מרתקים, חשובים ומקוריים בסביבה. למרות זיק האופטיות היחסי שנושב לאורך שמונת השירים היפים המרכיבים את Carnage (ואצל קייב הכל יחסי), זהו לא אלבום קל להאזנה. 40 הדקות המרשימות שלו מצריכות מאמץ, אך הן מתגלמות למדי.
עוד מוקדם לדבר על סיבוב ההופעות הקרוב של קייב, אך בהחלט יהיה מעניין לראות כיצד חלק משירי Carnage יתורגמו בעתיד לבמה, בפורמט עשיר וחי יותר. עד שזה יקרה, אפשר להתנחם באלבום החדש הדי עצוב ובעיקר הנפלא שלו, שהולידה התקופה הלא ברורה הזה שאיש – כולל קייב – לא יודע מתי היא תסתיים.
