השנה היא 1998. שנתיים מאוחר יותר, עם פרוץ המילניום החדש, ייסוג צה"ל באופן חד צדדי מרצועת הביטחון. אבל נכון לעכשיו כוחותינו עדיין יושבים על גבול לבנון ומדי פעם משלמים את מחירה של מלחמת היש-ברירה, שפרצה 16 שנה קודם לכן. התסריטאי בני ברבש ואחיו, הבמאי אורי ברבש, כבר נואשו מלמצוא בית חם לתסריט שלהם. כבר כמה שנים שהם מכתתים רגליים מזכיין לזכיין ואף אחד לא נוטה להתעניין ברעיון - סדרה על קבוצת טירונים בחטיבת גולני, שלכל אחד מהם סיפור משלו ויחד הם מתלכדים לאפוס מרגש, על פי תסריט המבוסס על חווית השירות הצבאי של בני ברבש. הקולנוע כבר גילה את סוד קסמו של הצבא שיש לו מדינה, החל מ"הלהקה" ועד "אחד משלנו", אבל הטלוויזיה מתמהמהת. למרות זאת, הזכיינים מתעקשים שמדובר בעניין לעוס שכבר לא נותר דבר חדש לומר עליו. האחים ברבש מרימים ידיים ועוברים הלאה, לפרויקט הבא.
אבל לגורל תוכניות משלו. חילופי הנהלה ב"רשת" הביאו לתפקיד מנהל התוכניות את חיים שריר, שנכנס לחדר החדש שלו ופשפש בערימת התסריטים שעמדה שם. אחד מהם, שנקרא "מגש הכסף" - על שם שירו המפורסם של נתן אלתרמן מ-1947, שכתב כי לובשי מדים הם "מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת היהודים" - מצא חן בעיני שריר מיד והוא הרים טלפון ליוצרים והודיע להם שיש להם אור ירוק. "יש לי רק בקשה אחת", הוא אמר להם, "תשנו את השם". הברבשים הסכימו והפרויקט יצא לדרך עם שם חדש: "טירונות". סיפור הסינדרלה הזה הפך לאחת הדרמות המצליחות בתולדות ערוץ 2, שלוש עונות שהפכו לשם נרדף לסדרה ישראלית שמתרחשת במסגרת הצבא, שהפכו את חטיבת גבעתי ליעד נחשק בצבא ואת אקי אבני לשחקן רציני.
"'מגש הכסף' היה שם מאוד טעון", מסכים אורי ברבש, שביים את "טירונות". "אבל הוא גם הדריך אותנו במסע הזה בהרבה מובנים. אני לא יודע אצל כמה אנשים הביטוי 'מגש הכסף' באמת מעורר את הזיכרון של השיר המיתולוגי הזה. אם תגידי למירי רגב 'מגש הכסף' - לא בטוח שזה יעשה לה משהו. היא אפילו תתגאה שהיא לא מכירה את זה. מצד שני, אני מודה שאין לי רגישות לשמות. אם זה לא פרובוקטיבי או מקומם, זה לא משנה לי. רוב הפרויקטים שעשיתי יצאו לדרך עם שם אחד והגיעו למסך עם שם אחר. זה גם לגיטימי, אגב. יש לזה בעיקר משמעות שיווקית".
אורי ברבש: "אכלנו מנות קרב וגרנו באוהלי פריקאסט עם יציאות הביתה מדי פעם"
"טירונות" הייתה פרויקט מורכב, מרובה לוקיישנים ודמויות, שהצליח לא מעט בזכות שיתוף הפעולה של ההפקה עם הצבא. בני ברבש, מ"פ בדימוס בגולני, חלם על צילומים בחטיבה שזכר ככור היתוך אותו פקדו שלל בחורינו הטובים, שהגיעו לצבא מכל פזורות הארץ ותוזזו עד שהפכו למקשה אחת. ברבש יצר קשרים עם גורמים בצבא שהכיר בתקופת היותו בקבע וכעת תפסו תפקידים בכירים יחסית, בהם אמנון ליפקין-שחק, שהתקדם לדרגת רמטכ"ל.
האחים ברבש הגיעו לפגישה אצל ליפקין-שחק וסגנו דאז, שאול מופז, כדי לבקש מהצבא סיוע בצורת ציוד ולוקיישנים. לליפקין-שחק, הסתבר, היו שאיפות משלו בנוגע לשיתוף הפעולה האפשרי. חטיבת גבעתי הייתה אז יחידה בתהליכי היטמעות ולצה"ל היה אינטרס לחזק אותה. הוא הסכים להיענות להפקה בתנאי אחד: הפלוגה המככבת בסדרה לא תהיה מגולני אלא מגבעתי. "כשאמרו לי גבעתי הייתי קצת מוטרד מהסטיגמה שיש על החטיבה הזאת", מודה אורי. כדי לסגור את הפינה נשלח בני לביקור בבסיס בקציעות, שם נחה דעתו. "הבנתי שגבעתי של סוף שנות ה-90 היא גולני של שנות ה-70", הוא משחזר. "נקודת חיבור של בחורים שמגיעים מעולמות שונים לגמרי, כל מיני שכבות סוציו-אקונומיות, ושם הם מתיישרים ומתחילים מנקודת האפס".
10 צפייה בגלריה
שיכנעו את הברבשים להחליף את גולני בגבעתי. שאול מופז ואמנון ליפקין שחק
(צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
כדי לשחזר את נקודת האפס הזאת החליטו האחים וצוות ההפקה על צעד יוצא דופן בתעשיית הטלוויזיה דאז: רוצים לצלם צבא? יפה מאוד. תשכחו מסטים ממוזגים ומונית הביתה בסוף יום הצילום. הקאסט עלה על מדים והוא וצוות הצילום של הסדרה עברו להתגורר בבסיס הטירונים בקציעות למשך כל תקופת הצילומים, "עם יציאות הביתה מדי פעם. גרנו באוהלי פריקאסט, שלושה-ארבעה אנשים באוהל, השתמשנו בשירותים והמקלחות של הבסיס, חיינו בתנאי קרב ואכלנו מנות קרב בדרך כלל. לחם, סרדינים, חלווה, ריבה. הארוחות הכי טובות שאכלתי בחיי", צוחק אורי.
עקב גילן הצעיר של הדמויות לוהקו לסדרה בעיקר שחקנים צעירים, לרובם זהו התפקיד הראשון. אמנם טופס הטיולים שלהם הוחתם לפני כמה דקות, אבל השירות של רובם הסתכם ביחידות העורפיות, לא בדיוק החומר ממנו עשוי חייל קרבי. המצב הצריך מקצה אימונים מזורז - ארבעה ימים מרוכזים עם סגל הבסיס, שהחל ברגע שהם ירדו מהאוטובוס שהביא אותם למחנה. בהמשך התמיינו השחקנים להכשרות מדויקות בהתאם לדרישות הדמות שגילמו.
"צילמנו שבועות ארוכים בקציעות בשעות מטורפות, לפעמים גם לילות", מתאר אורי, "עד שבשלב מסוים הפכנו למשפחת גבעתי. היו מקרים שעבדנו ב-45 מעלות בצל, פינינו אנשי צוות יותר מפעם למיון כי אנשים איבדו את ההכרה. פתאום אתה רואה מישהו צונח מהחום. חלק מההוויה שהייתה על המסך הייתה מנת חלקנו גם מאחורי הקלעים, בין היתר כי לא באמת היו אפשרויות אחרות". בסוף יום צילומים ארוך היה ברבש מתפנה למיטתו כדי לתפוס שש שעות שינה מטכ"ליות, אבל שאר הצוות העמיס תופי טם-טם ויצא לדיונה הסמוכה לסשן תיפוף אינטנסיבי של שעות. "הלכתי לראות את זה כי סיפרו לי ולא האמנתי", מספר ברבש. "כנראה שככה הם היו מפרקים את כל היום שעבר עליהם".
המעבר המהיר והשינוי הקיצוני מהשגרה שעזבו מאחור גבה מחיר. בסוף יום הצילומים הראשון החלו שורות הניצבים להתדלדל, עד ששיחת עידוד מאורי ברבש גיבשה את השורות מחדש. "היו גם שחקנים שהתחלנו איתם ועשו פייד-אאוט מהסדרה. ארבעה כאלה לא נשארו איתנו", הוא מחייך. "מי שצפה יודע מי הם. אין לי טענות, זה היה קשה. בעיקר הפיזיות אבל לא רק. הכל היה טוטאלי כי אלה היו החיים שלנו שם".
"היום גופים לא-צבאיים מטילים על עצמם צנזורה צבאית - מספיק לצפות בחדשות בשביל לראות איך הן הפכו לשופר השלטון"
הברבשים מדגישים כמעט בכל ראיון בו מוזכרת "טירונות" שלא מדובר בסדרה על הצבא - אלא בסדרה המתרחשת בצבא. "הוא רק פלטפורמה דרמטית לספר סיפור על החברה הישראלית", מחדד אורי. "בגבעתי אפשר למצוא את כל ארץ ישראל - הראשונה, השנייה, השלישית. זה מיקרו קוסמוס נפלא". ועדיין, הצבא עומד במרכז הסדרה ויש לו אינטרסים משלו שעלולים להתנגש עם אלה של היוצרים.
"טירונות" - פתיח
המחלקה העוסקת בשיתופי פעולה עם הטלוויזיה היא דובר צה"ל, ומי שעמד בראשה היה אז עודד בן עמי. הברבשים הבהירו לו ש"טירונות" לא עומדת לתפקד כסרטון תדמית לצה"ל. בן עמי הסכים, "אבל הזהיר 'אתה יודע שיש מקומות שמוטב שלא תיכנס אליהם, ואם כן, בזהירות'", מודה בני. "אם היום, למשל, היינו מביאים את פרשת אלאור אזריה בצורה הכי חריפה שלה, מתוך השקפה שמאלנית - היינו זוכים לכתף קרה. מצד שני, היו סצנות שבהן חיילים התעללו בערבי שמוכר אבטיחים, שיעמיד אותם בזוגות, בשלשות. סצנה שמעבירה השפלה מאוד גדולה".
הפוליטיקה לא הייתה זרה לאחים ברבש. כמה שנים קודם לכן הם יצרו את הסרט "אחד משלנו", על פלוגת צנחנים בשטחים שיצרה מצג שווא כאילו לא חיסלה אסיר פלסטיני שהיה בידיהם. "זה היה סרט פוליטי קשה מאוד", אומר אורי, "אבל ב'טירונות' היינו יותר באזור האנושי, הדרמטי והחברתי".
הפוליטיקה לא הטרידה גם את "רשת", שהדאגות שלה נעו לגזרות אחרות, כמו קו העלילה בו עידו המ"פ (אבני) נקרע בין הקצינה נויה (שרון זליקובסקי) לבין החברה הרשמית שלו, רונה (נעמי פרומוביץ'). רונה, בהיותה נכה, התניידה על כיסא גלגלים, "ואני זוכר שהיו ויכוחים ברשת", משחזר אורי, "לא אהבו שם את הרעיון של אישה צעירה על כיסא גלגלים. היה מי שהוטרד מהעובדה שזה לא סקסי מספיק".
"כמה שנים אחרי זה רציתי לעשות ב'רשת' סדרה על משפחה פלסטינית שברחה ב-1967 ובהמשך פגשה במשפחה שהתיישבה לה בבית, במימון של קרן אמריקנית", מוסיף בני. "וההפקה נפלה בדקה ה-90, בזמן החזרות לצילומים, כי היה בה אזכור של הנכבה. היום מידת הצנזורה הצבאית שמטילים על עצמם גופים לא-צבאיים הרבה יותר משמעותית, ומספיק להסתכל על החדשות בשביל לראות איך הן הפכו לשופר השלטון. מהבחינה הזאת, המערכת הצבאית הגיעה למרבה ההפתעה עם פתיחות לא קטנה".
הסיוע מהצבא ללא ספק העניק משנה אמינות לסדרה, שנפתחה בפעולה צבאית מדממת בלבנון וכללה, בנוסף לחיול המלא של השחקנים, גם שלוש זלדות ונגמ"שים קרביים. הסצנות בעלות האופי הקרבי נחרטו בזיכרונם של אנשי הצוות, בין היתר בעקבות מותו של איש האפקטים המיוחדים, יורם פולק, שמצא את מותו במהלך העבודה על העונה השנייה. "הוא היה אחראי על הפיצוצים והפגיעות", מספר אורי, "הוא היה איש מדהים במקצועיות שלו. הוא הכין את אחד המטענים בבית, עשה טעות ונהרג תוך כדי עבודה. זאת הייתה טרגדיה גדולה".
"גילחנו לאקי את הראש ואמרתי לו שהוא עושה את המסע ההפוך משל שמשון. אצלו השיער הוא מקור החולשה"
לא פחות מ-30 דמויות שונות שולבו ב"טירונות", לכל אחת מהן מהלך דרמטי משלה. בין השחקנים אפשר היה למצוא את גולן אזולאי ויפתח קליין, שזו הייתה טבילת האש המשמעותית הראשונה שלהם בתחום, וגם את אבישג רבינר, שרון זליקובסקי ורבים וטובים אחרים. אבל השחקן המזוהה ביותר עם הסדרה היה בתקופה ההיא אקי אבני - מגיש שעשועונים עם קוקו, שפה ושם עשה גיחות למשחק בעיקר בתפקיד הפריטי-בוי.
במקור רצה אורי לתפקיד הראשי את יורם חטב, אבל נאלץ לוותר בגלל לוח הזמנים התיאטרלי הצפוף של השחקן. המועמד השני והפחות מובן מאליו היה אבני, שחקן צעיר שאורי הכיר במהלך העבודה על הסרט-מחזמר "ללקק ת'תות", שם הוא שיחק בן עשירים שמתקבל ללהקה צבאית. ברבש זכר לטובה את המסירות הטוטאלית של אבני לתפקיד ולא התעלם גם מהעובדה שהאל הטוב חנן אותו במראה נאה והחליט לתת לו צ'אנס.
"אני זוכר שהוא היה ידוע בתור המגיש של 'המבצר'. היה לו שיער ארוך עד הכתפיים, יפיוף כזה", נזכר אורי. "כשהצעתי לו את התפקיד אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לגלח לו את הראש, ואני זוכר את הרגע הזה כי הוא היה נראה שונה לגמרי. אמרתי לו שהוא עושה את המסע ההפוך משל שמשון. אם השיער הארוך של שמשון היה מקור כוחו, אצלו זה מקור החולשה. 'אנחנו מגלחים אותך עכשיו וקירח תצא לדרך הזאת'".
אבני אכן התמסר לתפקיד המ"פ עידו בלהט ורעב השמורים לטירון מורעל. בתקופת הצילומים הוא הוצמד לאורן זיני, מ"פ בגבעתי, שהדמות של עידו שילבה בינו ובין הזיכרונות של בני ברבש, שמעיד על עצמו שהיה "מ"פ טרחן, שלא נתן לפקודים שלו לנשום". אבני, שהקריירה הצבאית שלו נעה בין צלם מוטס, שק"מיסט וצבע, התעקש להיכנס עם זיני לישיבות קצינים ועקב אחריו לכל מקום. הוא עשה מסע אלונקות, צנח צניחה חופשית והתעקש לעשות כל מה שיכניס אותו לראש של עידו המ"פ.
בימי ראשון בבוקר, כשכולם עלו על האוטובוס לצילומים בבסיס, הוא היה מגיע על מדים לתדהמת כולם. "אני זוכר את הדממה שהייתה באוטובוס", סיפר פעם בריאיון, "'ההוא איבד את זה, נגנב לגמרי'". רק בנושא אחד סירב אבני להתיישר - את הצילומים הוא התנה במינימום שש שעות שינה בלילה. המאמץ השתלם ואבני נחלץ מהטייפקאסט של נער השעשועים וגם לא חזר להאריך שיער.
"אזולאי, שהיה סמל פרקש האגדי, בכלל התחיל בתור שחקן ביט, בלי רפליקות", משחזר אורי, "היה לו תפקיד מאוד קטן בסיפור. במהלך העבודה הוא ביקש להישאר גם בימים שהוא לא מצטלם, כי הוא רצה לעמוד בצד ולראות איך אני עובד. הסכמתי, ובסצנות שהיו רבות משתתפים ולא היה לו חלק בהן הוא בעדינות נכנס לסצנה ותרם לה רפליקה או התנהגות או מהלך דרמטי. בכל פעם שהוא עשה את זה - חיבקתי את זה. ככה לאט לאט הדמות של גולן, שהיה בעצם סמל המחלקה, הלכה וצמחה והפכה לדמות מרכזית בסדרה".
מתחת לכל הקרבות, האימונים וההווי הצבאי בעבעו הסיפורים האישיים של החיילים. הזכורים שבהם היה של טירון צעיר שהמשפחה החקלאית שלו קרסה כלכלית, ואב המשפחה, בהתקף זעם, יוצא עם לפידים לשרוף את המטע. "הבן בטירונות נקרע מכאב ובסוף עורק כדי לעזור למשפחה", משחזר אורי, "עידו מגיע לחפש אותו, ולמחרת בבוקר כל הפלוגה מגיעה למשק ובונה מחדש את החממות. זו אחת הסצנות שאני הכי גאה בהן".
10 צפייה בגלריה
"היה לו תפקיד מאוד קטן - לאט לאט הוא הלך וצמח לדמות מרכזית". גולן אזולאי
(צילום מסך, רשת)
אחת הסצנות התובעניות היא בהשתתפותו של יפתח קליין הצעיר. קליין גילם טירון שנאלץ להתמודד עם אלימות מצד אביו, קצין משטרה "שהכה את אשתו בצורה מזעזעת. בסופו של דבר הבן לא יכול לשאת את ההתעללות שנמשכה שנים, והוא יורה באביו. זו אחת הסצנות הקשות וכשהיא נגמרה אחרי כמה טייקים - השחקנים היו שחוטים. אני זוכר את עצמי יושב ואוכל בשעת הצהריים עם 40 אנשי צוות, רובם גברים ומה שעובר לי בראש זה הסטטיסטיקה לפיה אחד מחמישה גברים הוא אלים. ואתה מסתכל מסביב ואומר 'אוקיי, יש פה 40 אנשי צוות, 30 גברים בערך, סטטיסטית יש בתוכנו 5-6 גברים אלימים'. הכל חלחל אלינו".
"'טירונות' שיקפה את ההילה ההירואית של צה"ל - וגם ההילה הזאת עמדה להיסדק"
החיבור החזק של היוצרים לסדרה הוכיח את עצמו במציאות. בהקרנת הבכורה השווה אורי ברבש את העבודה על "טירונות" למעשה אהבה, ורק אחרי שירה המונית של המנון גבעתי התפזרו הנוכחים לביתם. כמו סינדרלה קלאסית, "טירונות" הפכה להצלחה בקרב מבקרים והצופים. "היא גדולה על הטלוויזיה שלכם בכמה מידות", עלצו הביקורות, "עם מראה משויף ומקצועני שאין ולא היה לשום דרמה ישראלית אחרת". הברבשים גרפו לכיסם שני פרסי מסך הזהב וגם ההימור של ליפקין-שחק התברר כמוצדק - הביקוש לשירות בגבעתי הוכפל ואף שולש בעקבות הסדרה.
"רשת" האמינה ב"טירונות", שהייתה פרויקט יקר ומורכב, עד כדי כך ששיבצה אותה בסלוט שנחשב עד אז למקולל - שישי בערב. "טירונות" החליפה את הסרט של ערב שבת והביאה 23 אחוזי צפייה, הישג מרשים יחסית לממוצעי הרייטינג האופייניים לשיבוץ, והייתה לדרמה הישראלית המקורית הראשונה ששובצה בפריים טיים של ערוץ 2. במחלקת הפרומו של "רשת" הגו את הסלוגן שנכנס לפנתיאון: "תסתכלו עליהם ותראו אותנו".
10 צפייה בגלריה
הייתה לדרמה הישראלית המקורית הראשונה ששובצה בפריים טיים של ערוץ 2. מתוך "טירונות"
(צילום מסך, רשת)
"טירונות" שיקפה את ההילה ההירואית של צה"ל והדימוי החיובי הטוטאלי שלו בעיני העם, אלא שגם ההילה הזאת עמדה להיסדק. מלחמת לבנון, מלחמת ה"יש-ברירה", הייתה לדעתו של בני ברבש נקודת השבר הראשונה. "שם אפשר לנעוץ את השבר הנוראי שהתחיל להתחולל בחברה הישראלית כלפי הצבא ובתוך הצבא", מפרש בני ברבש. "כבר אין את ההתלכדות הסוחפת שהייתה סביב 67' או אפילו 73'. אנחנו חברה מוכת שסעים וקרעים ומשתמטים, והמטרות המשותפות של החברה מתחילות להיטשטש.
"מהבחינה הזאת, 'טירונות' היא הסנונית האחרונה שמתכתבת עם המציאות הישראלית במונחים כמעט רומנטיים. לטוב ולרע. עם הנטייה להצביע על הצדדים היותר ערכיים של החברה הישראלית, ועל הסולידריות והגיבוש סביב ערכים משותפים, שהיום כבר לא קיימים בעיני. אנחנו כן חברה מיליטריסטית פחות ערכית ממה שהיינו. כשאני מדבר עם אנשים צעירים אני מתייחס בספקנות לצורך להתגייס לצבא כי הפכנו לחברה שעוסקת בעיקר במשימות שיטור ויש לי בעיה עם זה".
בסופו של דבר דחקה המציאות את הטלוויזיה, ובתום שלוש עונות שכללו 27 פרקים בני כמעט שעה כל אחד, החליטו הברבשים שהעניין מוצה. העונה השלישית עסקה בלחימה בלבנון אבל שודרה אחרי הנסיגה מלבנון וצה"ל עבר להתמודדות אינטנסיבית עם הפלסטינים, עימות מתסכל ומייאש לא פחות. התמימות הערכית הלכה והתנדפה ו"הגלוריפיקציה שעושה הסדרה לצבא עלולה להיראות שלא במקומה", ציינו המבקרים. "רשת" ביקשה מהאחים ברבש לצאת לפרויקט נוסף, "אבל על כל רעיון שהגענו איתו הם אמרו ש'אין לזה את האפיל שיש ל'טירונות''. ללמדך על הראייה המאוד מוגבלת של חלק ממקבלי ההחלטות בגופים המשדרים, ועל הבעיה להעביר רעיון מורכב ועוצמתי כשהוא מגיע לראשוני", מוסיף בני ברבש.
"'טירונות' מבחינתי הייתה אפשרות נפלאה לספר סיפור דרמטי", מסכם אורי. "הצבא הוא מסגרת חברתית עם המון אינטראקציות אנושיות, בסיר רותח של גיל צעיר והורמונים ומשימות אינטנסיביות ומתחים. לא משנה אם אתה עני או עשיר או אשכנזי או מזרחי או דתי או חילוני - ברגע שמפשיטים אותך ומלבישים אותך במדים יש שיוויון טוטאלי בחוויה הזאת שמשאיר אותך רק עם מי שאתה באמת. עם האופי, התכונות, הכישרון, האישיות. אתה עומד עירום מול גורלך עכשיו ואתה לא יכול לבוא בטענות לאף אחד. אני מודה על כל דקה במסע האלונקות הזה".
