קשה לשפוט את "אנחנו מי שאנחנו" עם ארגז הכלים שמשמש את הצופה לסדרות אחרות. מצד אחד היא פואטית עד כדי ריחוף, באופן שתובע מהצופה לעבוד כדי לחצוב מתוכה את המשמעויות. מצד שני, הסירוב שלה לכפוף ראש בפני האלמנטים המסורתיים של סדרת טלוויזיה - אתם יודעים, עלילה, התפתחות של הדמויות, מוטיבציה, כל הדברים האלה שיוצרי טלוויזיה פינקו אותנו באמצעותם במהלך השנים - בא על חשבון החיבור בינה ובין הצופה. התוצאה היא סדרת-אמבה נטולת עמוד שדרה או מבנה כלשהו, שנעה בצורה אמורפית בין דמויות, נופים נפלאים, פסקול משגע אבל במקום לרתק את משתמש הקצה שלה על הספה היא מטשטשת אותו.
"אנחנו מי שאנחנו" – טיזר
"אנחנו מי שאנחנו" (שעלתה היום, ד', ב-HOT) היא הבייבי החדש של במאי הקולנוע המוערך לוקה גואדנינו. בסרט זוכה האוסקר המזוהה איתו, "קרא לי בשמך", הוא בנה סיפור אהבה בין גבר צעיר בשנות ה-30 לחייו ונער בן 17, בכפר איטלקי פוטוגני שהקסים את הצופים והמבקרים. הפעם גואדנינו הגדיל לעשות, וגם תסרט את שמונת הפרקים של הסדרה (עם שני שותפים לכתיבה) וכמובן תפקד גם כבמאי. גם ב"אנחנו מי שאנחנו" הוא מתמקד בנושא החידתי שמעסיק לא מעט יוצרים - הנעורים, ומעמיד תפאורה יוצאת דופן לדרמת התבגרות שעוסקת בדילמות של הדור הצעיר.
פרייז'ר הוא נער בן 14 שעובר עם שתי האמהות שלו להתגורר בבסיס צבאי באיטליה, בעקבות מינוי של אחת מהן (קלואי סביני) למפקדת הבסיס. פרייזר הוא נער ניו יורקי מוזר ומופנם, כפי הנראה מכור לטיפה המרה, והנטייה המינית שלו לא ברורה. הוא פוגש שם את שכבת הגיל שלו, צאצאים אחרים לחיילים המשרתים בבסיס. אחת מהן, נערה שנרמז כי היא לא מרגישה בנוח בגופה הנשי, ונרקמת ביניהם ידידות אמיצה, עד כמה שמאפשרים התסריט והמשחק. הם נעים בתוך חבורה של נערים (כולם נראים בני 20 ויותר, משום מה) ומעבירים את הזמן המת בבסיס ובחוף הים. איפשהו, בתוך כל זה, מסתתר עיסוק בסוגיות כמו בדידות, חושניות, דימוי עצמי וזהות.
זה לא מקרי שקשה מאוד לעקוב אחר העלילה של "אנחנו מי שאנחנו" – יש סדרות שמתפתחות לרוחב, אין עם זה בעיה, אבל הסדרה של גואדנינו לא באמת מתפתחת, אלא מתקדמת באופן אסוציאטיבי ללא כל דפוס. הדיאלוגים שלה מורכבים בעיקר מטלאים של שיחות רקע או קרעים של דיאלוגים ואף אחד - כולל השחקנים הראשיים, שלוקים במשחק פלגמטי - לא עושה מאמץ לרמוז לצופה מה עובר על הדמויות. ברור שעובר עליהם משהו עוצמתי, שלא לומר פיוטי ומטלטל, אבל מה הם מרגישים לגבי זה? מה הם רוצים? מה מניע אותם? נשאר רק לנחש. גואדנינו לא לוקח אותנו אל תוך הראש של הגיבורים שלו אלא להיפך, מרחיק אותנו מהם במבט מצועף. "אנחנו מי שאנחנו" ממריאה במקום לרדת לקרקע, ואחרי ארבעה פרקים (שנשלחו לביקורת) של ציפייה שמשהו בעלילה יסדר את הפאזל, אין ברירה אלא להשלים עם העובדה שהפאזל אינו קיים.
היופי בשירה הוא שהיא אניגמטית באופן שמאפשר לכל אחד להשליך עליה את הרגשות שלו. במובן הזה, גואדנינו יצר שירה טלוויזיונית – אסופה של רגעים ליריים שרודפים האחד אחרי השני וכל אחד מהם מבקש לבטא משהו. אבל יש סיבה לזה ששירה היא לרוב תמציתית וקצרה. אף אחד לא יושב לקרוא שירה במשך שמונה שעות. גואדנינו הוא אכן במאי נהדר, אבל הוא כנראה זקוק לתסריט מקורקע שיתווך בינו לבין הצופים. בהיעדר תסריט כזה, "אנחנו מי שאנחנו" נשארת מי שהיא - סדרה יומרנית, מייגעת, מרשימה לפרקים אבל מבולבלת, עם אמירה שהלכה לאיבוד.
