עיבודי הלייב-אקשן של דיסני תופסים נתח נרחב בפעילות של האולפן בשנים האחרונות, המתעל אליהם תקציבי עתק ותועפות של שיווק. והאמת היא שאי אפשר להאשים את מנהלי דיסני, מאחר ומקור המשיכה ברור: תחילה, הסרטים הללו מנצלים נכסים קיימים של דיסני, כך שהחיסכון מוטמע בעצם השימוש החוזר בהם. שנית, תרבות הפופ של השנים האחרונות נמצאת בטרפת של נוסטלגיה, אלמנט שעיבודי הלייב אקשן של דיסני מנצלים בכל הכוח. ושלישית, האמצעים הטכנולוגיים של העידן הקולנועי הנוכחי מהווים את האיצטלה המושלמת למיחזור הזה. "אהבתם את 'מלך האריות' המצויר?", פונים דיסני אל קהלם השבוי, "מצוין! עכשיו בואו ותשלמו כדי לצפות בו שוב, רק עם אפקטים מיוחדים שיעיפו לכם את הסכך!".
בסוף השבוע האחרון הגיע תורה של "קרואלה", שמגולל את סיפור המקור של קרואלה דה ויל, המרשעת מ"101 דלמטים", לעלות על המסכים. בהמשך צפויים גם עיבודים חדשים ל"בת הים הקטנה", "במבי", "הרקולס", "פיטר פן" ועוד. אבל לפני שנזכה לראות את כל אלה, החלטנו לדרג את העיבודים הקודמים של האולפן, מהגרוע לטוב ביותר. מוזמנים להתווכח איתנו בתגובות.
14. 102 דלמטים (2001)
ההמשכון הזה ל"101 דלמטים" מ-1996 זנח את יומרותיו של קודמו בכל הנוגע לזוטות כמו סיפור תקני ודמויות משכנעות, והחליט להשליך את כל יהבו על קלף מנצח אחד: קרואלה דה ויל, בגילומה של גלן קלוז האלוהית. אלא שקלוז, שלקחה את הדמות למחוזות קאמפיים משובבים בסרט הראשון (שהיווה רימייק ל"101 דלמטים" המונפש מ-1961, ואנא סלחו לנו על ההתעלמות מהתרגום העברי הקלוקל "101 כלבים וגנבים"), לוחצת פה על הדוושה באופן מופרז לגמרי. אבל בואו נהיה הוגנים: תצוגת המשחק המטורללת שלה, שהפכה את הסרט מ-1996 לממתק לא צפוי ולהיט קופתי מרשים, לא ממש מקבלת עזרה מהסיפור המצ'וקמק (קרואלה החלימה וכבר לא רוצה לרצוח כלבלבים בעבור פרוותם! רגע, בעצם היא עדיין מרשעת!), הבימוי נעדר האנרגיה או הקאסט החיוור שהקיף את קלוז. יותר מכל, "102 דלמטים" נראה כמו חזרה גנרלית ל"זולנדר" שיפציע שנה לאחר מכן, עם ז'ראר דפרדייה על תקן ז'קובים מוגאטו (וויל פרל). ולא, על אף גדולתו של "זולנדר", במקרה הזה זו איננה מחמאה.
13. אליס מבעד למראה (2016)
ההמשכון המיותר וחסר הנשמה ל"אליס בארץ הפלאות" של טים ברטון, שבעצמו היה מיותר וחסר נשמה, הוא חטא על פשע. צפיתם בו? יפה, עכשיו נסו להיזכר בסצנה אחת מתוכו, שורת דיאלוג, משהו. ולא, הפרצוף האומלל והמאופר כבורלסקה של ג'וני דפ בתפקיד הכובען המטורף, לא נחשב - וכנ"ל לגבי התפקיד הקריפי שמבצע פה סשה ברון כהן, המגלם את הזמן, האנטגוניסט של הסרט. שניהם שחקנים רבי פרופיל ועניין, כך שדי מתבקש לזכור שהם דפקו פה כרטיס. אבל לגבי כל השאר – נראה אתכם זוכרים משהו. באמת, תנסו. יותר מ- 170 מיליון דולר עלה הדבר המגושם הזה, שבהחלט לא חף מוויזואליה מרשימה ויצירתית אבל נעדר כמעט כל דבר אחר – כיוון, מטרה, עניין. הררי הכסף שעשה "אליס" הראשון היו הסיבה היחידה והאקסקלוסיבית ליצירתו, ומאחר שקארמה היא אכן כלבה, הוא נחל כישלון בקופות. מכה קלה בכנף של דיסני, אולי, אבל לפחות נעשה צדק, הלא כן?
12. מליפיסנט אדונית הרשע (2019)
"מליפיסנט אדונית הרשע", שממשיך את עלילות המלכה/מכשפה מ"היפהפיה הנרדמת", הינו עוד המשכון מיותר בתכלית שאיננו הרבה יותר מיד חמדנית הנשלחת לכיוון הארנק שלכם. אפילו התוספת של מישל פייפר הנהדרת, שפה ושם אף גונבת את הפוקוס מאנג'לינה ג'ולי בתפקיד הראשי (לא דבר של מה בכך, מכיוון שג'ולי היא שוב הדבר הטוב ביותר פה), לא עוזרת להפוך את הסרט הזה ליותר ממוצר ציני לחלוטין. וכן, גם במקרה הזה תועפות התקציב (185 מיליון דולר) מספקים ספקטקל נאה וכמה סיקוונסים של אקשן פנטסטי מרשים. אבל די, זה לא מספיק כדי להצדיק את המאמץ – והכוונה איננה רק למאמצי ההפקה, אלא גם המאמץ של לבלות 119 דקות מול האנדרלמוסיה המלאכותית הזאת.
11. אליס בארץ הפלאות (2010)
מעל מיליארד דולר גרף הסרט הזה, בבימויו של טים ברטון, ששלוש שנים קודם לכן ניפק את הסרט האחרון הטוב בקריירה שלו ("סוויני טוד: הספר השטן מרחוב פליט"). וזוהי אחת מעוולותיו הגדולות של "אליס בארץ הפלאות", העובדה שכל הדינרוס הללו גרמו לדיסני לשים את יהבה על עיבודי לייב אקשן ענקיים לשכיות החמדה המאוירות שלה, במהלך השנים הבאות. עוולה גדולה נוספת היא הסיכול הממוקד שביצע העיבוד הריקני הזה בחומר המקור הקלאסי של לואיס קרול – ממעשייה סוריאליסטית עמוסה במשחקי מילים ונעדרת מוסר השכל מובהק, הפך הסיפור לפנטזיה אפלה גנרית עם טאץ' פמיניסטי אופנתי, שמסתיימת בקרב גדול ושולחת את הגיבורה (טינאייג'רית פה, להבדיל מהילדה שהייתה בסיפור המקורי) חזרה לחייה עם אמונה מחודשת בעצמה וביכולותיה. וואו, כמה מקורי, כמה מיוחד. רוצים עוולה נוספת שמציע העיבוד של ברטון? בבקשה: הראש הענקי של הלנה בונהם קרטר, המגלמת פה את המלכה האדומה, הוא החומר ממנו עשויים הסיוטים. אה, וגם נוכחותה של אן התאוויי, שמגלמת את המלכה הלבנה הטובה אבל מקריפה את הנשמה בכל פעם שהיא מפציעה על המסך – וגם ג'וני דפ, כמובן, שמגלם את הכובען המטורף כשילוב בין ג'ק ספארו וההומלס המגחך שהשתין לכם על הצמיג של האוטו היום בבוקר. אלוהי הביזאר, מדוע עשית לנו כך?
10. דמבו (2019)
"דמבו" - טריילר
למרות הפילפילון הממוחשב המתוק בטירוף שבמרכזו, העיבוד הזה לקלאסיקה של דיסני מ-1941 – שוב מאת הבמאי שהיה פעם טים ברטון – כושל בפרמטר החשוב ביותר עבור סרטים שכמותו: לשכנע אותנו שיש צורך בקיומו. ולא, היעדרם של הסטריאוטיפים הגזעניים שהפכו את הסרט המקורי לידוע לשמצה ברבות השנים - אינו תירוץ מספק. אם אתם כבר תרים אחר סיבה לצפות בסרט, פרט לפלאי האפקטים המיוחדים והעיצוב המרשים של התפאורה והתלבושות, הרי שנוכחותם של דני דה ויטו ומייקל קיטון מהווה סיבה לא רעה. שניהם נפלאים פה, תחת הנסיבות, אבל אם בא לכם לחוות אותם בנסיבות הרבה יותר טובות – ותחת ניצוחו של ברטון – עשו לעצמכם טובה וצפו שוב ב"באטמן חוזר" מ-1992, אחד מסרטי גיבורי-העל הטובים והייחודיים שנעשו, יצירת מופת גרוטסקית ושחורה משחור. הו, טים היקר, מה קרה לך? הלב נשבר.
9. מולאן (2020)
המילה "מיותר" חוזרת שוב ושוב בחלק זה של הרשימה שלנו, ולא לחינם מאחר וכל המפעל הנמשך הזה של עיבודי לייב אקשן שעושה דיסני לסרטיה שלה עצמה הוא מיותר לחלוטין, בסופו של דבר. אבל מעטות היצירות שיצאו מהמפעל הזה והינן מיותרות יותר מ"מולאן" – סרט שלא מוסיף ולו דבר אחד בעל ערך למקור המצויר מ-1998 שאותו הוא משעתק. מנגד, מה אפשר לצפות מסרט שבכל רגע נתון מכריז על הכבוד שהוא מעוניין לתת למסורת הסינית אבל מתנהל בשפה האנגלית, זורק סכומי עתק על סצנות קרב אפיות אך מטפל בהן בחלביות PG-13 מסורסת, ובעיקר, מציב בפני צופיו מכשול אחד מאסיבי בדרך להשהיית אי-האמון ההכרחית במקרים כאלו: איך לעזאזל אף אחד לא שם לב שמדובר בבחורה? כאילו, מה, אתם עיוורים? בגרסת האנימציה זה עוד עבד, איכשהו, אבל פה פשוט בא לך לזרוק את הפופקורן על המסך (או את השלט על הטלוויזיה) ולצרוח: "זאתי, גם אם תשים שפם של בוראט, היא בחורה מעלפת! איך אתם לא רואים את זה, לאלף אלפי עזאזל?".
8. מלך האריות (2019)
מעלתו הגואלת האחת של הסרט החלול הזה, עיבוד של ג'ון פאברו המוכשר (שאחראי לסרט נוסף שנמצא ברשימה הזו, בלי ספוילרים) לשובר הקופות האייקוני מ-1994 – אולי היצירה החשובה ביותר ברנסנס של דיסני בשנות ה-90 המוקדמות - היא הוויזואליה שלו. וספציפית הכוונה היא לאנימציה הממוחשבת המופלאה, ריאליסטית באופן שטרם נראה קודם על המסך, ועדות לכך שלא מדובר בדיוק ברימייק לייב אקשן, אלא ברימייק נקודה. אבל מדוע היינו זקוקים לרימייק הזה שכמעט ולא מוסיף משהו למקור, פרט לאיזו סצנה או שתיים ושיר רופס של ביונסה? רימייק שממש משכפל סצנות מפתח, שוטים מדויקים, מהסרט המקורי? רימייק שלא מוסיף איזו פרשנות מודרנית מעניינת, או חותר תחת הנימות (הפאשיסטיות) של הסרט המקורי, או עושה כל דבר אחר מעניין איתו, לבד מלהעתיק אותו בנאמנות מביכה? ברצינות, למה היינו צריכים את זה? ב"היינו", אגב, הכוונה היא לנו, הצופים, ולא לתאגיד דיסני. למה דיסני היו זקוקים לרימייק הזה – ובכן, ישנן 1.657 מיליארד סיבות לכך. ברשותכם, לא ניכנס אליהן כרגע.
7. 101 דלמטים (1996)
גלן קלוז. זה בעצם כל מה שצריך לומר על עיבוד הלייב אקשן הניינטיזי ל"101 דלמטים", שמטופל באופן סביר על ידי הבמאי סטיבן הרק, נכתב על ידי ג'ון יוז האגדי, היווה סנונית מוקדמת לשיטפון עיבודי הלייב-אקשן של דיסני, ולא באמת מצליח להותיר על צופיו חותם שאיננו גלן קלוז. אז הנה, נגיד את זה שוב: גלן קלוז. היא מגלמת פה את קרואלה דה ויל, ועושה את זה פשוט נפלא, עם תועפות של סטייל ויותר מקמצוץ של אופל אמיתי שנדיר ומשמח למצוא בסרט ילדים שכזה. גלן קלוז. זה הכול, וזה מספיק.
6. אלאדין (2019)
גאי ריצ'י, האקס של מדונה, יוצרם של סרטים כמו "לוק סטוק ושני קנים מעשנים" ובן אדם שמעולם לא אמר "לא" כשהמלבישה שלו הציעה להלביש את שחקניו בחליפות טוויד וינטג'יות, היה בחירה מעט מוזרה לתפקיד הבמאי של הרימייק ל"אלאדין". ובכל זאת ריצ'י קיבל את התפקיד, ובסופו של יום אף עשה עבודה לא רעה. כמובן שאין מה להשוות עם המקור המבריק מ-1992, מהסרטים הגדולים של דיסני בכל הזמנים. וכמובן שוויל סמית' בתפקיד הג'יני איננו תחליף לרובין וויליאמס הגאון, והנבל ג'פאר – בגילומו של מארוון קנזארי – הוא צל חיוור של הווזיר המרושע שכולנו אהבנו מסרט האנימציה, וכן, גם חסרונו של גילברט גוטפריד, מי שדיבב את התוכי יאגו, ניכר ומצער עד מאוד. ובכל זאת, "אלאדין" המחודש הוא סרט אקסטרווגנטי ומבדר למדי, בדרכו עמוסת האפקטים הממוחשבים ונטולת הנשמה. מאידך, אין ספק שהיה מעניין יותר לו ריצ'י היה הולך עם האינסטינקטים הטבעיים שלו, מעביר את עלילת הסרט ללונדון של הסבנטיז ומלהק את ג'ייסון סטיית'האם לתפקיד הג'יני שהוא בעצם מאפיונר קוקני, החונך נער צעיר בדרכי עולם הפשע. תגידו שאת הסרט הזה לא הייתם רצים לראות.
5. היפה והחיה (2017)
יותר מכל סרטי האנימציה של דיסני לאורך השנים, "היפה והחיה" הוא המתאים ביותר לרימייק לייב אקשן. הרי הסיפור הרומנטי שבמרכזו הוא As old as time, כפי שטוען השיר המפורסם ביותר מהסרט – משהו שחוזר על עצמו, בוואריאציות שונות, מקדמת דנא; היפהפייה הזכה והפרא קשה העורף שהיא מאלפת בכוח יופייה וטוהרה. וכפי שממשיך אותו שיר מהסרט לאשש עם המילים Just a little change/small, to say the least, גם במקרה של הסיפור הזה נדרשים שינויים קלים שבקלים, קוסמטיקה בלבד, על מנת לכבוש מעריצים חדשים. וכך יצא "היפה והחיה" ב-2017, יותר מחצי יובל לאחר שיצא סרט האנימציה באותו השם, ועשה בדיוק את זה – כבש מעריצים חדשים, עשה הון בקופות (יותר מ-1.2 מיליארד דולר), ואיכשהו, אולי מכוח אותו סיפור אלמותי, לא נרשם כעוד סימולקרה צינית שכל מטרתה לחלץ מזומנים מהדור החדש שלא ידע את בל. וזאת למרות שזה בדיוק מה שהוא היה. Win!
4. סינדרלה (2015)
בדיוק כמו במקרה של "היפה והחיה", גם סיפור סינדרלה הוא כבר חלק מה-DNA של התרבות המערבית. ובדיוק כמו שעשו שם יוצרי הסרט, גם במקרה הזה ביכרו יוצרי "סינדרלה" – התסריטאי כריס ווייץ והבמאי קנת' בראנה – לא להתעסק יותר מדי עם חומר המקור. שינויים קלים יש, כמובן, אבל כל מי שהגיע ל"סינדרלה" עם ציפייה לאיזה שדרוג פרוגרסיבי ברוח הזמנים, סאבטקסט חתרני או נימה אירונית מובהקת, גילה שבדיסני פחות מחבבים הימורים מסוכנים, ויותר מעריכים שטרות מרשרשים. אבל גם בלי שייעשה משהו מעניין או נועז עם החומר, הסיפור העל-זמני שוב עשה את שלו, ויחד עם העבודה האלגנטית ומלאת החיים של בראנה במחלקת הבימוי, הליהוק המוצלח (לילי ג'יימס הקורנת כסינדרלה, קייט בלאנשט המופלאה כאם החורגת המרשעת) והסטים המרשימים, נרשם פה אחד מעיבודי הלייב אקשן המוצלחים יותר של דיסני. כן, אפילו אם גם פה מבליחה הלנה בונהם קרטר, שלא מצליחה שלא להיות קריפית גם כשהיא בתפקיד הפיה הטובה. הראש הענק ההוא מ"אליס בארץ הפלאות" לעולם לא יימחה מהזיכרון.
3. חברי הדרקון אליוט (2016)
למרות הביזאריות הנובעת מהרעיון של דרקון שעיר ופרוותי (היה לנו כזה כבר ב"הסיפור שאינו נגמר", וגם שם זה היה מוזר) – העיבוד הזה לסרט הלייב אקשן/אנימציה מ-1977 הוא פשוט מקסים. את הקרדיט צריך לתת לבמאי, דיוויד לאורי, שהגיע מעולמות האינדי, טיפל בסיפור בהדרת כבוד שקטה ובוטחת, ונסך בסרטו גם טונים מעט בוגרים ואפלים יותר, כאלה הנוגעים לאובדן שחווה הגיבור הצעיר. סרטי הילדים המוצלחים ביותר הם אלו שמסרבים להתעלם מקונפליקטים אמיתיים, מכאב וממצוקה, וזו הסיבה המרכזית לכך ש"חברי הדרקון אליוט" הוא סוג של ניצחון צנוע בדברי ימי הז'אנר ותת-ז'אנר עיבודי הלייב אקשן של דיסני. בימים אלו עמל לאורי על "פיטר פן ו-וונדי", עיבוד לייב-אקשן ל"פיטר פן" של דיסני, והניסיון המי יודע כמה להביא את סיפורו של ג'.מ.בארי למסך. ואם יש מישהו שיכול למשימה המיותרת הזו, הרי שזה הוא.
2. מליפיסנט (2014)
"מליפיסנט", שהפך ללהיט גדול כשיצא ב-2014, הציג לעולם מספר דברים משמעותיים, מעבר לעצמות הלחיים המשוננות של אנג'לינה ג'ולי בתפקיד הראשי. תחילה, מדובר בריף על סרט קודם של דיסני, "היפהפייה הנרדמת" מ-1959, להבדיל מאשר עיבוד ישיר – מה שהרחיב את הקנבס שעליו מציירת דיסני את פרק ב' הזה שלה ("קרואלה" החדש, למשל, מהווה ניסיון נוסף ברוח הזו). שנית, "מליפיסנט" חיבק בכל מאודו את התמות האפלות עליהן הסרט המקורי רק רמז. למעשה, די קשה להאמין שהסיפור הזה – שבמרכזו אלגוריה לא ממש מוסתרת של אונס – יצא את שערי האולפן הספציפי הזה. אם נתעלם לרגע מעולם הפנטזיה הססגוני שיוצר הסרט, מהפיות הקטנטנות והיצורים הפלאיים, הסיפור שבמרכזו הוא קשה, מדכא ומטלטל באופן שנדיר למצוא בסרטים מעין אלו – מה שהעשיר והעמיק את חוויית הצפייה בו. ושלישית, יש לנו את ג'ולי באחד מתפקידיה המוצלחים ביותר – היא מגלמת דמות מורכבת להפליא עם היסטוריה משכנעת ומוטיבציה ברורה, שנעה בין אופל מצמית לבין גילויים מפתיעים של רוך וחמלה, ועושה זאת נהדר. החבילה כולה נותרה אחת מהחריגות יותר שהציעה דיסני – לא רק בעידן עיבודי הלייב אקשן שלה, אלא לאורך כל שנות החברה; ניסיון אמיץ להחדיר תמות בוגרות ועיסוק בטראומה ומחירה לתוך מנגנון הבלוקבאסטר המוכר. מדובר בניצחון, לא פחות, ואחד מהטיעונים המוצלחים ביותר להמשך מפעל המיחזור של דיסני.
1. ספר הג'ונגל (2016)
"ספר הג'ונגל" - טריילר
"ספר הג'ונגל" של ג'ון פאברו זוכה בתואר עיבוד הלייב אקשן המוצלח ביותר של דיסני לקלאסיקת עבר מצוירת שלה מהסיבה הפשוטה הזו: הוא טוב יותר מהסרט המקורי. כן, כן, רבים יעוו את פניהם בשל הקביעה הזו, ובכל זאת, "ספר הג'ונגל" מודל 2016 הוא סרט טוב יותר מ"ספר הג'ונגל" מודל 1967 - שהיה מקסים למדי בדרכו, ועם כמה שירים בלתי נשכחים, אבל בהחלט לא נרשם כאחד משיאי אולפני האנימציה של דיסני.
תחילה, קיימת האינרציה הנרטיבית של הסרט החדש, שהינה מדויקת ואפקטיבית בהרבה מהסרט המצויר שדי השתרך לו. הנבל, שירחאן, מוצג הרבה יותר מוקדם ברימייק הזה – כך שמסעו של מוגלי ברחבי הג'ונגל מנומק יותר. הוא בורח, מתחבא מהטיגריס השטני שצד אותו, מה שמקנה לסיפור תחושות מבורכות של דחיפות ומטרה. גם מוגלי עצמו, בגילומו של ניל סת'י הצעיר, הוא דמות עגולה יותר, מנומקת יותר ומשכנעת יותר מאשר בסרט המקורי. הוא מתחיל כילד שובב ופורק עול, אך מסעו בג'ונגל – מסע ההימלטות שלו – מבגר אותו באופן ניכר, ומניח בחיקו אחריות ודאגה לזולת שאותם לא גילה בתחילת מסעו. האפקט הדרמטי משמעותי בהרבה, וכך גם שיאו המסעיר של הסרט, שבסרט המקורי נעדר את אותה תחושת סכנה.
ועוד לא התחלנו לדבר על האפקטים המיוחדים המדהימים (הסרט כולו צולם באולפן בלוס אנג'לס, וחי אלוהים שאי אפשר לדעת את זה מהצפייה), על קאסט המדבבים העמוס כל טוב (ביל מארי הוא באלו הדוב!), על העבודה הנפלאה של סת'י בתפקיד הראשי (הוא בן האנוש היחיד בסרט הזה, והוא כובש), ועל המוזיקה. אז הנה מילה אחרונה על המוזיקה: בתבונה רבה, ולמרות שהשירים היו הדבר הטוב והזכור ביותר ב"ספר הג'ונגל" מודל 67', פאברו החליט שלא להפוך את הרימייק שלו למיוזיקל. מה שהוא כן החליט זה לשלב בסרט, באופן אורגני, את שלושת השירים הטובים ביותר מ"ספר הג'ונגל" המקורי – והרווח כולו של הצופה המודרני, לו ניתנת ההזדמנות לשקוע לתוך הסיפור והעשייה הקולנועית חסרת הרבב מבלי שיישלף משם בעבור נאמברים מיותרים. ובעצם, כמעט כל מה שפאברו עשה פה היה חכם ונכון. "ספר הג'ונגל" שלו הוא סרט אדיר, שמחדד את כל מה שהיה טוב בסרט המקורי, ונפטר מכל מה שהיה Meh. הוא הזוכה שלנו, עד שיגיע עיבוד הלייב אקשן שידיח אותו מכיסאו. בתקווה שיגיע, כי כבר נקעה נפשנו מעיבודי דרעק ציניים.
