לקח לנימר זמן להבין שהטלפון מצלצל. עמוק בתוך החלום הוא היה חייב להספיק לשמוע מה הם אומרים עליו. אמרו שהוא מת, נראה כמו מומיה יבשה. הציקו לו, לא נתנו מנוח בחלום בדיוק כמו ביומיום. תמיד יש למישהו מה להגיד או להעיר, לטחון לו את המוח.
ויק דחקה בו ברגלה, עדיין חצי ישנה, "דאראגוי. פאדנימי טלפון. יקירי, תרים את הטלפון."
נימר שלח את זרועו לקופסת הקרטון ששימשה שידה זמנית ליד המיטה, הרים את הטלפון והביט בצג הבהיר. הבן זונה הזה ברנע, מה הוא רוצה ממני באמצע הלילה. לרגע חשב לקבור את הטלפון מתחת לכרית ולחזור לישון, אולי הוא יצליח להבין מה הם אמרו שם בחלום, שהוא מת? הטלפון המשיך לצלצל וויק נתנה לו מכה עם המרפק רק שיענה.
"יאללה, דפוק," שמע את הריטון הקבוע של רב-פקד ברנע, "על הזין שלי אם דבוקה לך עכשיו רוסייה שעושה אנחות של פוצי מוצי. קדימה, שים עליך בגדים. החבר'ה בניידת הסיור נשמעו בהלם. זה מקרה רצח." נימר חייך. דפוקים לא חסר במשטרה, יש בטונות. ברנע זאת דוגמא אחת לפה מלוכלך, וכאלו יש הרבה. ברקע נשמעה תרועת החצוצרה מהקונצרט הברנדרבורגי של באך. אם רב-נגד שפלר שיושב עם ברנע בניידת שם את באך, חשב, אז אנחנו בצרות. "תן לי את שפלר."
הוא שמע את כחכוח הבוקר הידוע של שפלר. סיגריות הנובלס שהיו תקועות לו מרבית היום בפה הפכו אותו למרקקה ניידת.
"עד כמה זה רע?"
"לא לבטן רכה של שוטר סיור אחרי ארוחת ערב חג. שמעתי אחד מהם משפריץ את כל תכולת הקיבה."
"איפה?"
"נתיבות עיר הקודש."
"מה אתה אומר? זה חדש."
"תגיע לצומת נתיבות ותרים טלפון. מז"פ כבר בדרך."
"תקשיב טוב," אמר נימר, "שאף אחד מהשרמוטות האלו לא ילכלך לי את הזירה."
רב-נגד שפלר, הקיבוצניק היחיד במחוז הדרומי של המשטרה, נשמע מוטרד וקודר. "תגיע. עמלק נחת עלינו. אמרתי לך שזה יקרה יום אחד. אתה לא הקשבת לי. אני אומר לך, זאת קריסת מערכות. זה חיידק אלים טורף, שיאכל את כולם ובסוף גם אותנו."
עם שפלר אי אפשר להתווכח. רואה שחורות באופן קבוע. שפם מפואר כשל רס"ר שלושים שנה בקבע. בקיץ מסתובב עם כובע אוסטרלי רחב, ירושה מסבו שלחם באל עלמיין, חולצה מכופתרת, שרווליה ארוכים, לשמור על טמפרטורה קבועה כדי לצנן את הגוף. "הבדואים כאן בנגב," נהג להגיד, "יודעים מה הם עושים כשהם לובשים שחור וארוך."
"אני בדואי," ענה נימר, "אתה רואה אותי לבוש כך?"
"אתה בדואי דפוק, מקולקל. אם אתה חושב שהחצי השני שלך, הגנים מהאמא הרוסייה, תרם לך משהו טוב, אז אתה טועה."
"אתה נשמע כמו אבא שלי."
"הוא כנראה איש חכם."
"אהה," הגיב נימר.
"אל תעשה אהה," שפלר לא התבייש להוכיח אותו.
"הוא שוחט מכוניות."
"אז מה? זה אומר שהבין מהר איך השיטה באה להחריב אתכם הבדואים."
נימר חייך. "אתה יודע מה הוא היה אומר לי? תתרחק מן היהודים, יא איבני. הם יקלקלו אותך. תשאיר את העיניים והאוזניים פקוחות רק למה שהאדמה אומרת לך. שלא תשכח את מקורך. מה יש להם ללמד אותך? וולא אישי. כלום."
"אתה רואה, גנב כמו כולם, אבל חכם."
נימר צחק, "אתה דפוק לא פחות ממנו."
מה שהיה נכון. שפלר היה נגן חצוצרה חובב והיו שני קטעים בלבד שניגן. "עד שאני לא מנגן אותם בשלמות, מה יש לרוץ הלאה. בסוף הרי כולנו מתים."
כעת מפקח נימר בקרמן, קצין בילוש מרחבי במחוז הדרומי, היה ער לגמרי וישב על קצה המיטה. ויק שלחה את ידה מתחת לסדין ומשכה אותו אליה לחיבוק. "אני שמחה שזה קרה."
הוא חייך אליה. ראה את עיניה הכחולות פקוחות לגמרי, מביטות בו. המבט הזה ביניהם אמר את הכול. עשינו את זה. "זה לא היה צריך לקרות. אין בזה הגיון."
"משהו בחיים הדפוקים שלך ושלי מצביע על כך שיש בהם, היה בהם או יהיה בהם שמץ של היגיון? ברציחות שאתה חוקר יש היגיון?"
נימר ראה שהיא ערה לגמרי, שכן הייתה חדה כהרגלה, חוץ מכשתדלקה אלכוהול כמובן. "רצח זה פאזל שצריך לפתור. כמו בעיה מתמטית עד שמוצאים את הפתרון. אם מוצאים."
"אתה חושב שאנחנו בעיה פשוטה? שכח מזה. אין שום הגיון. בכלום."
"בפנים אני כנראה בדואי דפוק ושמרן." נימר התרומם מהמיטה, מרגיש את האדרנלין מכה בו בעוצמה. כך זה תמיד כששמע את המילה רצח.
הוא ניגש לארון העץ הפשוט, לבש סט מדים נקי שהוציא משקית ניילון חתומה, מתעורר עם כל כפתור שרכס. נעל את נעלי הבלנסטון השחורות, מי יודע כמה יצטרך לכתת רגליים היום. הוא ניגש אל הכיור העקום, פתח את הברז בתקווה שאבו זבייד, השכן שלו, לא שכח למלא את מכל המים ולהפתעתו המים זרזפו מהברז. הוא שטף את פניו והעביר את כפות ידיו הרטובות על ראשו, מחליק את השיער המרדני שהחל להתארך. על מסמר ליד דלת הפח הייתה החגורה עמוסה עם האקדח והאזיקים. הוא חגר אותה. "תלכי בבוקר לשכן שלי תבקשי ממנו שיחזיר אותך לבאר שבע. הוא לא ישאל שאלות."
הוא יצא, מרגיש את עיניה קודחות בגבו. בחוץ שאף אוויר, הריח המוכר של גללי הכבשים והעיזים שבאו מהמכלאה בתחתית המדרון. עשן המדורות של אמש ישב בכבדות על העמק הקטן, השמיים היו שחורים כמו זפת. זיק של ברק הבליח באופק מעל להרי חברון, סימן שהחמסין עומד להישבר. הוא הלך אל האופנוע, מרגיש תחת הנעליים את הפריכות המפצפצת של החול היבש אחרי חודשים שלא ירד גשם במדבר.
הצריף שלו היה חורבה. קירות מחוברים מלוחות עץ, גג פח שלהט בקיץ, למעט חלק אחד, האורווה של סוסת הפריזיאן שלו. "פג'ר", "שחר" הוא קרא לה כשקבל אותה כסייחה. בבקרים בהם לא העיר אותו צלצול הטלפון, היה מתחיל כך את הבוקר, החציר שלה ואחר כך הקפה שלו, בסדר הזה. יושב ומסתכל בה, חולם על מרחבי הדרום שפעם היו חופשיים. האורווה שלה הייתה למופת, מתוקתקת, נקייה, ערמות החציר עומדות אחת על רעותה. כעת הוא הלך לאורווה, פתח ערימה אחת, הניח לפני "פג'ר" הסוסה, בדק שיש מים בשוקת ואז קירב את שפתיו אל לחיה הארוכה וחש את החמימות שעוטפת אותו כשנשפה ושלחה את לשונה אל לחיו. זה נתן לו תקוה יותר מכל דבר אחר בחיים.
הוא יצא מהאורווה, חבש את הקסדה והוריד את המשקף למטה. האופנוע ה-BMW-R80GS הניע בנעימות. הפנס הקדמי זרק אור אל הכלבים שרטנו ליד המכלאה וחזרו להתכרבל ולישון. הוא ירד במהמורות השביל עד שהגיע אל האספלט של כביש 310 ואז האיץ סוחט את הגז, המנוע משמיע לו את הסימפוניה המרנינה שאהב.
הוא בחיים לא היה בקונצרט אבל אמא שלו החזיקה רדיו-דיסק נייד. הוא היה מופעל רק בבוקר אחרי לילה בו אביו עבר מהצריף שם חי עם שתי נשותיו הבדואיות אל הצריף של אהובתו הרוסיה. היא הייתה פותחת בבעיטה את דלת הפח ושמה את החמישית של בטהובן עם הפתיחה הרועמת מול הצריף של הנשים האחרות. יום אחד נמאס לה. בלי לומר מילה ארזה מזוודה, נעלמה לקנדה, פגשה את ויקטור, מיליונר רוסי, והחלה את הסיבוב השלישי ומן הסתם היותר מוצלח. שכן כמה פעמים בשנה הייתה שולחת לנימר מעטפה עם צילום שלה רכובה על גמל בקטרי בערבות מונגוליה או מאכילה שחף בשייט קרחונים בארגנטינה. תמיד היה מקופל בפנים שטר של מאה דולר ופתק, "מאמא שעושה חיים."
הכביש היה ריק והוא דהר על הכביש השומם, אלומת אור האופנוע חולפת על פני תלוליות הלס, מכוסות שדות חיטה נמוכה של תושבי הפזורה הבדואית. משבי הרוח שבאו מולו היו חמים ומעיקים, חול דק עף משולי הכביש, התערבל באוויר. בכניסה לנתיבות האט וחייג בטלפון.
שפלר ענה מיד. "תיסע לכיוון קבר הבאבא סאלי ותצא ליד השער הצהוב. לא תוכל לפספס."
רוצים לקרוא את ההמשך ב"עברית"? לחצו כאן
מתוך "המחוז הדרומי", יגאל צור, הוצאת בזלת, 295 עמודים
