חלק מהפורמטים האוונגרדיים של ביפ שגשגו יותר, חלקם פחות, אבל פרויקט שהשתרש בזיכרון הטלוויזיוני כפלופ היה דווקא שעשועון ריאליטי מושקע שנעשה בשיתוף פעולה עם קשת: "האקדמיה לצחוק". מעל למיליון וחצי שקל הושקעו במתחם שאכלס את משתתפי "'כוכב נולד' של הסטנדאפיסטים", כמו גם שני אולפני טלוויזיה וכיתות לימוד מיוחדות. לטובת התסריטים גויסו הכותבים של ביפ, שלא לגמרי הבינו איך מיצירת הומור חסר עכבות הם הפכו לתסריטאי המכונה הגדולה, והטאלנטים הפופולריים של "ארץ נהדרת" הגיעו לאולפנים כדי להרביץ במתמודדים סדנאות בנושא הומור.
הפרויקט, שאמור היה להתפרש על שבוע השידורים של ביפ ולהגיח כתוכנית סיכום שבועית בערוץ 2 ותוקצב בהתאם, נעלם מהעולם אחרי עונה אחת שסירבה להמריא והשאיר אחריו בעיקר בדיחות על (במקום של) צחי אירני, הזוכה. מי שבכל זאת חבים תודה ל"האקדמיה לצחוק" הם הדר לוי ואבי נוסבאום, שהתגלו ב'אקדמיה' וטיפחו קריירות של אנשים מצחיקים, חלק מהזמן אצל זכיינית האם.
"אני הגעתי לחלק השני של 'האקדמיה לצחוק', וזה היה מבחינתי בית ספר מאוד משמעותי ל'מה זה הומור'", מאבחן אהד אשכנזי, אז מנהל ערוץ ביפ וכיום מנהל פיתוח חו"ל של ענני תקשורת. "הפרק השבועי בקשת שודר בשבת אחרי 'כוכב נולד'. זאת הייתה העונה של ג'קו, הוא עלה לשיר לאמא שלו, נחנק, זייף וכולם עפו עליו והצביעו לו שלא יילך. עשר דקות אחרי זה עלה סטנדאפיסט שלא הצליח להצחיק את הקהל ורצו להרוג אותו. לא הייתה שם טיפת סימפתיה.
"בתכלס, סטנדאפיסטים הם אמנים כמו רקדני בלט. הם סופרים דקה לדקה ומנסים חומרים, הדיבור שלהם זה 'כמה דקות יש לך כבר?', וכשיש לך 40 דקות אתה מצטרף לעוד מישהו עם 40 דקות - ועושים מופע. הם מיוסרים כל הזמן מלהשחיז את הבדיחות שלהם ויש להם דיונים על 'האם סומבררו זה יותר מצחיק מסברס?', ואז הקללה שלהם היא שהכול נראה כאילו זה קל. אז ב'אקדמיה' לקחו הרבה חבר'ה צעירים ונתנו להם את המשימה הזאת - להצחיק את עם ישראל בפריים-טיים. אחרי נינט. מה בדיוק חשבתם שיקרה?".
עם איזה מסקנות יצאת?
"תוכנית הסטנדאפ הבאה שעשיתי הייתה 'צחוק מעבודה' ברשת. אני נהניתי ולמדתי הרבה מ'האקדמיה' אבל מעולם לא עשיתי עוד תחרות סטנדאפ. ברגע שאתה מכניס לקהל לראש שהוא צריך להחליט מי יותר מצחיק, אתה הולך נגד הקומיקאי. הרסת את הכיף מההומור. תשב ותצחק או תעביר תחנה, גם בסדר. בגלל זה יש הרבה פורמטים של סטנדאפ בעולם ולי יצא לעשות כמה, אבל 'האקדמיה' הייתה הפעם הראשונה ואחרונה שעשיתי תחרות בהומור".
"קיבלנו נזיפות של 'מה זה הדבר הזה ומי זה שחר חסון בכלל, הוא לא עובר טלוויזיה'"
באופן מפתיע, למרות הפז"ם שצבר הערוץ, ההומור שאפיין אותו לא התמתן עם השנים אלא אפילו הזדחל לטריטוריות אקסצנטריות ונישתיות. בשנת 2006, לאחר עזיבתו של אשכנזי, מונה לתפקיד מנהל הערוץ יובל נתן, שהתמודד במשמרת שלו עם ירידת תוכנית הדגל של הערוץ, "הרצועה". ביפ נאלץ להמציא את עצמו מחדש והפלסטר הראשון שהניח נתן על הפצע היה מה שבדיעבד הוא מכנה בריאיון ל-ynet כ"הזייה מוחלטת. הבאנו שני ספרים מקרית אתא, נתנו להם טוק-שואו וקראנו לזה 'ספרי לילה'. זה היה טו מאץ', לאנשים HOT וגם בקשת, אבל זה היה מגניב".
אחר כך הגיעה "מהדורה מוגבלת", תוכנית פאנל יומית שהנחו לסירוגין דודו ארז ואפרת אברמוב, עם הפאנליסטים אבי אטינגר ושחר חסון, בשילוב שלל אורחים מזדמנים שנקלעו לאולפן וניסו להתכופף בשוחות בזמן שהפאנליסטים הקבועים ניהלו קרבות גגים אישיים. "זאת הייתה תקופה של טוק-שואוז, תרבות הסלבס. אסי דיין מגיע ומבקש 1,000 דולר במזומן", צוחק נתן ומציין שגם במקרה הזה הטלפונים לא הפסיקו לצלצל. "קיבלנו מ-HOT ומקשת נזיפות של 'מה זה הדבר הזה ומי זה שחר חסון בכלל, אי אפשר להראות אותו על המסך, הוא לא עובר טלוויזיה'".
האופי הסמי-אקטואלי של "מהדורה מוגבלת", שנגע באקטואליה אבל נשען בעיקר על הצלפות הדדיות בין חברי הפאנל, אפשר לצלם אותה בקצב אימתני של ארבע ולפעמים חמש תוכניות ביום צילום, תחת עריכתו הליברלית של מנהל התוכניות בערוץ, נדב פרישמן. "הריאקציה ל'מהדורה מוגבלת' הייתה האנטי-תזה ל'הרצועה'", הוא מאבחן בריאיון ל-ynet. "אם 'הרצועה' הייתה מדויקת מבחינת הטקסטים, 'מהדורה' הייתה שולחן וטושים". כמו תכנים לא מעטים אחרים, הבייבי של פרישמן ונתן הייתה אמורה למצוא את עצמה בשלהי יום השידורים של קשת בערוץ 2, אבל בכירי הזכיינית שצפו בתוכנית שכללה "בדיחות גסות והתבטאויות בנושאים כמו סקס ואיברי גוף האדם שמתחת לחגורה", הודיעו שהשפה של "מהדורה מוגבלת" נמוכה מדי אפילו לשעה 23:00, ובמקומה שובץ פרק של "סיינפלד", שבהחלט לא סבל מסימפטומים דומים.
יחסי הגומלין בין קשת לביפ הכילו בין היתר גם קשרי גומלין שנועדו לקדם את התכנים שלה בערוץ 2, אלא שלא תמיד היא זכתה לקידום שאליו התכוונה. "האחות הקטנה" שהנחתה אפרת אברמוב סיקרה את "האח הגדול" ששודרה בקשת ואברמוב, ברוח האכסנייה שלה, נהנתה לא פעם לנעוץ סיכה בבלון הפריים-טיים. "זה עורר לא מעט מורת רוח", מודה נתן. "המודחים הגיעו ל'אחות הקטנה' אבל היא הייתה עוקצנית, והאנשים שאחראים על 'האח' לא אהבו את את זה וסירבו לשלוח את המודחים".
10 צפייה בגלריה
האנשים שאחראים על 'האח' לא אהבו את את זה וסירבו לשלוח את המודחים". "האחות הקטנה"
(צילום מסך)
עוד תוכנית שאיבדה בית עקב "תכנים לא הולמים" הייתה "מלכוד 24" בכיכובו של אסי עזר, אז מנחה "אקזיט" היוצא. "מלכוד 24", שהציעה סאטירה ברנז'אית בצורת אולפן אירוח שהנחה עזר, שודרה לראשונה בערוץ 24 אבל זמן קצר לאחר מכן הורדה מלוח השידורים ועברה לביפ עם נראות חדשה, תחת השם "דבר עם הסוכן שלי". במהלך אחד מימי הצילום הפטיר עזר באוזני נתן שבקרוב הוא עומד לחתום על חוזה טאלנט עם רשת, הזכיינית המתחרה. "התקשרתי למי שהיה צריך להתקשר בקשת ואמרתי 'יש פה יהודי עם עתיד שלא כדאי שהוא יחתום בצד השני'", משחזר נתן. "דבר עם הסוכן שלי" לא שרדה יותר מעונה אחת אבל עזר זכה לחיי נצח כטאלנט המעוטר ביותר של קשת, לאחר שזו החתימה אותו על חוזה.
"התפיסה שלי הייתה שונה מזו של אהד, שהיא תפיסה הגיונית בסך הכול - 'אין לנו המון כסף אז נשקיע אותו במשהו אחד, נדפוק אותו חזק - ובסוף הוא יתפוס'", מציין נתן, "אני באתי בגישה של 'בואו נזרוק מלא ספגטי על הקיר ונראה מה יידבק'. כמובן שחלק מהדברים נתפסו יותר וחלק פחות, אבל בהחלט רציתי לנצל את זה שאנחנו בבית בלי מבוגר אחראי ואפשר להתפרע. כולל דברים שפחות עבדו כמו יוסי ויוסי (מ"ספרי לילה", ס"ש) או טיפוסים שעד אז הטלוויזיה לא קיבלה אותם בכלל, כמו שחר חסון או דודו ארז או אבי אטינגר, וזה היה הכיף של התקופה הזאת".
נתן המשיך לחפש דרכים לשלשל עוד קצת מזומנים לקופת הערוץ ומצא את אוצר הז'אנר העליון של HOT. ביפ לא נחשב לז'אנר עליון לפי שום קנה מידה אבל תקציבים ספציפיים ב-HOT הוקצו לפרויקטים של דוקו או קולנוע, אז נתן מצא פתרון יצירתי. "אמרנו אין בעיה. לקחנו את אבי ביטר וצילמנו אותו לסדרה שמתעדת אותו עושה סרט. כל הסדרה הייתה על אבי ביטר מנסה לעשות סרט, כולל סרט בסוף, וקראנו לזה 'אבי ביטר חי בסרט' - תיעודי וקולנועי - וזה הביא לנו את הכסף".
"היו גם רעיונות שלא היה מאחוריהם מודל עסקי", הוא ממשיך. "לקראת סילבסטר רציתי שנעשה מסיבת סילבסטר באוטובוס נוסע. למה? לא יודע. התחילה טכנולוגיה של שידור סלולרי והחלטנו לנסות, ואז המפיקה שלנו רונה, שהיום היא המפיקה הראשית של קשת, הביאה איזה אוטובוס מרשות שדות התעופה והוא נסע ברחבי תל אביב ופגש אנשים. או ההחלטה לעשות שישי 'חברים' ושבת 'סיינפלד', פרקים ששודרו בק-טו-בק וזה היה בינג' עוד לפני שהיה דבר כזה בינג'. זה עבד מדהים".
כשהמתורגמנית לשפת הסימנים סירבה להמשיך בגלל 'עומס גסויות' - ופרשה
הדבר הגדול הבא של ביפ, ואולי גם המוצר האחרון של קומה 2 שזכה להצלחה במסגרת הערוץ, היה גם אחד המוזרים שבהם. "לילה בכיף" הייתה הגלגול השני של "מהדורה מוגבלת", שירדה אחרי מספר עונות והשאירה שלושה טאלנטים אהובים נטולי מסגרת - דודו ארז, אבי אטינגר ושחר חסון. שלושה אנדרדוגים טלוויזיוניים, שאם להיות כנים, ספק אם היו רואים את המסך מצידה של המצלמה במקום אחר. "זאת הייתה ממלכה של טמטום", מודה פרישמן שערך את התוכנית, "וככה זה גם היה נראה. ב'סיינפלד' יש פרק אחד על הביולוג הימי. כשסיינפלד ולארי דיוויד כתבו את העלילה הם תהו מה אם הכדור גולף של קרמר הוא זה שסתם את החור של הלוויתן, וככה סוגר את העלילה השלישית? הם ישבו והתלבטו אם הם לא מגזימים פה. בסוף הם עשו את זה וזה עבד, ומשם 'סיינפלד' נהייתה משהו אחר. מופרך יותר. בלי גבולות. שם התירו את הרסן וזה מה שקרה ב'לילה בכיף'".
תוכנית הדגל האחרונה של ביפ נולדה מקונספט שנתן ראה בטלוויזיה האוסטרלית והולבש על ארז, אטינגר וחסון, והתגשמה כאוסף של פינות שקובצו לפיילוט. "פיילוט קצת גס", משחזר פרישמן, "לא פריים טיים. משהו הזוי ובוטה. מיכל ינאי השתתפה בו והראינו לה דברים מפעם, לא גס במובן המיני אבל אין אלוהים ברמות קשות, ויובל אמר שצריך גרסה יותר מרוככת של זה. מפה לשם התגלגלנו לעוד פיילוט באותו היום. אותן פינות, אותה רוח אבל יותר רך. ומה שקרה זה שבין הפיילוט הראשון לשני הם קצת השתפשפו ופתאום הסתכלנו על זה וידענו שזאת התוכנית שלנו. אנשים אומרים 'איזה רעיון!' ואתה בשקט אומר לעצמך 'לא היה פה שום רעיון, הייתה טעות. תכננו לעשות פיילוט אחד וכפו עלינו את השני ובגאפ בין הראשון לשני הבנת את התוכנית'. בקשת הכל מהונדס, אין מרחב לטעות או לשיגעון - אבל זה מה שביפ היה".
למעשה, הפרקים של "לילה בכיף" היו פרק אחד שחזר על עצמו בשינויים קלים. ההומור הרפיטטיבי הפך את "לילה בכיף" מתופעה שולית לתוכנית הדגל של הערוץ שהתחבבה על הצופים, בעיקר הצעירים, שעברו לדבר ב"בכיפית" שוטפת. "לילה בכיף" חגגה על הגחכה מודעת של הטלוויזיה והז'אנר שבתוכם היא פעלה, ואחד מסימני ההיכר הבולטים שלה היו כמובן ה"בכיפיות", שלוש נשים נאות (שנעניק להן את הכבוד וננקוב בשמותיהן – נטלי דדון, ג'ני טוקרב ומעיין טווילי) שהתמודדו עם המצלמה בעזרת מעט מאוד בד והרבה חוסר מודעות. הן החלו את הקריירה שלהן בפינה בתוכנית, שבה התבקשו לרקוד "ריקוד זול" בביקיני כדי להציל את העולם (פינה שהסתיימה בטלפון שקיבל דודו ארז והודיע שהסכנה חלפה).
כמו כל דבר בתוכנית, גם הבכיפיות היו הקצנה מופגנת של אלמנט בידורי שכיח בתקשורת ההמונים, והניגוד בינן ובין ארז, אטינגר וחסון - לא בדיוק נציגים של הגבריות הקלאסית - יצר סאטירה אפקטיבית במיוחד. "הבכיפיות" החלו כתוספת בוטה ומתריסה לתוכנית אבל הלכו והתעדנו, דקות המסך שזכו להן התרבו עד שהפכו לחלק אינטגרלי משפת התוכנית. זה כמובן לא הפריע לכל מי שהתעקש להתעלם מהממד הסאטירי לכעוס על "זילות גוף האישה", כמו גם לקיים הפגנות זועמות מול משרדי קשת. המצב הגיע אף לכדי פרישה של מתורגמנית לשפת הסימנים שסירבה לתרגם את התוכנית בגלל "עומס גסויות".
10 צפייה בגלריה
התבקשו לרקוד "ריקוד זול" בביקיני כדי להציל את העולם. מנחי "לילה בכיף" והבכיפיות
(צילום: יוסי צבקר)
בהיעדר רשתות חברתיות או כל מדידות רייטינג מדויקות, האנשים של "לילה בכיף" למדו את הפופולריות שלהם באמצעים אחרים. "ידענו שבימי צילום לא היה מקום באולפן, ושלחנו מאות אנשים הביתה בגלל זה", נזכר פרישמן. "לא שלחו לי במסנג'ר שרוצים לבוא כי לא היה מסנג'ר. אבל ילדים הגיעו וביקשו להצטלם עם 'אלוש פתיח' שזה אלון אלוש הבמאי, כי בתחילת כל תוכנית דודו היה אומר 'אלוש, פתיח!'".
אלא שלכל ערוץ יש מוצאי ערוץ, ובעיצומו של הפסטיבל נאלצו אנשי ביפ להוריד את השאלטר, משלל סיבות שמקורן בבעלויות צולבות ותחרות בין גופי שידור ויצרני תוכן. בערוץ עוד ניסו לעודד את הצופים שלהם להיאבק בהחלטה, אבל HOT כבר הציעה במקומו את "קומדי סנטרל" האמריקני - והגורל נחתם. "זה כמעט דמגוגי להתלונן על זה כי סגרו המון דברים, כל דבר שיש בו קצת שוליים", מסכם פרישמן. שידורי הערוץ נגרעו מלוח השידורים של HOT בסוף 2010, כשחברת ההפקה ממשיכה לייצר תכנים עבור המותג, שעלו ברצועה לילית בימי שישי בערוץ 2 ("אל תשאל" של שי שטרן, "הבובלילים" - דוקו-ריאליטי על משפחת בובליל עם קריינות מושלמת של אלכס אנסקי, "טלוויזיה במיטבה" שהובילו הטאלנטים של "לילה בכיף" ו"בובי ואני", מבית היוצר של יובל שגב ורועי עידן).
"ביפ היה יכול להחזיק עוד כמה שנים אבל לא הרבה יותר מזה", מאבחן נתן. "הערוץ שאני עובד בו היום הוא ערוץ קומי שהווייב שלו הוא כמו פלייליסט יוטיוב, אתה לא יודע על מה תיפול והתכנים מאוד מחוברים לרשת. ערבוב של טלוויזיה ואינטרנט שיותר מתאים לתקופה שלנו מבחינת התקציב והקהל. בימינו אין יותר הצדקה לערוץ כמו ביפ, בין היתר כי כבר אין את הסבלנות הזאת היום", הוא מוסיף. "בהיעדר ערוצי נישה שמריצים תוכניות בלי רייטינג עד שהם צוברים קהל, לאפשר למשהו כל כך הרבה ניסיונות ולתת לדברים לגדול זאת פריבילגיה שגופי שידור לא יכולים ולא רוצים להרשות לעצמם. הגרזן הרבה יותר מהיר היום בדרך למטה".
מה הירושה של ביפ מבחינתך?
"לא מעט טאלנטים, המון אנשים שהתחילו שם ועדיין יושבים חזק בכל הערוצים. אנשים התחילו את הקריירה שלהם בביפ וזאת הייתה תקופת משובת הנעורים שלהם, לפני שהם הפכו להיות שחקני הפריים המלוקקים שהם היום. אלה היו ימי התום, של סוגים אחרים של הומור, דברים שאפילו אנשים מתוך המערכת לא תמיד הבינו מה מצחיק בהם. הקהל של ביפ היה קהל שלא היו לו הרבה אופציות, כי הוא לא רצה לראות פריים-טיים בערוץ 2 או אקטואליה. עד היום אני פוגש מילניאלים בני 30 ומשהו שאשכרה גדלו על זה וזוכרים כל מילה. האנשים שפעם היו רואים את הדברים האלה נמצאים היום ביוטיוב ובטיקטוק, ולא בטוח שיש להם את המוטיבציה לשבת ולצפות בתכנים כאלה בטלוויזיה. מצד שני, תוכנית כמו 'לילה בכיף' אי אפשר לעשות באינטרנט. צריך תסריטאים וצלמים והמודל העסקי לא מחזיק את זה, וכשאין מי שיממן את החגיגה זה נשאר ברמת ההבלחה".
