כוכב הקולנוע הגרמני דניאל ברוהל לא אמור להתרגש או להיבהל מתהילה ומגילויי הערצה. כבר בגיל 25 הוא זכה לחשיפה בינלאומית עם הלהיט "להתראות לנין!", שזיכה אותו בפרס השחקן המצטיין מטעם האקדמיה האירופאית לקולנוע. אבל שום דבר לא הכין אותו למתקפת המעריצים החדשה שהתרגשה עליו ב-2016, כשהופיע בהפקה הוליוודית גדולה מבית מארוול - "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" מנתץ הקופות. ברוהל גילם את נבל העל הראשי, הברון הלמוט זימו המבריק בעל המבטא הגרמני הכבד. "כיום ניגשים אליי יותר מעריצים ומעריצות מכל העולם", סיפר ברוהל, בראיון זום שערכתי איתו החודש. "מאז הופעת הטלפונים הסלולריים והמדיה החברתית הנימוס הולך ונשחק בהקשר הזה ולפעמים אני חווה דברים מצחיקים. אנשים כבר לא יודעים גבולות: הם מפריעים לך באמצע שיחת טלפון חשובה או ארוחת ערב במסעדה, לא אכפת להם שאתה יושב שם עם הילדים שלך. הם בכל זאת ניגשים ומבקשים סלפי וחתימה. הם לפעמים לא מתכוונים להפריע, אבל לגשת למישהו מבלי לשאול רשות הפך פשוט לחלק מהנורמה".
איך אתה מתמודד עם זה?
"אני מאוד מתרשם משחקנים שלפעמים מחליטים לא להצטלם ולא לחתום, אבל הגישה שלי אחרת. מאז שהתחלתי את דרכי בתעשייה אני מרגיש שזה המחיר שאני משלם עבור העבודה שאני אוהב ועבור חיים מלאים בפריבילגיות. אם זה המחיר - אז אני שמח לשלם אותו".
האנשים שניגשים אליך מרעיפים בעיקר מחמאות, או שיש כאלה שלא חוסכים בביקורת?
"לגרמנים בכלל, ולתושבי ברלין בפרט, יצא כבר מוניטין שהם מדברים איתך בישירות ולא מייפים את המציאות. אז בברלין כבר קרה כמה פעמים שאמרו לי דברים איומים, והעמדתי פנים שהם לא פגעו בי. למזלי, האנשים שאני נתקל בהם אוהבים ומכבדים את העבודה שלי, גם אם הם מעצבנים. קראתי פעם ציטוט של שחקן אמריקני: 'כששחקנים אומרים שזה ממש מעצבן שכל הזמן ניגשים אליהם - זה לא תמיד נכון, כי הם כנראה היו מתעצבנים אף יותר אם לא היו מזהים אותם', וזה ממש נכון. לפעמים זה מאוד מספק שגם אחרי 20 שנה במקצוע עדיין יש אנשים שמזהים אותי - הרי הכול היה יכול להיות לגמרי אחרת".
"הפלקון וחייל החורף" – טריילר
(באדיבות דיסני פלוס)
כעת, חמש שנים אחרי שהופיע בסרט גיבורי העל משופע הכוכבים, מועדון המעריצים של ברוהל עתיד לגדול שוב ולהתעצם, וזאת בזכות מסכה שונה לגמרי מזאת שאנו עוטים בעידן הקורונה - המסכה הסגולה של הלמוט זימו. ברוהל ישוב אליה במיני-סדרה "הפלקון וחייל החורף" (שישה פרקים), שמסתמכת על חוברות הקומיקס ותעלה מחר (ו') בדיסני פלוס, שלמרבה הצער טרם פתחו את השירות לאזרחי ישראל. העלילה מתרחשת אחרי אירועי הסרט "הנוקמים: סוף המשחק" - סאם וילסון/פלקון מנסה להשתחל למדים של חברו סטיב רוג'רס ולתפקד כקפטן אמריקה. אחד מהנבלים שיעשו לו חיים קשים הוא זימו, חדור נקמה אחרי שאיבד את משפחתו בקרב שניטש בין הנוקמים לאולטרון. "במהלך הצילומים בבודפשט של הסדרה 'רצח אופי' (The Alienist, א"ק) התבשרתי שרוצים שאחזור לגלם את הלמוט זימו ב'הפלקון וחייל החורף'", משתף ברוהל. "הבמאית קארי סקולגנד באה אליי לבודפשט וצילמנו טיזר בכיכובו. התלהבתי לראות ולעטות שוב את המסכה הסגולה".
ברוהל מגלה שהוא ממש התרגש לחזור. "שמחתי לפגוש שוב את סבסטיאן סטן ואנתוני מאקי (כוכבי הסדרה, א"ק), ולשוב לאותו תפקיד - במיוחד לאור העובדה שנהניתי להשתתף ב'קפטן אמריקה', שהיה שונה לגמרי מכל מה שעשיתי עד אז. בעיקר שמחתי לקחת שוב חלק ביקום של מארוול ושניתנה לי עוד אפשרות לחקור משהו שהוא מצד אחד מוכר וידוע, ומצד שני חדש לגמרי ומרענן. מאחר והפעם מדובר במיני-סדרה אז מתאפשר לי יותר להתעמק בדמות, וזה משמח כי תמיד הרגשתי שזימו הוא נבל מעניין ושיש בו פוטנציאל. הוא לא נבל שחור-לבן או חד מימדי - הוא באמת מעניין, ולכן טוב שהתאפשר לי להחיות אותו שוב על המסך. זה ממש כבוד".
אחת הסיבות שגרמו לברוהל לעשות תפקיד כמו הלמוט זימו, או להתמודד עם הפקת ענק שעולה 150 מיליון דולר, היא הפיכתו לאבא. בשנים האחרונות נולדו לו ולזוגתו פליסיטאס רומבולד, דוגמנית בדימוס ופסיכולוגית, שני בנים: הגדול בן שלוש וחצי, והקטן נולד בנובמבר האחרון. "היום אני כבר לא אומר לא לתפקיד קליל יותר ממה שהורגלתי לעשות, כי בקרוב הבן הבכור שלי יוכל לצפות בי על המסך".
איך האבהות שינתה אותך?
"היא גרמה לשינוי מהותי בחיים שלי. בתור מי שהיה צריך להתמודד עם נרקיסיזם ומחלות משחק אחרות, האבהות הכניסה את חיי לפרופורציה".
בגיל 42 ברוהל חש בשל גם להפוך לבמאי. Next Door, סרט הביכורים שלו כבמאי, השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין ה-71, שנערך בתחילת החודש במהדורת אונליין. ברוהל מגלם בסרט כוכב קולנוע שחי באושר עם משפחתו בברלין ואמור לטוס לאודישן בלונדון עבור סרט גיבורי-על. בדרך לשדה התעופה הוא קופץ לבר השכונתי ומפגש מפתיע עם איש מבוגר, שמתברר כשכן שלו, מטלטל את חייו. "הדמות שאני מגלם אינה אני", ממהר ברוהל להבהיר. "הדמות הזאת הייתה יכולה להיות ארכיטקט או כורה פחם לשעבר, אבל החלטתי לעצב אותה דווקא כשחקן בגלל שכך אדע בוודאות על מה אני מדבר ואוכל לשאוב מניסיוני האישי. אז הכוונה לא הייתה ליצור סיפור אוטוביוגרפי שילטף לי את האגו, פשוט יכולתי להשתמש בדמות שיש לה עקרונות, דרך חיים וסטטוס מסוים, ולתעל דרכה חוויות אישיות שחוויתי בעבר כדי לבנות את העלילה".
אחרי שעבדת בהפקות גדולות כמו "רצח אופי" ו"הפלקון וחייל החורף", איך זה היה לעבור להפקה קטנה בהרבה?
"היה כיף להפוך סוף סוף לקפטן שמשיט את הספינה ולספר סיפור משלי, מ-א' ועד ת'. להיות מעורב בכתיבה, בעריכה, בסאונד. לפעמים הפקות גדולות מרגישות גדולות מדי עליי - לא פעם הרגשתי תסכול מבחינה קריאייטיבית כי לא הייתה לי אפשרות להיות מעורב בפרויקט. אז אחרי 20 שנה של עבודה כשחקן הרגשתי צורך יצירתי - לא רציתי להיות תקוע במגבלות המשחק, והעדפתי להיות מעורב בתהליך היצירה הכולל. חברת הפקה גרמנית הציעה לי לביים והחלטתי ללכת על רעיון שהיה תקוע לי בראש כבר תקופה ארוכה. שמעתי מהרבה במאים שלפני שניגשים לפרויקט אתה חייב לדעת על מה אתה מדבר ומה בדיוק אתה רוצה לספר. זו הסיבה שרציתי להפוך את הפרויקט לכמה שיותר אישי".
הקורונה גרמה לשיבוש לוחות הזמנים של "הפלקון וחייל החורף", והצילומים בחלקם הועתקו לפראג. גם הפקת Next Door נתקלה בקשיים בשל המגפה. "עברנו כמה שבועות של גיהינום והיינו צריכים לדחות את מועד תחילת צילומי הסרט", מספר ברוהל. "אחרי שהכול היה מוכן, פתאום היה נראה שההפקה הולכת להתפרק. למזלנו היה לנו תסריט ידידותי מבחינת קורונה, שדרש מעט שחקנים וצוות מצומצם, וגם המפיקים והמשקיעים לא אכזבו ודירבנו אותי להמשיך. היינו מהראשונים להפיק סרט בתנאים המטורפים האלה, עם מסכות ובדיקות. תודה לאל שזה עבר בשלום".
8 צפייה בגלריה
"רציתי לתעל דרך הדמות שלי חוויות אישיות שחוויתי בעבר". ברוהל (מימין) מתוך Next Door
(צילום: Reiner Bajo)
"קוונטין היה הבמאי הראשון שראה את הפוטנציאל שלי לגלם מישהו שהוא מעבר ל'הבחור הטוב'. כיף לגלם תפקידים אפלים"
ברוהל נולד בברצלונה. אביו המנוח היה במאי טלוויזיה ממוצא גרמני שנולד בברזיל ואימו מורה קטלאנית. ברוהל גדל בקלן, גרמניה, ובנעוריו ניגן בלהקת פאנק. "הייתי הזמר של הלהקה", הוא משחזר, "ולכולנו היה שיער ארוך וחשבנו שנוכל לשנות את העולם. חשבתי שאני משורר גדול, אבל אם אקשיב לקלטות היום אגלה שהשירים די מגוחכים". בסופו של דבר, ברוהל הפך לשחקן, למרות התנגדות אביו. "אבא אמר ששחקנים הם אנשים יהירים, מובטלים וטיפשים, ולכן אני צריך ללמוד ולעשות משהו אחר. למרות שלא שמעתי בקולו הוא המשיך לייעץ לי".
בגיל 16, ברוהל החל להופיע באופרת סבון ואחרי מספר הופעות טלוויזיוניות הוא עבר לעשות סרטים. הפריצה הגדולה הייתה, כאמור, עם "להתראות לנין!", ומאז הוא מלהטט בין הפקות אירופאיות להוליוודיות ("פעם אמריקה נראתה לי כחלום רחוק ובלתי אפשרי. בהתחלה לא יכולתי להאמין שזה בכלל ייתכן").
ברוהל הופיע בין היתר ב"זהות אבודה" (לצד מאט דיימון), ב-Rush - דרמה על רקע עולם המרוצים, והשנה נצפה בו בסרט השלישי בסדרת "קינגסמן". הוא אפילו שובץ בקאסט מרובה הכוכבים של "ממזרים חסרי כבוד", הלהיט הפולחני של קוונטין טרנטינו, שהשתתף בפסטיבל קאן 2009. ברוהל גילם את פרדריק צולר, צלף וגיבור מלחמה גרמני, שהסיפור שלו משוחזר בסרט תעמולה נאצי. צולר פוגש בפריז הכבושה את שושנה ולא מודע שהיא בכלל יהודייה, ומנסה להרשים אותה. "לקראת סוף האודישן, קוונטין אמר לי: 'היה בסדר, רק חבל שאני לא יכול לראות אותך משחק את השורות בצרפתית בחלק שבו אתה מפלרטט עם שושנה'. ישר עניתי לו שאין בעיה ושאני יכול לתרגם את הטקסט על המקום. אני אומנם דובר צרפתית, אבל לא ברמה שמאפשרת לי לתרגם את הכתיבה של קוונטין, אז פשוט העמדתי פנים שאני יכול. את כל המילים שלא ידעתי בצרפתית אמרתי בספרדית. בסוף הכול הסתדר וקיבלתי את התפקיד באותו יום".
גילית לטרנטינו שעבדת עליו?
"בסופו של דבר סיפרתי לו והוא אמר לי שאני משחק מלוכלך", הוא צוחק. "קוונטין היה הבמאי הראשון שראה את הפוטנציאל שלי לגלם מישהו שהוא מעבר לדמות 'הבחור הטוב'. הוא לא הסתכל עליי כמו שהסתכלו עליי רוב הבמאים הגרמנים שאיתם עבדתי. כבר השתעממתי לשחק ילד טוב. ככל שהתפקיד מגוון יותר - כך זה יותר מעניין עבורנו השחקנים. זה תמיד יותר מרתק וכיף לגלם תפקידים אפלים, לשחק את הנבל".
לפני שלוש שנים, הייתה לברוהל הזדמנות נוספת לגלם מישהו רע במיוחד - הטרוריסט הגרמני וילפריד ביזה, שהנהיג ב-1976 את חטיפת מטוס אייר פראנס, שהיה בדרכו מישראל לפריז. זה קרה בסרט "שבעה ימים באנטבה", ששחזר את החטיפה ומבצע השחרור ההירואי של החטופים. כשהסרט הוצג בפסטיבל ברלין, לא כולם אהבו את העובדה ששחקן כריזמטי ופוטוגני כמו ברוהל נבחר לגלם את הטרוריסט, שהפריד בין נוסעי המטוס הישראלים לשאר הנוסעים. "הפרק הזה של החטיפה בהיסטוריה האנושית משמעותי במיוחד עבורנו הגרמנים", סבור ברוהל. "אני נולדתי ב-1978, ולא יצא לי לחיות את התקופה שבה היינו צריכים להילחם ולצאת כנגד העבר הנאצי של ארצנו, ובכל זאת ההשפעות שחוויתי בילדותי מאוד נצבעו בצל הזה, שמלווה אותנו ונובע מהעבר שלנו".
העבודה על הדמות של ביזה והתחקיר העשיר אפשרו לברוהל "להבין יותר את מה שההורים שלי סיפרו לי על שנות ה-70, ועזרו לי להציג דמות שעוזבת את הסביבה הבורגנית הבטוחה מתוך רצון להיות פעיל פוליטי קיצוני. בעבודה על הסרט נוכחתי שוב לגלות את כוחה של האידיאולוגיה והאמונה, שמהווים מנוע יוצא דופן בחברה הגרמנית היום. היה גם מעניין בעיניי להבין את המניעים של הטרוריסטים הפלסטינים, ולהזכיר לעצמי שנית את השיח הפוליטי שהיה אז בישראל. אני גדלתי בשנות ה-90 ואני זוכר את יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת יושבים יחד סביב שולחן אחד ומדברים על שלום - וזה היה צעד ענק ביחס לאיפה שאנחנו נמצאים היום. מאז לקחנו שלושה צעדים לאחור. מהסיפור של אנטבה אנחנו יכולים ללמוד הרבה על השינויים שקרו מאז בהיסטוריה, ועל מה שקורה כיום. 'שבעה ימים באנטבה' נועד למעשה להראות לקהל הצעיר מה קרה שם".
אחרי שצילם את "קפטן אמריקה" ואת "שבעה ימים באנטבה", ברוהל קיבל הזדמנות להופיע בתפקיד ראשי בסדרת הטלוויזיה "רצח אופי" - דרמת מתח פסיכולוגית המסתמכת על הרומן שכתב קיילב קאר, ושבה ברוהל מופיע כפסיכיאטר המסייע בחקירת שרשרת רציחות של ילדים. "מצאתי את עצמי עוזב את העולם של מארוול ומניח בצד את הקלצ'ניקוב של 'אנטבה' ועובר לניו יורק, שלהי המאה ה-19. האמת שהתכנון שלי היה לעבור לניו יורק, בגלל שאשתי רצתה לעשות את ההתמחות שלה בפסיכולוגיה בפוסט דוקטורט באוניברסיטת ניו יורק. ואז קיבלתי את ההצעה לעשות את 'רצח אופי' ולא האמנתי למזל שהיה לי - להשתתף בסדרה על פסיכולוג שמתרחשת בניו יורק. אחרי שסיימתי להתלהב, אמרו לי: 'אה, דרך אגב, הסדרה תצולם בבודפשט'. חשבתי שזה מוזר. אבל כשהגעתי לבודפשט, אחרי כמה דקות של הליכה במרכז העיר, הבנתי למה. יש בה המון ארכיטקטורה שהשתמרה מהתקופה שבה מתרחשת הסדרה".
8 צפייה בגלריה
""מצאתי את עצמי עוזב את העולם של מארוול ומניח בצד את הקלצ'ניקוב של 'אנטבה' ועובר לניו יורק, שלהי המאה ה-19". מתוך "רצח אופי"
(באדיבות נטפליקס)
על אף הכול, ברוהל בחר לא להשתקע בהוליווד ונשאר נאמן לברלין, אליה עבר בתחילת הקריירה שלו. לפני עשור הוא אפילו פתח בר בשם RAVEL, השוכן בשכונת קרויצברג מול פארק גרליץ ושבו הוא מתחבר לשורשים הספרדיים שלו. התפריט מציע גבינות ונקניקים איכותיים תוצרת ספרד לצד טאפאסים טעימים, ואפשר לצפות במשחקים של ברצלונה על מסך גדול. "גם אחרי 20 שנים שבהן אני גר בברלין אני עדיין לא יכול להכריז: 'אני ברלינאי'", מתוודה ברוהל. "אני יכול ללכת לבר ולפגוש שם חבר'ה שנולדו במזרח ברלין, וקל לראות עד כמה העולם שלי שונה משלהם. הם יודעים לזהות, להריח ולשמוע שאתה ממערב ברלין או כמו במקרה שלי - מקלן. ההבדלים החברתיים והתרבותיים עדיין עצומים. זו גם אחת הסיבות שרציתי ליצור את הסרט שלי - הוא מציג מבט אישי על השכונה שאני גר בה כבר שני עשורים ומאז לא עזבתי אותה. אבל במקרים רבים אני עדיין מחשיב את עצמי 'לא מפה'".
