רובע מלעּב, רמאדי, עיראק: ערפל מלחמה
ערפל המלחמה שמילא את האוויר עמעם את אור הבוקר המוקדם, פשוטו כמשמעו: עשן מהצמיגים שהבעירו המורדים ברחובות, ענני אבק שהקימו טנקים והאמרים אמריקאיים שנסעו בדרכים ואבק בטון מפגיעות קליעי המקלעים בקירות הבניינים.
כשההאמר שלנו הגיע לפינת רחוב והתחיל לנסוע לעבר מקור האש שנורתה לעברנו, ראיתי לפנינו טנק M1A2 אברמס אמריקאי באמצע הדרך. צריח הטנק הסתובב והפנה את התותח הראשי העצום שלו לבניין כמעט מטווח אפס. דרך האוויר רווי החלקיקים יכולתי להבחין בעשן אדום — ללא ספק מרימון עשן אדום שהכוחות האמריקאיים באזור השתמשו בו כסימן כללי שפירושו "בואו לעזרתנו"! המחשבות עברו בראשי במהירות. זאת היתה הפעולה הגדולה הראשונה שלנו ברמאדי, והיא היתה כאוס מוחלט. מעבר לערפל המלחמה הפיזי שהגביל את ראייתנו, ירד עלינו גם "ערפל מלחמה" (מטפורי רעיון המיוחס בדרך כלל לאסטרטג הפרוסי קרל פון קלאוזביץ) — בלבול, מידע בלתי מדויק, תקשורת לקויה ומהומה כללית.
בפעולה הזאת היו לנו, לאריות הים, ארבע קבוצות נפרדות בגזרות שונות של העיר האלימה הזאת, עיר מלאה הריסות מלחמה: שני צוותי צלפים של אריות ים עם צלפים של צבא היבשה האמריקאי וכוח של חיילים עיראקים, קבוצה נוספת של אריות ים עם חיילים עיראקים והיועצים הקרביים האמריקאים שלהם מצבא היבשה, שמשימתם היתה לטהר גזרה שלמה, בניין אחרי בניין; ולבסוף, אני והיועץ הבכיר שלי, נגד ביחידת אריות הים שלי, שנסענו עם מפקד פלוגה מצבא היבשה. בסך הכול השתתפו בפעולה כשלוש מאות חיילים אמריקאים וחיילים מכוחות ידידותיים עיראקיים.
האזור שפעלנו בו, רובע מלעכב, היה אזור מסוכן במזרח רמאדי שהתנהלו בו קרבות שליטה עזים. כל האזור שרץ "מוג"', כפי שקראו הכוחות האמריקאיים בקיצור, לשם הנוחות, ל"מוג'הידין" (מילה בערבית שפירושה מי שעוסקים בג'יהאד), הלוחמים המורדים, שהאמינו בפרשנות לוחמנית ואכזרית של האסלאם והיו ערמומיים, ברברים וקטלניים. רובע מלעב היה מעוזם במשך שנים, ועכשיו ניסו הכוחות האמריקאיים לשנות זאת.
המבצע יצא לדרך לפני הזריחה, ועכשיו, כשהשמש התחילה לעלות מעל לאופק, כולם היו עסוקים בירי. רשתות הקשר ששימשו את יחידות הקרקע והאוויר האמריקאיות מלאו דיבורים ודיווחים שלא פסקו להגיע. מגזרות שונות הגיעו פרטים על חיילים אמריקאים ועיראקים שנפצעו או נהרגו. אחריהם נשמעו דיווחים על לוחמי אויב שנהרגו. ביחידות האמריקאיות ניסו להבין מה קורה עם יחידות אמריקאיות ועיראקיות אחרות בגזרות סמוכות. צוותי תיאום אש אווירית של חיל הנחתים ניסו לתאם הפצצות של עמדות אויב מהאוויר. בתוך שעות ספורות מתחילת הפעולה, שתי קבוצות הצלפים שלי הותקפו, וכעת היו שקועות בחילופי אש כבדים. קבוצה של חיילים עיראקים, חיילים אמריקאים מצבא היבשה ולוחמים מאריות הים טיהרו בניינים בצד האחר של הגזרה ונתקלו בהתנגדות עזה. עשרות לוחמים מכוחות המורדים תקפו אותם באש ממקלעי PKC רוסיים עם חגורות תחמושת, בטילי כתף קטלניים מסוג RPG-7 וברובים אוטומטיים מסוגAK-47.
בזמן שעקבנו אחר התשדורות בקשר שמענו דיווח של היועצים האמריקאים של אחת הקבוצות של הצבא העיראקי שהתקדמה יותר מאחרות. הם דיווחו שהקבוצה שלהם נקלעה לקרב יריות עז וביקשו את עזרתו של כוח הסיוע המהיר. כוח הסיוע המהיר המסוים הזה כלל ארבעה האמרים משוריינים של צבא היבשה האמריקאי, כל אחד מהם עם מקלע כבד מסוג M2 בקוטר 12.7 מ"מ, וכתריסר חיילים אמריקאים שיכולים לרדת מכלי הרכב ולספק סיוע. כעבור דקות, אחד מצוותי הצלפים שלי ביקש בקשר "כוח סיוע מהיר כבד," כלומר, צוות של שני טנקי מערכה מסוג M1A2 אברמס שיכולים להנחית אש תופת ממקלעים ושני תותחים ראשיים בקוטר 120 מ"מ. בקשה כזו פירושה שאריות הים שלי במצוקה וזקוקים לעזרה רצינית. ביקשתי ממפקד הפלוגה של צבא היבשה, שעמו היינו אמורים לנסוע בעקבות הטנקים לתוך אזור קרב, והוא נענה לבקשה.
ההאמר שלנו נעצר מאחורי אחד הטנקים. התותח הראשי הענקי של הטנק היה מופנה היישר לבניין והיה מוכן לפעולה. פתחתי את הדלת המשוריינת הכבדה של כליהר כב ויצאתי לרחוב. היתה לי הרגשה שמשהו לא בסדר. רצתי לעבר סמל מיחידת תיאום האש האווירית מחיל הנחתים ושאלתי אותו, "מה קורה"? "יש מוג' בבניין הזה, שם, והם נלחמים ברצינות"! הוא הצביע על בניין מעברו האחר של הרחוב, והנשק שלו היה מופנה לאותו כיוון. ניכר שהוא חושב שהמוג' האלה הם לוחמים קשוחים במיוחד. "הם הרגו את אחד החיילים העיראקים שלנו כשנכנסנו לבניין ופצעו עוד כמה. אנחנו יורים עליהם בלי הפסקה, ועכשיו אני מנסה לארגן שיפציצו אותם מהאוויר".
הוא היה עסוק בתיאום תקיפה אווירית מכלי טיס אמריקאיים כדי שיחסלו את לוחמי האויב שהתבצרו בבניין. הסתכלתי סביב. הבניין שהוא הצביע עליו היה זרוע חורי קליעים. ההאמרים של כוח הסיוע המהיר ירו לתוכו יותר מ־150 קליעים ממקלע כבד בקוטר 12.7 מ"מ ומספר גדול הרבה יותר של קליעי רובים ומקלעים קלים. עכשיו התותח הראשי הענקי של הטנק היה מכוון לעבר הבניין ועמד להרוס אותו כליל ולהרוג את יושביו. ולמקרה שכל זה לא יספיק — תהיה גם הפצצה מהאוויר. אבל משהו לא הסתדר. היינו קרובים מאוד למקום שבו היה אמור להיות אחד מצוותי הצלפים של אריות הים. ידעתי שהצוות נטש את המקום שתוכנן להשתמש בו תחילה, וכאשר התחיל כל הירי, הצוות היה בעיצומו של מעבר לבניין אחר. בתוך המהומה שקמה, צוות הצלפים לא דיווח על מיקומו המדויק, אבל ידעתי שהוא נמצא קרוב למקום שעכשיו נמצאתי בו, קרוב לבניין שלעברו הצביע הסמל מיחידת תיאום האש של חיל הנחתים. מה שלא הסתדר היה שהחיילים העיראקים והיועצים האמריקאים שלהם תוכננו להגיע למקום הזה כמה שעות מאוחר יותר.
שום כוח ידידותי אחר לא היה אמור להיכנס לגזרה, כל עוד לא היה ידוע היכן בדיוק ממוקם כוח הצלפים, וכל עוד המידע הזה לא הועבר ליחידות הידידותיות האחרות המשתתפות בפעולה. אבל מסיבה כלשהי היו באזור עשרות חיילים עיראקים, מלווים ביועצי הקרב האמריקאים שלהם מצבא היבשה ומחיל הנחתים. זה נראה לי לא הגיוני. "תעצור מה שאתה עושה, סמל. אני הולך לבדוק מה קורה", אמרתי והצבעתי לעבר הבניין שהוא ניסה לתאם את תקיפתו מהאוויר. הוא הסתכל עלי כאילו אני משוגע לחלוטין. לוחמי הנחתים שלו ומחלקה שלמה של חיילים עיראקים הסתבכו בקרב יריות קשה עם כוחות האויב בתוך הבניין הזה ולא הצליחו לדחוק אותם משם. לא ידעתי מי נמצא בבניין, אבל היה לי ברור שהאנשים שבתוכו ידעו להילחם.
הסמל חשב שעצם ההתקרבות למקום הזה תהיה התאבדות. הנהנתי ליועץ הבכיר שלי, הוא הנהן בחזרה והתחלנו לנוע לעבר הבניין שורץ כוחות האויב שמעבר לרחוב. כמו סביב רוב הבתים בעיראק, גם סביב הבניין הזה היתה חומת בטון בגובה שני מטרים וחצי. התקרבנו לשער החצר. היא היתה פתוחה מעט. פתחתי את השער בבעיטה, חמוש ברובה M4 מוכן לירי, ומצאתי מולי את אחד ממפקדי מחלקת אריות הים שלי. הוא הביט בי בהפתעה גמורה. "מה קרה"? שאלתי אותו. "מוג' נכנסו למתחם. ירינו באחד מהם, והם תקפו — קרב רציני. הם נלחמו בכל הכוח". זכרתי מה אמר לי הסמל: אחד החיילים העיראקים נורה כשהוא נכנס לבניין. ברגע הזה הכול התחוור לי. בכאוס ובבלבול, קבוצה לא ממושמעת של חיילים עיראקים מצאה את דרכה אל מחוץ לגבולות הגזרה שהיתה אמורה להישאר בה וניסתה להיכנס לבניין שבו התמקם צוות הצלפים שלנו, צוות אריות הים. בעלטה של שעות הבוקר המוקדמות ראו אנשי צוות הצלפים שלנו צללית של גבר עם רובה AK-47 מתגנב לתוך חצר הבניין שלהם.
באזור הזה לא היו אמורים להיות כוחות ידידותיים, ואנשינו ידעו שהרבה לוחמי אויב נמצאים בו. אריות הים שחשבו שהם נתונים להתקפה ירו לעבר הגבר החמוש, ואז פרצה כל המהומה. כשהתחילו יריות מתוך הבית, החיילים העיראקים שמחוץ למתחם השיבו אש ונסוגו בחסות חומות הבטון שמעבר לרחוב והבניינים הסמוכים. חיילים אמריקאים מחיל הנחתים וצבא היבשה השיבו במטח יריות כבד אל תוך הבית שהניחו שמסתתרים בו כוחות אויב. בינתיים, אריות הים שלנו בתוך הבית לא יכלו לזוז ולא יכלו לראות בבירור שהאש שנורתה לעברם מגיעה מכוחות ידידותיים. לא היתה להם ברירה אלא להמשיך להשיב אש ולהתנגד כדי למנוע ממי שחשבו בטעות שהם כוחות אויב להגיע אליהם. צוות תיאום האש של חיל הנחתים כבר היה קרוב מאוד לכוון תקיפה אווירית לבית שאריות הים שלנו היו נצורים בו. כשניתכה לעברם אש ממקלע כבד, חשבו לוחמי קבוצת הצלפים שלנו בתוך הבניין שהם תחת התקפה כבדה של האויב וביקשו את תמיכת הסיוע המהיר הכבד, שני טנקים מסוג אברמס. זה היה המצב כשהגעתי למקום.
בתוך החצר, סמל המחלקה מקבוצת אריות הים השיב לי מבט ונראה קצת מבולבל. הוא ודאי תהה איך הצלחתי לעבור בתוך אש התופת של האויב ולהגיע לבניין שלו. "זה היה כחול־על־כחול", אמרתי לו. כחול־על־כחול — אש ידידותית, הרג אחים — הדבר הכי גרוע שיכול לקרות. להיהרג או להיפצע מאש האויב בקרב זה רע מספיק, אבל להיהרג או להיפצע בטעות מאש ידידותית משום שמישהו פישל — זה הכי נורא. אבל דברים כאלה קרו במציאות. הכרתי את הסיפור על מחלקת אקס־ריי מצוות 1 של אריות הים בווייטנאם. החוליות נפרדו זו מזו בסיור לילי בג'ונגל, איבדו את חוש הכיוון, וכאשר נתקלו זו בזו בחשכה, כל קבוצה חשבה את האחרת בטעות לקבוצת לוחמי אויב ופתחה באש. התפתח קרב יריות עז, אחד האנשים נהרג וכמה מהאחרים נפצעו. זאת היתה המחלקה האחרונה שנשאה את השם "אקס־ריי" בצוותי אריות הים. לאחר המקרה הוצא השם הזה משימוש; הוא נהפך לקללה — וללקח. אש ידידותית היא דבר שבשום אופן אין לו מקום בצוותי אריות הים. ועכשיו, זה בדיוק מה שקרה לנו, לכוח המשימה שלי.
רוצים לקרוא את ההמשך ב"עברית"? לחצו כאן
מתוך "אחריות וניצחון", לייף באבין וג'וקו וילינק, תרגום: עפר קובר, הוצאת מטר, 280 עמודים
