הרומן של ז'אנר הרומן עם ניצולי ספינות טרופות התחיל מראשיתו. "רובינזון קרוזו" מ-1719 נחשב לאחד מראשוני הרומנים, והאינדיבידואליזם שנאלץ קרוזו לגלם על מנת לשרוד מבטא תכונה בסיסית של הז'אנר. לא לחינם עלתה קרנו של הרומן במקביל לעליית הקפיטליזם ובארצות הפרוטסטנטיות שהדגישו את היחיד על חשבון הקהילה־הכנסייה.
העובדה שגבריאל גרסיה מארקס, מגדולי הסופרים של המאה ה־,20 כתב גם הוא על ניצול בלב ים היא מקרית יותר. ב-,1955 כשעוד היה עיתונאי קולומביאני בן ,27 פירסם מארקס בעיתון את סיפורו של לואיס אלחנדרו ולסקו, שיחד עם עוד שבעה אנשי צוות נסחף אל הים הקריבי ממשחתת קולומביאנית שעשתה את דרכה מארה"ב לקולומביה. השבעה האחרים טבעו בים, אבל ולסקו שרד עשרה ימים על רפסודה, בלי מים ובלי מזון, ולבסוף נסחף אל חופי ארצו. ההצלה הניסית הזאת הפכה אותו לגיבור לאומי ואף שילשלה כסף רב לכיסו, אחרי שמפרסמים ניצלו את הילתו (חברת שעונים פירסמה את שעוניה בסיועו של ולסקו, שהשעון שענד בלב ים אירח לו לחברה על הרפסודה).
אלא שלמארקס סיפר הניצול סיפור נוסף, בעל השלכות פוליטיות. מתברר שלא סערה גרמה לאובדן חיי האדם במשחתת, אלא העובדה שאוניית חיל הים נשאה מטען חורג מוברח (מוצרי חשמל אמריקניים וכיו"ב). הדיקטטורה הקולומביאנית של אותה עת הובכה מהסיפור, סגרה את העיתון שבו התפרסמה הכתבה וסילקה את ולסקו מחיל הים. הכתבה של מארקס ראתה אור בצורת ספר – שמתפרסם עכשיו בתרגום לעברית – כעבור 15שנה.
סיפורו של ולסקו, שמסופר מפיו בגוף ראשון, הוא כמובן עוצר נשימה. קשה להתחרות בסיפור כזה. הרעב, הצמא, הפחד, הייאוש, מרחבי הים והשמיים, הכרישים, מטוסי החיפוש שאינם מבחינים בניצול, האונייה שמפספסת אותו, ההצלה הפלאית. אבל בצד הסיפור האנושי המצמרר ראוי לשאול מה הוסיף מארקס, או חידד, כדי להפוך אותו לסיפור טוב יותר. במילים אחרות, מה ההבדל בין הסיפור כמו שהוא לסיפור כפי שכתב אותו חתן פרס נובל לספרות, מי שחתום על יצירות כמו "מאה שנים של בדידות".
- רוצים לקרוא את הספר המלא? לחצו כאן
ישנה, כמובן, ההקפדה על פרטים, שמעניקים לסיפור מלאות. למשל, הציפייה בלילה לאורות המטוסים, כשרק באיחור מתעוררת התובנה שבחושך אולי מאתרים את המטוסים טוב יותר, אבל הם לא יכולים לאתר אותך. או איבוד תחושת הזמן כשאתה לבדך: "השעה הייתה עשרה לשבע. אחרי הרבה זמן – שעתיים, אולי שלוש – השעה הייתה חמישה לשבע". ולסקו אמנם חרת את הצטברות הימים בדופן הרפסודה, אך כיוון שהושלך לים ב־28 בפברואר, הוא שכח שיש בחודש זה רק 28 ימים והמשיך לספור עד – 30 טעות ששיבשה את המשך המעקב.
לא רק תחושת הזמן מאיימת להיעלם, גם תחושת המרחב ברפסודה המרובעת, שלעיתים סובבת על צירה. מי ים, מגלה הספר, אינם חסרי ערך לגמרי בהשקטת צמא ורעב. כשולסקו מצליח לצוד שחף שנחת על דופן הרפסודה הוא אינו מסוגל לאכלו: "קל להגיד שאחרי חמישה ימי רעב בן אדם מסוגל לאכול הכל. אבל כמה שלא תהיה רעב אתה תיגעל מערמה של נוצות ודם חם, עם ריח חזק של דג נא ושחין".
אפשר להניח שהמחקר בפסיכולוגיה של ההישרדות הרוויח לא מעט משאלותיו של מארקס לולסקו: "הרעב נסבל רק כל עוד אין סיכוי למצוא אוכל", הוא מספר, ולכן, כשולסקו מצליח במאמץ עילאי לדוג דג אחד ומתקשה לרגע לחדור מבעד לקשקשיו - הרעב מטריף את דעתו. הבדידות יוצרת צורך עז בחברה, והצורך נמלא בסיוע הזיה על חבר ימאי שנמצא על הרפסודה או בלכידת שחף נוסף להפגת הבדידות. סכנה גדולה היא האדישות: "יש שלב שבו כבר לא מרגישים כאב [...] לא הרגשתי כלום חוץ מאדישות כללית לחיים ולמוות. חשבתי שאני גוסס, והמחשבה הזאת מילאה אותי בתקווה משונה ואפלה". לכן, כל רגש הוא בבחינת סימן חיים. גם הפחד. כשולסקו רואה לצד הרפסודה יצור מפלצתי, צב צהוב באורך ארבעה מטרים, הוא נמלא שוב אימה, "וברגע ההוא, הפחד ניחם אותי. אחזתי בחתיכת המשוט, התיישבתי ברפסודה והתכוננתי לקרב".
יש להניח שרגישותו הספרותית של מארקס תרמה גם לחידוד ההפתעה האירונית של ולסקו מכך שמציליו בחוף שאליו נסחף אינם מתרגשים במיוחד מסיפורו, וכלל לא מודעים לפרשה שמאחוריו. "האמנתי שברגע שאגיד את שמי האיש ימהר לעזור לי. אבל הוא בכלל לא הגיב".
בהקדמה שחיבר ב־1970 כותב מארקס שלא לגמרי ברור לו מה הטעם בפרסום הספר. הוא גם מצר על כך שמו"לים אינם מתעניינים באיכות הטקסט אלא בשם שחתום עליו, במקרה הזה שמו של סופר מצליח ('מאה שנים של בדידות' ראה אור שלוש שנים מוקדם יותר). אבל 'סיפורו של ניצול' נקרא בנשימה עצורה – לא רק בזכות מארקס אבל גם בעזרתו - וסיפור המסגרת הפוליטי מוסיף לערכו. כי כמו שכותב מארקס באותה הקדמה, ולסקו הוא גיבור לא רק בעצם שרידתו, אלא בכך "שהיה אמיץ מספיק לנתץ במו ידיו את האנדרטה שהקימו לו".
"סיפורו של ניצול", גבריאל גרסיה מארקס, מספרדית: ליה נירגד, עם עובד,131 עמודים
