היו ימים בהם דון ג'ונסון היה גבר החלומות של כל אישה, ומושא הערצה עבור כל גבר. יותר נכון, הייתה זאת דמותו של סוני קרוקט שגילם בסדרה "מיאמי וייס" שהעניקה לו את התדמית הנחשקת הזה. השוטר הטלוויזיוני הביא שילוב של הומור בריא וחספוס גברי, עטופים בחליפות מחויטות ובמשקפי שמש אופנתיים, מה שהקרין על המעמד של השחקן בתרבות הפופולרית ובטורי הרכילות במחצית השנייה של שנות השמונים.
כמובן שגם הזוגיות עם הכוכבת ההוליוודית מלאני גריפית' תרמה לנוכחות שלו בתודעה הציבורית. אבל היום, שלושים שנה אחרי, ג'ונסון כבר בן 69 ופחות מוכר בקרב הדור שלא ידע את סוני קרוקט וריקו טאבס, ואולי מכיר אותו רק כאביה של השחקנית דקוטה ג'ונסון ("50 גוונים של אפור"). ובכל זאת, דון ג'ונסון גרסת 2019 אינו שונה בהרבה מזו של האייטיז: הוא נראה מצוין ועדיין מתלבש בטוב טעם. והוא גם לא הפסיק לעבוד, וב"רצח כתוב היטב" בהשתתפותו הוא מעניק הופעה רוויית טסטוסטרון והומור ציני - ממש כמו אז בימים הטובים של "מיאמי וייס".
"רצח כתוב היטב" - טריילר
"רצח כתוב היטב" מסמן עבור רבים את הקאמבק שלו לקדמת הבמה ההוליוודית ביחד עם הופעתו בסדרה המדוברת "השומרים" מבית HBO, אך השחקן עצמו מזכיר כי מעולם לא הפסיק לעבוד ובמרץ. בין אם בסדרה "נאש ברידג'ס" בכיכובו בסוף שנות התשעים או בהופעות אורח קשוחות ב"ג'אנגו ללא מעצורים" של קוונטין טרנטינו, "מאצ'טה" של רוברט רודריגז ואית'ן מניקואה וכן סרטים אחרים לאורך העשורים האחרונים. "הקריירה שלי מתחדשת כל שנה במשך חמישים השנים האחרונות. זה מרגיש כמו נהג מונית שצריך לחדש את רישיון הנהיגה שלו. ואני שואל את עצמי: האם אי אפשר להישאר סלבריטי לאורך תקופה של יותר משנה אחת שלמה?".
אולי זה מצריך רענון של ארון הבגדים האופנתי שלך כל פעם מחדש.
"בין אם מאמינים לי או לא, אני לא גבר של אופנה. אני מבין שכחלק מהעבודה שלי אני צריך להתלבש בהתאם, אבל מלבד זאת אי אפשר להבחין בי בתוך הקהל. אני לובש ג'ינס, טרנינג, פיג'מות. אני חושב שכל אחד היה מעדיף להתלבש באופן נוח אם הוא יכול".
ב"רצח כתוב היטב" שביים ריאן ג'ונסון והפיק רם ברגמן הישראלי, הוא משתף פעולה עם סוללה נוצצת של שחקני איכות בהם דניאל קרייג, כריס אוונס, ג'יימי לי קרטיס, מייקל שאנון, טוני קולט, לקית' סטנפילד, כריסטופר פלאמר, אנה דה ארמס ואחרים. בתוך האנסבל המרשים הזה, ג'ונסון מגלם את ריצ'רד דרייסדייל, בעלה של לינדה (קרטיס), בתו של מחבר ספרי מתח מצליח שהותיר אחריו הון עצום עליו מתקוטטים הצאצאים המפונקים. כשעולה חשד לרצח, מוזעק לחקירה הבלש הפרטי בנואה בלאן (קרייג) שביחד עם המטפלת הצעירה והתמימה של המנוח (דה ארמס) יוצא לפענח את התעלומה דרך הקשרים המשפחתיים הרעועים, והעוינות ההדדית של המעורבים.
למרות שריצ'רד הצטרף מבחוץ למשפחה המטורללת הזו, וכביכול צופה בה מהצד במבט ציני, ג'ונסון טוען כי הדמות שלו משתלבת היטב בתוכה: "ריצ'רד הוא הייצוג הטהור ביותר למשפחה הזאת, בכך שהוא בעצם לא עושה שום דבר בחיים שלו. הוא בעל להשוויץ בו, אבל הוא מתבטל. אני תמיד רואה אותו כגבר קצת שיכור. העבודה הכי קשה שלו היא למלא את הימים שלו. 'יש לי מניקור, ואז אולי אני אעבור במועדון ואשתה וויסקי'. הוא מתבונן על בני המשפחה מבחוץ, וברור שהוא לא חושב שהוא חלק מהם, אבל אין ספק שהוא חלק מהם. הוא ביטוי אישי לחשיבות עצמית מופרכת".
המותחן הקומי והמבריק מתרחש רוב רובו באחוזה מפוארת בבוסטון, ומהדהד באופן משעשע ומקורי את העיבודים המפוארים של ספרי הרקול פוארו מאת אגאתה כריסטי משנות ה-70. אחד מהם זכה לאחרונה לרימייק מלהיב פחות בבימויו ובכיכובו של קנת' בראנה ב"רצח באוריינט אקספרס" מ-2017, ויזכה בשנה הבאה להמשך ב"רצח על הנילוס" בהשתתפותה של גל גדות. "אני מחבב את הז'אנר הזה", מודה ג'ונסון, "אני אוהב עלילות מסתורין, אבל הסרט הזה מיוחד במינו כי זה מעין מותחן רצח מהסוג של אלפרד היצ'קוק שעטוף בכסות של סרטי התעלומה האלה. זה מתחיל כסרט תעלומה, הופך למותחן רצח ואז חוזר להיות סרט תעלומה שוב. וזה גם מצחיק. מה שמעניין הוא שריאן הכתיב את הטון על הנייר, אבל זה לא היה ברור עד שהתכנסנו כולנו לצילומים. כל אחד מהשחקנים הוסיף קצת מהאישיות שלו, ואז זה הפך להיות נהיר ומובן. ומשם אפשר היה להתחיל להשתגע. ריאן היה צריך לרסן אותנו".
אתה אוהב לעבוד בצוות או מעדיף להוביל הפקה בתפקיד ראשי?
"אני אוהב לעבוד בצוות, כי זה קצת כמו להיות חלק מתזמורת או להקה. לפעמים אתה מנגן על כלי המיתר ואתה מגביר את התהודה, ולפעמים אתה תוקע בקרן ומגביר את עוצמת הקול, ולפעמים אתה על התופים שומר על הקצב. באנסמבל אתה מקבל את התחושה, ואתה יודע מתי אתה צריך לשחק, מתי אתה צריך לככב, ולחלופין מתי לתת לשותפים שלך לקחת את קדמת הבמה. אני מוצא את זה כדבר פואטי. ולפי דעתי ריאן ג'ונסון היה מנצח מוצלח לכל התזמורת הזאת".
ג'ונסון נזכר בערגה בחוויית הצילומים, זאת למרות שלשחקנים לא ניתן זמן להתגבש ולערוך חזרות לפני הגעתם לסט: "הגענו לבוסטון ופשוט התחלנו לצלם. הבילוי המשותף שלנו היה בלילות כשהיינו מתכנסים במרתף ומספרים סיפורים וחולקים חוויות מפרויקטים וסרטים שעשינו לאורך השנים, וגם העלינו סיפורי אהבה שהיו לנו בעבר, כולל כאלה שלא התכוונתי להיזכר בהם. זה היה פנטסטי". הוא מספר כי חווית ההיכרות בין השחקנים, הזכירה במידה מסוימת את תהליך הגילוי של הדמויות בסרט או בני אנוש ככלל במציאות. "אנשים מציגים חזות מסוימת שלהם בתחילת ההיכרות וככל שזו הולכת ומעמיקה אתה מגלה שיש יותר בסיפור הזה. שחקנים הם בלשים מטבעם כי מה שאנחנו עושים זה לגלות את הסודות שהדמויות לא רוצות לחשוף בפני אנשים אחרים. זה מניע את ההתנהגות שלנו".
אולי דווקא בגלל הנטייה הזאת של שחקנים לבלוש, ג'ונסון מספר כי תמיד העדיף לשמור מרחק מהוליווד ולהתמקם במקום אחר בין אם זה בפריז, לונדון, ניו יורק או בחווה שלו באספן שבקולורדו. "תמיד גרתי הרחק מהוליווד. אפילו כשהייתי שחקן צעיר בתחילת דרכי, הסתובבתי לא מעט", הוא נזכר, "גם אחרי שנהייתי מפורסם בעקבות 'מיאמי וייס', התגוררתי תקופה מסוימת בפלורידה והייתה לי את החווה בקולורדו. תמיד הרגשתי שיש משהו מאוד מוזר בהוליווד. כולם נמצאים פה, אבל מסתכלים לשם. ואני חושב שזה שלא הייתי ביניהם, הותיר אותי רענן. לא הייתי בסביבה, אז תמיד ראו בי מישהו חדש".
ועדיין, הנוסטלגיה עוקבת אחרי ג'ונסון לכל מקום, והשמועות על חידוש נוסף ל"מיאמי וייס" חוזרות ונשנות, גם אחרי הרימייק הקולנועי הלא מוצלח במיוחד של יוצר הסדרה מייקל מאן בכיכובם של קולין פרל (בתפקיד סוני קרוקט) וג'יימי פוקס (כריקו טאבס). "היו שמועות על חידוש של 'מיאמי וייס' מאז שעשיתי את 'מיאמי וייס'. דיברתי עם כמה מהאנשים שמאחורי הסדרה, היו לנו שיחות, אבל זה לא קורה בינתיים", הוא מעדכן, "כדי להשתתף אני אצטרך לראות לאיזה כיוון וצורה זה יתגבש. 'מיאמי וייס' היה מקום ייחודי בתקופה ייחודית ועם רגישות חברתית מאוד ייחודית. אתה צריך לענות על הסוגיות הללו בימינו על מנת שתוכל ליצור אותה מחדש, או לעדכן אותה באופן מוצלח".
מפתיע שדווקא סדרה כמו "השומרים", בה מגלם ג'ונסון את מפקד המשטרה ג'אד קרופורד, מתכתבת עם רגישות החברתית עדכנית, למרות היותה מבוססת על דמויות של גיבורי-על, ז'אנר שנהנה מפופולריות בקרב הציבור הרחב, אבל מושמץ על ידי יוצרים רבים ובראשם מרטין סקורסזה. "גיבורי-על הם מטפורות למשהו שלא הצלחנו להבין בנוגע לעצמנו. אנחנו חושבים שאנחנו צריכים משהו נוסף כדי להגשים את עצמנו, למרות שאנחנו מלאים ויש בנו די והותר. אני חושב שרבים מאיתנו חשים כך, עם כל חוסר הביטחון שלנו והפחדים שלנו. ואז דרך ניסיונות ואימון, חינוך והדרכה רוחנית אתה מגיע להבנה שאתה מספיק כפי שאתה. אתה לא חייב להיות משהו יותר מזה", מנסה ג'ונסון לפענח את קסמם של גיבורי העל ואז פונה לתחזיות מרחיקות לכת לגבי העתיד.
"מה שמעניין בנוגע לגיבורי-על זה שאנחנו רגע לפני עתיד שבו טכנולוגיית המידע והטכנולוגיה הביולוגית יתמזגו, וכך נראה בני אדם שהם בחלקם בינה מלכותית וחלקם אנושיים. זו פשוט עובדה. אם אתה רוצה לקפוץ מבניין גבוה אתה יכול להתקין רגליים ארוכות שיאפשרו לך לקפוץ מבניינים גבוהים. אני לא יודע לגבי היכולת לעוף אבל נראה".
ומה אתה חוזה בנוגע לעתיד של הקולנוע?
"היום הטלוויזיה והקולנוע הם במין ערבוביה שכזו. כשאני נכנסתי לעסק הזה היה קודם כל קולנוע ורק אחר טלוויזיה, ואז בתקופה שהשתלבתי ב'מיאמי וייס' קודם כל הייתה טלוויזיה ורק אחר כך הקולנוע. ואז הגיעו כל סרטי מארוול ושוברי הקופות האלה, ובמקביל הטלוויזיה עברה לסטרימינג שזה עולם שונה לחלוטין. זה כמו לראות סרטים אבל בקנה מידה מצומצם יותר. אני עדיין אוהב לראות סרטים על מסך גדול. זה ניכר מאוד בסרט הזה כי ההפקה שלו כל כך מדוקדקת עם תפאורה שהיא מלאה ועשירה וצבעונית ועסיסית. אני מניח שהסרט יעבוד היטב בטלוויזיה בגלל שהסיפור עובד, וההופעות טובות כל כך, אבל עדיף לראות את זה על המסך הגדול".
נראה שבאופן כללי אתה מגלה יותר ויותר עניין בסרטי אקשן ואימה כמו "מאצ'טה" או "עם הגב לקיר".
"זה מעניין כי תמיד חיפשתי הזדמנויות שבהן אני לא מגלם את תפקיד האבא. זה לא שזה מפריע לי, אבל יותר מדי פעמים ליהקו אותי בתור האבא. אני לא אוהב דמויות שהן חסרות עומק. אני אוהב לגלם דמויות פגומות, שיש להן אתגרים בעולם שלהן. פחות משנה לי עד כמה גדול או קטן התפקיד. התפקיד יהיה קטן עד כמה שהמוח שלך יאמין בכך. אם זו דמות מעניינת וקולנוען מעניין, אעשה זאת".
אבל במציאות נראה שאתה נהנה לגלם אב גאה לדקוטה ג'ונסון עם הקריירה הפורחת שלה.
"הקריירה של דקוטה מדהימה, היא עושה אותי גאה. היא משהו מיוחד".
