את Sticky Fingers, אלבום האולפן התשיעי (או מספר 11, תלוי לפי איזו ספירה) מ-1971 של הרולינג סטונס, הקליטה הלהקה בתקופה מאתגרת עבורה. כשנה וחצי חלפו מאז פסטיבל אלטמונט – מופע הרוק בקליפורניה שהפך לטרגדיה לאחר שבעת הופעתה של הלהקה אדם נרצח בידי אנשי כנופיית האופנוענים "מלאכי הגיהינום" אשר נשכרו כמאבטחים. האירוע נחקק כנגטיב לפסטיבל וודסטוק, הרגע שבו נקברה תרבות ההיפים והאהבה החופשית של שנות ה-60, וניתנה האות לשנות ה-70 הציניות והמפוכחות. הסטונס, שהובילו את הליינאפ המפואר של הפסטיבל, הפכו לאחד מסמלי האירוע הקשה, והתקשו להתמודד. "הם מעולם לא היו אותה להקה אחר כך", כתב מבקר המוזיקה והסופר ג'ואל סלבין.
התקופה הייתה מורכבת עבור חברי הלהקה גם ברמה האישית. כשהחלה העבודה על האלבום, מיק ג'אגר היה בשלבי פרידה קשה מזוגתו מזה ארבע שנים, הזמרת והיוצרת מריאן פיית'פול (שיר אחד שכתבו כשעוד היו יחד, Sister Morphine, אף עשה את דרכו לאלבום), וקית' ריצ'רדס היה בעיצומם של הרומן הסוער שלו עם השחקנית אניטה פלנברג והרומן העוד יותר סוער שלו עם ההרואין (שהכיר לו חברו הטוב, זמר הקאנטרי המופלא גרהאם פארסונס, שהשפיע עמוקות גם על גווני הקאנטרי שבאלבום).
אבל, כפי שקרה במקרים דומים – הכאוס, הטרגדיה והקשיים הולידו יצירת מופת; אלבום אקלקטי, פרוע ובלתי ממושמע שלא אמור לעבוד בכלל כיחידה קוהרנטית אחת, ובכל זאת מצליח איכשהו. יותר מכל אלבומיה האחרים של הלהקה (אולי פרט לזה שבא אחריו, Exile on main St. המופתי לא פחות, והמבולגן הרבה יותר), הוא משקף את הרוח המרדנית והאנרגיה המתריסה שהפכו לסימן ההיכר של הסטונס. אבל ברגעיו הרכים יותר, Sticky Fingers גם ממחיש את היכולת האלכימית של ג'אגר וריצ'רדס להתיך יחד את כל האלמנטים המנוגדים הללו - הרך והסוער, הסליזי והרגיש, המריר והעולץ - למקשה אחת מהממת.
3 צפייה בגלריה
קית' ריצ'רדס ואניטה פלנברג
(צילום: McCarthy/Daily Express/Hulton Archive/Getty Images)
השבוע חוגג האלבום, שיצא ב-23 לאפריל 1971, 50 שנות קיום. עם יציאתו הפך לאלבום הנמכר ביותר של הסטונס עד אז, אך זכה לביקורות מעט פושרות, בעיקר ביחס לקבלת הפנים הנלהבת לה זכה האלבום הקודם של הסטונס, Let It Bleed מ-1969. אבל עם השנים, Sticky Fingers טיפס את דרכו לפסגת יצירתה של הלהקה – לא דבר של מה בכך, שכן הוא יצא במהלך רצף בלתי נתפס של אלבומי מופת שהוציאה - ונחשב לאחד מאלבומי הרוק הגדולים של כל הזמנים. ויותר מכל, למרות שכבכל שיריהם, ג'אגר וריצ'רדס חתומים יחד על הרצועות שבו, זהו האלבום של ג'אגר.
המילים, ברובן, היו שלו; שירתו מעולם לא הייתה מגוונת יותר, על שלל הכובעים הסגנוניים שנהג להחליף. ב-Wild Horses ו-Dead Flowers מגלם ג'אגר זמר קאנטרי, אותנטי ופגיע בראשון, משועשע ואירוני בשני. ב-Bitch ו-Brown Sugar מגיח הבלוז-רוקר השחצן, החרמן ועתיר האנרגיה השלילית. I Got the Blues ו-You Gotta Move העניקו לו את ההזדמנות להוריד את הכובע הבלוזי בפני הגדולים שבאו לפניו (הראשון מהדהד את אוטיס רדינג, השני נכתב ובוצע במקור על ידי הבלוזיסט האגדי "מיסיסיפי" פרד מקדואל). ב-Sister Morphine, שכאמור נכתב בידי ג'אגר ופיית'פול, ג'אגר הוא נרקומן מיואש המשווע למנה הבאה שלו; Can't You Hear Me Knocking שוב מאפשר לו להיות הרוקר הבועט, עד שהשיר הופך לג'אזי ומשוחרר יותר וג'אגר מפנה את מקומו, ו- Moonlight Mile, השיר שסוגר את האלבום, כבר מאפשר לו משהו אחר לגמרי; משהו שג'אגר לא עשה לעיתים קרובות, עד לאותה נקודה: להיות הוא עצמו.
זהו אולי השיר החריג ביותר באלבום, שגם כך מורכב ברובו משירים שונים זה מזה רדיקלית – בלדה ענוגה, מלנכולית, בעלת טאץ' אוריינטלי משכר, על תוגתו של המוזיקאי הנודד בדרכים עם "ראש מלא בשלג" (Head full of snow, אלוזיה לקוקאין, כמובן), ורק רוצה לחזור הביתה לאהובתו. ג'אגר אף אחראי לגיטרה האקוסטית היפהפייה, מאחר וריצ'רדס לא התייצב להקלטה והותיר את ג'אגר בגפו עם הגיטריסט החדש של הלהקה, מיק טיילור, כדי לעבוד עליו (טיילור אף התרעם בהמשך על כך שלא ניתן לו קרדיט ביצירת השיר, אלא לריצ'רדס). התוצאה הקסומה והמעודנת, שלא נשמעת כמו שום דבר אחר שהסטונס הקליטו לפני או אחרי, הייתה בחירה מוזרה מאוד לשיר הסוגר של אלבום שהתחיל באחד מהשירים המלוכלכים והבעייתים ביותר מבחינה מוסרית שהלהקה אי פעם הקליטה. וכשמדברים על הרולינג סטונס, זה אומר המון.
Brown Sugar הוא שיר מזוהם, לא פחות. הוא נפתח באחד מהריפים האגדיים ביותר בתולדות הרוק ואחד מסימני ההיכר של הסטונס, ועד מהרה פוצח ג'אגר בסיפור אודות סוחר עבדים שמצליף בשפחותיו הצעירות ושחורות העור, לפני שהוא עושה להן דברים נוספים. "סוכר חום, איך זה שהטעם שלך כל כך טוב? סוכר חום, בדיוק כפי שילדה צעירה צריכה להיות". המילים והסנטימנט הינם בלתי נסלחים, כמובן, וזו בדיוק הסיבה לכך שהגיעו מאת הסטונס חובבי הפרובוקציות, שמעולם לא הרגישו צורך להתנצל. "טיפלנו בכל הנושאים הדוחים במכה אחת", סיכם יפה ג'אגר שנים רבות לאחר צאת האלבום.
אבל זהו, כאמור, סוד הקסם של Sticky Fingers – קיבוצם הבלתי אפשרי של שירים שלא אמורים לדור בכפיפה אחת; סיפור מזעזע, נאלח ונוטף אלימות ומין כפתיח, ויצירה אוורירית, רכה ומעודנת שכולה כמיהה לפנים מוכרות וחיבוק חם, כאקורד סיום; בלוז-רוק אגרסיבי פוגש גיטרות אקוסטיות ומיתרים מלטפים, הדקדנטי והמלוכלך פוגשים רגש עירום וסנטימנטליות לא מתנצלת. בתוך עשרה שירים בלבד, הסטונס חיברו את הקצוות הללו ובין לבין הספיקו להשתעשע עם מוזיקת קאנטרי, לפלרטט עם ג'אז ולהפציץ עם בלוז ישן וטוב (I Got The Blues הוא אחד מפסגות האלבום; ג'אגר נותן בו את כל מאודו, והוא כולל סולו קלידים נהדר של בילי פרסטון הגדול, שעבד רבות גם עם הביטלס).
אפילו לרגע אחד לא חשבו הסטונס על כך שאולי על יצירתם להיות מעט הומוגנית יותר, מעט ממוקדת יותר בבחירת השירים, מעט מסודרת יותר. הכאוס שמשל בחייהם הפרטיים באותה תקופה התגלם באלבום המופלא הזה, היצירתי, הפרוע, האידיוסינקרטי. רק הסטונס היו מסוגלים לשכמותו, ו-50 השנים שעברו מאז צאתו לא עמעמו במאומה את כוחו.
