בשבוע הבא נגה ארז הייתה אמורה לעלות על הבמה באוסטין - עיר המוזיקה של ארצות הברית, במסגרת פסטיבל SXSW ולאחר מכן לצאת לסיבוב הופעות ברחבי המדינה. אלא שלקורונה היו תוכניות אחרות, וארז נאלצה לשנות את הלו"ז ולוותר על הסיבוב האמריקני.
"אני מרגישה שעל פניו זה לא בשליטתי, אז אני לא מתאבלת - או שאני עוד לא מעכלת את החשיבות של זה. כל עוד זה משהו שכולם חווים, אני לפחות לא מרגישה כמו בארץ בתקופת מלחמות, שפה הכל נדפק ושם הכל בסדר. נופלים ביחד, יש בזה נחמה", אומרת ארז בריאיון. רק לפני שבועיים היא שחררה את הסינגל החדש שלה Views, מתוך האלבום השני שעתיד לצאת בקרוב, ובלוח ההופעות שלה אתם יכולים למצוא את פסטיבל פרימוורה בברצלונה ביוני והופעות אחרות ביבשת האירופית, שכרגע אמורים להתקיים כמתוכנן.
Spit -מתוך "לילה אלקטרוני באופרה"
(עמית הובר)
"הלו"ז שלי מתוכנן לעוד שנתיים. אני יודעת מה הולך לקרות בקיץ 2021, אבל אני לא יודעת מה הולך לקרות מחר. זה מדהים", היא מתייחסת לאפקט של התפשטות הנגיף על העולם, "זה סופר חזק בעיניי. אני חושבת שזה מאוד עמוק ושזה בא טוב לעולם. לא יודעת אם זה קארמה, אבל זה בטוח אקולוגי". הפסטיבל באוסטין שבו הייתה אמורה להופיע הוא לא היחיד שבוטל בארצות הברית. הצטרף אליו פסטיבל הענק קואצ'לה שנדחה לסתיו, ותעשיית המוזיקה בארץ ובעולם עומדת בפני הפסדים עצומים, שלא לומר סכנת קריסה - לאור האיסור על התנכסויות מעל ל-100 איש.
אבל ארז לא מפחדת ממה שהקורונה עלולה לעשות לקריירה שלה. היא מודה שנאלצה לוותר על אירועים שעבדה לקראתם חודשים, אבל משחררת. "האמת שבידוד נשמע לי סופר רומנטי, שלא לדבר על מפתה. בסוף אם המוזיקה שלי טובה מספיק היא תנצח את הקורונה, אין תירוצים. יש מלא מלא קשיים גם בלי קשר. זה באמת לא הפעם הראשונה שאני מרגישה שכל הסיכויים נגדי". את הסינגל היא הספיקה להוציא עוד לפני הסערה הגדולה, וגרפה עליו מחמאות מעבר לים – כפי שקרה לא אחת בשלוש השנים האחרונות.
היא התחילה את הקריירה שלה בארץ, שירתה בלהקה צבאית ולאחר מכן חיממה בהופעות את שלומי שבן. לאחר ששחררה את אלבום הבכורה שלה Off the Radar בלייבל הנחשב City Slang (ארקייד פייר, קלקסיקו) הגיע הבום. היא הופיעה בכמה מהפסטיבלים הגדולים בעולם, ושיריה ליוו פרסומות של אפל והופיעו גם בסדרות טלוויזיה כמו "בובה רוסית". ארז הפכה לאחת האמניות הישראליות הגדולות בזירה הבינלאומית. מבקרי המוזיקה החמיאו לה על הסגנון הייחודי והנועז, ששילב מוזיקה אלקטרונית עם היפ הופ, קנדריק לאמאר עם ביורק, והשאיר בראש את הביטים ואת המילים הרבה אחרי שהשיר נגמר.
"אני מרגישה שיש לי המון המון פריבילגיה, שיש לי המון מזל. אבל במקביל אני קורעת את התחת - ואיפה שאני קורעת את התחת - זה קורה", היא מצטנעת, ומוסיפה: "בא לי עבור אמנים ישראלים, שיקרה משהו ענקי. מן הסתם בא לי שזו תהיה אני, אבל גם באופן כללי, בא לי שהעולם הזה ייהפך לכל כך פתוח שאפילו אמן מישראל יוכל לעשות את זה".
לצד השאיפות הללו, ארז מודה שהמגרש הביתי בסופו של דבר חשוב לה יותר, וכשהיא יצאה לחו"ל, על אף ההופעות בפסטיבלים, הסולד אאוט בבארבי והכתרתה כנסיכת האינדי המקומית – הקריירה שלה כאן נפגעה. "להופיע בארץ זה השיט! זה לא ממקום ציוני פטריוטי, אני חושבת שיצא לי לדבר על זה עם הרבה אנשים, והרבה מסכימים שכשהם חוזרים להופיע בעיר הולדתם זה אירוע יותר גדול מכל פסטיבל עצום".
הוכחה לעוצמות האלה אפשר למצוא בתחושות שהיו לה אחרי המופע "לילה אלקטרוני באופרה" עם שלומי שבן, רד אקסס והקאמרטה. זה היה ערב אנרגטי שבו ארז הציגה את המוזיקה שלה בעיבודים לתזמורת, אבל היא לא זוכרת ממנו כלום. "שבועיים לפני זה הייתי בהתמוטטות, אני לא זוכרת רגע מהערב הזה. בלאק לגמרי. זאת לא חוויה טובה להיעלם. עדיין המעמד של לעמוד מול קהל, ושהם מסתכלים ושומעים ובאו בשביל זה, דופק אותי כל פעם מחדש".
אני לא טקסט פוליטי
ארז, צריך לומר, היא הפנים והשם, אבל בפועל מדובר בשותפות ארוכת שנים בינה לבין אורי רוסו – בחיים ובקריירה. "אצלנו זה פשוט. הרבה אנשים רואים בזה דבר קשה ומסובך ובאמת יש פה הזמנה לערבב בין דברים שלפעמים טוב שיש ביניהם הפרדה, אבל כשטוב - השלם גדול מסך חלקיו". בתחילת הדרך הם עשו הכל יחד, כתבו, הלחינו, הפיקו ולא רק ברמה המוזיקלית – הם ביימו וערכו את הקליפים, יזמו את הנסיעות לחו"ל והיו חלק מרכזי בהנעה של הפרויקט שלהם, אבל באלבום הזה הם הבינו שגם להפרדה יש ערך.
"לכל אחד יש את הפורטה שלו, אז קצת עשינו אחורה פנה. באלבום הזה אורי חתום על 90% מההפקה לבד. הפעם כאילו אמרתי, די, אי לא מעוניינת לשבת ולשמוע לופים של תופים עד 4 בבוקר, עד שנבחר את הסנר הנכון. הכי מעניין אותי ומרגש אותי עדיין, כמו מהיום הראשון, לחפור בטקסטים עד לרמה שהם עד הסוף. זה יצר אלבום שהוא הרבה יותר טוב".
האלבום החדש, שנמצא בשלבי הפקה אחרונים, אמור היה לעסוק תחילה בעיקר באבל. בזמן שארז ורוסו רכבו על גל ההצלחה של האלבום הראשון, אימו של רוסו הלכה לעולמה בגלל מחלת הסרטן. "זו הייתה כאפה, הכל בא ביחד עם התחלה של קריירה בינלאומית. ההבנה שהטוב בא עם הרע והם שלובים ואין לאן לברוח מזה". באותה תקופה הם כתבו בעיקר שירים אפלים, בחדרי מלון או בדירות Airbnb, אבל אחר כך באו גם שירי אהבה ועיסוק בתופעות חברתיות.
זה בא מתוך הכאב שלך?
"100 אחוז, כן, זה אלבום אישי וכואב. זה נורא קלישאתי להגיד אבל זה הכי אישי. האלבום הראשון מדבר על חוויות גלובליות יותר, היו בו הרבה אמירות פוליטיות והרבה מזה התעסק בחוויה לאומית או בחוויה של דור. הייתי צריכה רגע להוריד את זה ממני, בגלל שנורא כעסתי וגם הייתי צריכה לתפוס ביטחון, כדי לראות שאני מסוגלת לדבר על דברים שהם יותר במעגל הראשון שלי".
על האמירות הפוליטיות שלה, שגזרו עליה לעסוק שוב ושוב בישראל, בעיקר בראיונות בחו"ל אחרי האלבום הראשון, היא החליטה לוותר הפעם, או לפחות למתן אותן. "כולם דיברו על האמן הפוליטי והשוו אותי ל-M.I.A בלי סוף כאילו, אני אקטיביסטית דרך המוזיקה שלי. זה בלבל אותי בטירוף. ככל שקראתי ונכנסתי וניסיתי להבין, פשוט התבלבלתי. ואז אמרתי, די, פאק איט".
זה הפך להיות חלק מהפרסונה שלך.
"כן במיוחד בחו"ל. אני לא חושבת שאי פעם אפסיק לענות על שאלות על ישראל. אתה נהפך לשגריר בכפייה. אבל אני לא אשקר, זה הפריד אותי, נתן לי ייחוד, ההמלצות הראשונות שקיבלתי מאנשים בארץ היו 'אל תדברי על זה' - אנשים שרוצים בטובתי. זה מה שהם ייעצו לי אבל בלייבל שלי אמרו לי להפך – 'זה מה שמייחד אותך'".
עשרת אלפים עוקבים ברגע
השיחה הקולחת שלי עם ארז מגיעה לשלב שבו היא מספרת לי שיום אחד היא שמה לב שנוספו לה משהו כמו 10 אלף עוקבים בבום. כשהיא ניסתה להבין מה בדיוק קרה שם, היא גילתה שבילי אייליש, אחת המוזיקאיות הבולטות של השנה האחרונה בעולם, השמיעה את Chin Chin - שיתוף הפעולה של ארז עם הראפרית אקו, במפגש מעריצים אחרי הופעה. המפגש עלה כווידאו, הצופים עשו שאזאם ומשם הדרך קצרה לעוד אלפי עוקבים באינסטגרם.
אבל הקשר של ארז ואייליש לא נגמר שם. למעשה פיניאס אייליש, אחיה ושותפה לעשייה, פנה לארז וכתב לה שהוא אוהב את המוזיקה שלה, ושהיא השראה מטורפת עבורו. "הם מעריצים, של המוזיקה. נהיה פה חמ"ל, כשהוא כתב את ההודעה הזו. במשך איזו תקופה הם שלחו לי שירים ואני שלחתי להם דברים שעוד לא יצאו. ואז ניסינו את מזלנו, הסתכלתי מתי הם לא בטור, ורשמתי 'היי, אנחנו במקרה בלוס אנג'לס', אז הוא אמר 'בואו, איזה כיף, יש לי יום הולדת'. הגענו ליומולדת שלו ופגשנו אותו ואותה ואת ההורים שלהם".
על אף השוני הברור בין האמריקנית בת ה-18 לבין הישראלית בת ה-30 - אפשר למצוא ביניהן כמה קווי דמיון. שתיהן פועלות עם שותף תחת שמן, שתיהן מעורבות ישירות בכל תהליך הכתיבה, ההלחנה, ההפקה והיצירה – גם של הקליפים וכן מאחורי הקלעים ברמה העסקית, שתיהן שמות דגש חשוב על האמירה ועל טקסטים חזקים שמסרבים להתחנחן למאזין ועוסקים בתופעות אישיות וגלובליות כאחד – ושתיהן מגיעות מעולם האינדי, במובן העצמאי ולא במובן של השוליים המחכים לפרסום.
"אינדי זה אומר קודם כל חופש אמנותי, שזה דבר שיש באמתחתי, ואחרת לא הייתי מתקיימת. אבל זה גם אומר בן אדם שהכל זה הוא. ונראה לי שגם שכשאתה גדל והלחץ גדל והקהל גדל, אז הרף הופך גבוה. כשאני מרגישה שאני עובדת נורא קשה ואני עייפה, אני שואלת את עצמי 'את חושבת שאת עובדת יותר קשה מקנדריק?' ואז אני עונה לעצמי – 'לא'. כשאתה גדול יותר אתה עובד קשה יותר".
מה החלום? לאן את רוצה להגיע?
"בסוף החלום הוא פשוט - אני לא רוצה להפסיק לעשות את הדבר הזה באופן כפוי, אני רוצה להחליט מתי אני מפסיקה, וכרגע זה נשמע לי כאילו אני רוצה לעשות את זה כל החיים. ומן הסתם הייתי רוצה שעוד אנשים ייראו וישמעו ויבינו את זה. הרבה ממה שאני מנסה לעשות זה להוריד שכבות ולעשות דברים שמאפשרים לי לגעת באנשים. אני לא חושבת שאני עושה את זה בדרך שהיא בהכרח נחמדה, אני לא פיה, וזה לא בהכרח תמיד נעים לאוזן, אבל אני חושבת שיש עולם שהולך ומבשיל לקבל דברים הרבה יותר מוזרים".
עם מי היית רוצה לשתף פעולה?
"הייתי שמחה לעשות משהו עם רוזליה כי היא הצליחה להביא ספרדית בלי רגאטון. היא עושה דברים קיצוניים, וגם הדברים שלה בתוך עצמם שונים אחד מהשני. הייתי רוצה לעשות איתה שיר שתהיה בו הפקה מאוד אדג'ית ואת הקול שלה בספרדית ואולי אני אעשה משהו בעברית - אולי דווקא עם רוזליה אני אעשה משהו בעברית".
