כשהפילוסוף היווני אנכסימנדרוס המציא את המושג "החוק הכללי" כהסבר לתהליכי השינוי, ההתהוות וההתכלות בטבע, הוא לא ממש חשב על דיוויד בואי. גם לא כשטען – הרבה לפני שמישהו אחר בכלל חשב על זה – שכדור הארץ למעשה מרחף בחלל, עוד נושא שהעסיק לא מעט את הזמר הבריטי שהלך לעולמו לפני חמש שנים. אבל בדיוק כמו בטבע, גם אצל בואי הדבר העקבי היחידי כמעט לאורך חייו היה השינוי.
לאורך כמעט 50 שנות קריירה בואי הקפיד, כמעט בקנאות, שלא לחזור על מה שעבד לו קודם לכן. מי שיציב את האלבומים שבואי הוציא בטור כרונולוגי וידפדף בהם יגלה שעל כל אחת מהעטיפות הוא נראה אחרת לגמרי – בן אנוש עם תכונות של זיקית. מיוצר פולק פסיכדלי, עבור בטיפוס נשי עם שיער בלונדיני ארוך ושמלה, דרך החוצן האדרוגני שהגיע מכוכב מאדים בימי זיגי סטארדסט, שהוחלף באמצע הסבנטיז במראה הדוכס הלבן, הרזה והמטופח שהומר בהמשך לכוכב פופ בחליפות מעצבים מוקפדות שגם באייטיז מכר מיליוני אלבומים. כמי שהיה מודע לדימויים ויזואליים ונע כל חייו במקביל לטרנדים (את חלקם הוא קבע בעצמו), לא מפתיע שגם שתי נשותיו הגיעו מתחום האופנה. הראשונה, אנג'לה בואי, היתה מעצבת אופנה בלונדון הצוהלת של הסיקסטיז. השנייה, אימאן, איתה התחתן בתחילת שנות ה-90, הייתה דוגמנית על.
בדיוק כמו בשיר Changes שפותח את "האנקי דורי" (Hunky Dory), תקליטו הנהדר של בואי שיחגוג בסוף השנה יום הולדת 50, גם המוזיקה שבתוך עשרות האלבומים שהוציא לא הייתה סטטית. הפולק הנאיבי הפך לרגע לרוק כבד שצמח לגלאם נוצץ ששבר פתאום לסול, ניבא את עליית הדיסקו, ואז שינה זווית בחדות והתחבר לאלקטרוניקה אפלה, שגם היא הוחלפה בהמשך בפופ רקיד ובדאנס, עד לסיום הג'אזי.
יש לבואי לא מעט אלבומים אייקוניים, איש איש ובחירתו. אבל מי שמבקש להבין את הרגע שבו דייוויד רוברט ג'ונס הפך באמת לדיוויד בואי יצטרך לחזור 50 שנה לאחור, לימים שבהם הוא עבד על "האנקי דורי". בואי של תחילת שנות ה-70 לא היה כוכב. למעשה, הוא היה שרוי במצוקה יצירתית לא קטנה. הוא התקשה למצוא להיט נוסף שישחזר את ההצלחה של Space Oddity, ויוכיח שהזמר עם הגיטרה האקוסטית ששר על אסטרונאוטים שמרחפים בחלל נמצא כאן כדי להישאר. The Man Who Sold the World , האלבום שהגיע מיד לאחר מכן, וששיר הנושא שלו זכה לחיים חדשים אחרי הקאבר המופתי של נירוונה, לא בדיוק סיפק את הסחורה. העטיפה שלו, שהציגה את בואי שרוע על ספה כשהוא לבוש בשמלה ארוכה, עוד עברה איכשהו בבריטניה, אך היא נאסרה להפצה בארצות הברית השמרנית של אז. חברת התקליטים שלו שם העדיפה לוותר על המראה האנדרוגיני מעורר המחלוקת והעדיפה ללכת על בטוח. היא המירה את הצילום הטעון בציור קומיקס של גבר עם כובע קאובוי אוחז ברובה, בלי כל אזכור לשמו של בואי על העטיפה. הם לא הסתפקו בזה ואפילו העניקו לאלבום שם אחר – Metrobolist. המהלך השיווקי-תדמיתי הזה לא ממש עבד והמכירות היו זעומות.
בואי, ולא בפעם האחרונה בקריירה שלו, החליט לחשב מסלול מחדש. את 1971 הוא הקדיש בעיקר לשני דברים: לבנו הבכור, דאנקן זואי ג'ונס, ולכתיבת שירים לאלבום הבא שלו שיצא בסופה. הגיטרה האקוסטית הושארה הפעם בקייס והאב הטרי העביר שעות רבות ליד הפסנתר, וגם הקדיש שיר לרך הנולד (Kooks). שלושת המוזיקאים שאסף סביבו: הבסיסט טרבור בולדר (שניגן כאן גם בחצוצרה), מיק "וודי" וודמנסי המתופף, ובעיקר מיק רונסון, גיטריסט העל והמפיק, ליוו אותו גם בפריצה הגדולה שלו שהגיעה בשנה לאחר מכן עם אלבום הקונספט The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars.
בואי ידע שהשירים החדשים שכתב על הפסנתר הם טובים, אך הוא היה מודע ליכולותיו והבין שהם מצריכים נגן מיומן בהרבה ממנו שיפיק מהם את המיטב. למזלו, הוא מצא את האדם האידיאלי למשימה – ריק וייקמן. הווירטואוז הבלונדיני הציע את השילוב המתבקש: הכשרה קלאסית לצד ניסיון מוכח בנגינה בלהיטי פופ ורוק, בין היתר עם קט סטיבנס, אלטון ג'ון ועם בואי עצמו ב-Space Oddity. הרכב הנגנים הושלם, מעגל ראשון נסגר והמפיק קן סקוט כינס את החבורה להקלטות באולפני טרידנט המיתולוגיים בלונדון.
בואי היה כה מרוצה מהחבר החדש ששידרג את הרכב הנגנים באולפן שהוא מיהר להציע לו קביעות. וייקמן, שבדיוק עזב את להקת הפולק-רוק סטרובס, חשב קצת על הרעיון אבל החליט לסרב בנימוס והצטרף בתום ההקלטות ללהקת הרוק המתקדם יס. בדרך לשם, הוא העניק לבואי כמה וכמה מתנות, ובראשן נגינת הפסנתר המופתית ב-Life on Mars, מהשירים הגדולים ביותר של בואי, ובכלל. על העטיפה האחורית של האלבום בואי ציין שהשיר נכתב בהשראת פרנק סינטרה ושירו My Way, ושנים לאחר מכן הסביר בריאיון כי זהו יותר שיר אהבה ופחות שאלת מחקר מדעית אודות היתכנות החיים מחוץ לכדור הארץ. הסבר נוסף לנגינה המופלאה של וייקמן פה אפשר למצוא בפסנתר עצמו: בקשטיין גרמני משנת 1898 שעליו ניגן פול מקרטני את Hey Jude של הביטלס. כמה שנים אחרי, התיישב ליד אותו הפסנתר גם פרדי מרקורי כדי לנגן עליו את הפתיחה של Bohemian Rhapsody.
כמעט כל רגע ותו ב"האנקי דורי" העידו על מה שיעשה בואי בהמשך דרכו. זהו אלבום שהוא כמו שפגט: רגל אחת עדיין נמצאת בפולק האקוסטי והפשוט של תחילת הדרך, השנייה כבר פוזלת לעבר הגלאם-רוק שהפך את בואי לכוכב עליון. כלי הנשיפה פה (בואי גם ניגן על סקסופון) שבו בגדול ב-Blackstar, אלבום הרקוויאם שלו שיצא סמוך למותו, וגם לטרילוגיית האלבומים האפלה והאלקטרונית שהוא הקליט בסוף הסבנטיז בברלין ניתן למצוא רמז מטרים ב-Quicksand החותם את הצד הראשון של האלבום.
בואי, שחיפש את עצמו באותם ימים, קיווה שהתשובות יגיעו מהפילוסופיה. בשיר Oh! You Pretty Things הוא מתכתב עם פרידריך ניטשה ותיאוריות אדם העל שלו. כדי להתעודד מעט – וגם להראות שהוא אנושי בסך הכל - הוא בחר להקדיש בצידו השני של האלבום שירים לשלושה אייקוני תרבות אמריקנים. הראשון הוא אמן הפופ אנדי וורהול. כשבואי השמיע לו את השיר Andy Warhol בסתיו אותה שנה במהלך פגישתם בניו-יורק, וורהול לא התרגש במיוחד מהמחווה. למעשה, הוא עזב את החדר מבלי לומר מילה לבואי ההמום. גם הגיבור השני שזכה לשיר באלבום לא יוצא ממנו ממש טוב. בוב דילן של Song for Bob Dylan הוא יוצר שאיבד את האמת האמנותית שלו, וכשבואי פונה אליו בשם שבו הוא מופיע בתעודת הזהות שלו – רוברט צימרמן – הוא מגדיר את קולו של הטרובדור כשילוב בין חול לדבק. אאוץ'. דילן כנראה התנחם בכך שלפחות העיבוד המוזיקלי הזכיר את הצלילים של להקת הבנד שעימה עבד באותם ימים. לעומת זאת, Queen Bitch, שמגיע לקראת סוף האלבום ונכתב בהשראת הוולווט אנדרגראונד ובעיקר סולנה לו ריד, הוא כבר הצדעה של מעריץ נאמן ללהקה האהובה עליו. יש מצב שזה היה גם הזרז שהוביל לחיבור בין בואי לריד בשנה שלאחר מכן, כשבואי הפיק לריד (בעזרת רונסון) את אלבומו האדיר Transformer, שחשף אותו בפני קהל רחב יותר. Queen Bitch הוא גם הרגע שבו בואי מציע למאזינים הצצה לאופן שבו הוא ישמע בהמשך - כוכב גלאם-רוק מלוטש שמומלץ לצרוך בווליום מקסימלי. בהאזנה רגישה יותר אפשר לזהות בריפים הפשוטים של הגיטרה המהדהדים לאורך השיר גם מין מחווה לפאנק המוקדם שיצרו הסטוג'ס ואיגי פופ, שבואי הפיק לו שנים אחר כך שני אלבומים במהלך שהותו בברלין.
"האנקי דורי" לא הפך ללהיט מכירות בין לילה, אבל הוא מיקם את בואי על המסלול המהיר בדרך להצלחה. האיש ששאל ברגע הכי יפה פה האם ייתכנו חיים על מאדים, הוכיח שנה לאחר מכן שדמות בדיוניות של חייזר שהגיע משם (זיגי סטארדסט) יכולה להפוך לכוכב רוק ענק בכדור הארץ. כשזיגי נסק, גם המכירות של "האנקי דורי" המריאו. ב-45 השנים שחלפו מכאן ועד למותו המוקדם מדי, בואי לא חדל להשתנות. לא פעם השינוי היה גדול וחד מדי. לא כל בחירה אמנותית ומוזיקלית שלו התגלה כהברקה אך התשוקה לאתגר את עצמו – ועל הדרך גם את הקהל שלו - לא שקטה עד לרגע האחרון.
ב-2004, לאחר שעבר התקף לב, נאלץ בואי לקחת הפסקה שנמשכה כמעט עשור. הוא לא חזר להופיע, אבל הספיק להשלים שני אלבומים נהדרים שבהם סגר עוד כמה מעגלים עם עצמו. באלבום הקאמבק The Next Day מ-2013 הוא חזר לשתף פעולה עם המפיק טוני ויסקונטי, ועטיפתו הנהדרת של האלבום התבססה על זו של האלבום Heroes. ביום הולדתו ה-69 בואי הוציא את האלבום Blackstar, מה שהפך תוך יומיים לאקורד הסיום שלו. עבור אלו שהספיקו לשמוע אותו בשעות המעטות שבואי עוד היה בין החיים, הוא סיפק את אחד מרגעיו היפים ביותר של גאון הרוק הבריטי. הוא עשה זאת בלי להיטים ועם שירים בעלי מבנה מתפתל שזכו לאווירה ג'אזית מורבידית ובראשם עשר הדקות של שיר הנושא, ובעזרת קליפים מזרי אימה (למשל זה של Lazarus).
בואי, שחיפש את עצמו ב-1971, עזב את העולם 45 שנה מאוחר יותר. כדור הארץ לא עצר את סיבובו, אבל השינוי התמידי נעצר ברגע שבו האור של אחד מכוכבי המוזיקה הגדולים שזרחו עליו, כבה.
