"זה בטח שווה משהו, לא? בכל העולם המגעיל הזה, שאתה אוהב מישהו והוא אוהב אותך", אומרת הדמות של דנה מודן לדמות של אסי כהן בסוף העונה השנייה של "ככה זה". בלי יותר מידי ספויילרים לשבעת הפרקים של העונה, הוא והיא כבר לא חולקים רק הורות משותפת לתלאות החיים, לעולב ולבדידות הקיומית, אלא הופכים לזוג ממש. החיבור הלוהט מסוף העונה הקודמת הבשיל לרומן (קצת פחות לוהט, בואו, יש גבול לחזירות) ועכשיו עברנו לסדרה קצת אחרת - אהבה זה כואב, את זה אנחנו כבר יודעים. אבל האם אהבה יכולה גם לנצח את הבדידות הקיומית, את העולב, את תלאות החיים?
מתוך "ככה זה" - עונה 2
(באדיבות yes)
אז קודם כל אפשר להירגע. סצנת הסיום (המעולה) של העונה השנייה היא מעין הבטחה מהיוצרים שבשום שלב "ככה זה" לא תהפוך את עורה, ואפילו אם שני הגיבורים שלה ייצלחו את המשברים ויעלו על המסלול האיטי והמאתגר של זוגיות בשגרה, כיף שיגועים זה לא הולך להיות. מצד שני, אנחנו כן עדים להתבגרות - של הדמויות ושל היוצרים של הסדרה - יש קו עלילה שאשכרה נמשך על פני כמה פרקים, יש יותר נחת ומקום להומור שהוא לא רק מריר, יש אפילו - רחמנא ליצלן - סימנים קלים לאופטימיות. אבל המצב החדש גם תובעני הרבה יותר, כי זוגיות היא אולי מקור לנחמה אבל היא מביאה איתה לא פחות סיטואציות שיצריכו מקורות חדשים של נחמה, וחוזר חלילה.
כמו העונה הראשונה, "ככה זה" לא משאירה אף מרווח לאסקפיזם. היא מנצלת כל הזדמנות להמחיש לצופה עד כמה החיים האלה עלובים ואיך אנחנו נכנעים לעליבות הזאת, כשמה שנשאר לנו זה לגחך על העליבות הזאת. אבל במקביל העונה הזאת של "ככה זה" מתקרבת קצת יותר ל"אהבה זה כואב: הגרסה המפוכחת". כי עכשיו, כשהוא והיא זוג, הפער ביניהם מבצבץ שוב והוא מזכיר את הפער בין המוסכניק ההוא לתל אביבית היאפית ההיא. ושוב עולה השאלה איך הם אמורים לגשר על הפער הזה, אם בכלל, והאם אהבה במקרה הזה תספיק, כי עכשיו, כששניהם בני 50 ולא בני עשרים ושייבה, ושניהם נטועים כל אחד בהרגלים שלהם והשם ירחם, אפילו מריחים את הסוף, הם יצטרכו להשקיע הרבה יותר כדי להחזיק את זה חי ובועט.
העונה הזאת, לעומת הקודמת, מסתפקת בשבעה פרקים (לעומת 12) והיא נהנית מכל היתרונות של עונה שנייה - ביטחון ודיוק בדמויות, יד שוטפת ופחות מאומצת על הכתיבה והפרקים הקצרים - 25 דקות בממוצע - הופכים אותה לבינג' המושלם. דנה מודן העידה בראיון שכששלושתם, היא, כהן ונהרי, כותבים את הפרקים הם נקרעים מצחוק. נדמה לי שזאת הדרך הבריאה ביותר לצפות בסדרה, שמאפשרת לי כצופה ליהנות מרגעי הפארודיה, מהמראה שמדגישה את האבסורד מבלי לשקוע בדיכאון או בייאוש, או לפתח שיפוטיות יתר כלפי הדמויות והאופן שבו הן בוחרות לנהל את החיים שלהן. הייתי מרחיקה לכת ואומרת שאולי זאת גם הדרך הנכונה לצפות בחיים עצמם.
