"בוב דילן? אין אצלנו אורח בשם זה", הודיעה לי בקול יבש פקידת הקבלה של מלון "הולידיי אין" בתל-אביב. אך המקורות שלי דיווחו לי שדילן נרשם שם ככל הנראה תחת השם פרנק סמית, שם-צופן שנמסר רק למקורביו. התקשרתי שוב וביקשתי מהפקידה להעביר את השיחה לחדרו של מר פרנק סמית. בינגו! אמנם, דילן לא הרים את השפופרת, אבל אי אפשר היה לטעות בקול הצרוד משהו, שבקע מהמזכירה האלקטרונית.
השארתי הודעה ולהפתעתי, דילן עצמו החזיר לי צילצול כעבור שעתיים. הוא התעניין ברשימת האמנים שראיינתי בעבר (שמו של ליאונרד כהן עזר לשבור את הקרח), וביקש לראות את העיתון בו אני כותבת. אחר כך הזמין אותי להופעה הקרובה שלו, בבאר שבע או בחיפה. היה מעוניין שאראה אותו בפעולה. הבטיח לעשות מאמץ ולפנות לי מספר דקות לראיון לפני ההופעה.
אני מגיעה למשטח ההופעה בנמל חיפה, ממתינה סבלנית ודרוכה לזמר המחאה הגדול מכולם, החסכוני כל-כך במגעיו עם התקשורת. קבענו לשמונה, אך דילן מגיע כעשר דקות לפני תחילת המופע וממהר להסתגר בחדרון ההלבשה. ג'ים, שומר-הראש האירי שלו, מגלה לי שבוב מכין עכשיו את רשימת השירים אותם ישמיע הערב. בכל הופעה הוא מכין רפרטואר שונה, בהתאם למצב-רוחו לפני העליה לבמה.
חמש דקות להופעה הוא מגיח. ג'ים מכיר בינינו. דילן לוחץ את ידי בחום ומציע שאלווה אותו לבמה. הוא לוגם מים, מצית סיגריה חפוזה, מבקש ממני לא לצלם בזמן ההופעה, מבטיח להתראיין מאוחר יותר.
ג'ים, גברתן סימפטי, מאיר בפנס שבידו את המעבר החשוך אל הבמה. מהאולם בוקעות מחיאות כפיים וקריאות. הקהל מקבל אותו בהתלהבות. פער הגילים נמחק במהירות. גם הדור שלא ידע את בוב, דלוק על שיריו של מי שהוביל את תנועת המחאה החברתית, באמריקה של שנות ה-60'.
סופרסטאר נמוך ודק-גיזרה. לא להאמין שהוא כבר בן 52. שיער שחור מתולתל ומלא. עיני תכלת, תווי-פנים חדים, משדרים עוצמה. הוא לובש חליפת ג'ינס מעל חולצה לבנה. על הבמה, עם הגיטרה ביד, הוא ממש פורח.
בוב דילן לא מחזר אחרי קהלו, לא טורח להציג את הנגנים המלווים. הוא בא לכאן לשיר נטו, לא לברבר. מוזיקה זה הסם שלו. עם מאזן מרשים של למעלה ממאתיים להיטים וכארבעים אלבומים, הוא יכול לנוח על זרי הדפנה, אבל לא. אולפני הקלטות וסיבובי הופעות, זה מה שנותן לו את טעם החיים.
סיבוב ההופעות הנוכחי נפתח בארצות-הברית, משם לאנגליה ואלינו. מישראל טס ליוון ויחתום באיטליה. באוגוסט מצפה לו סיבוב ענק נוסף ברחבי ארצות-הברית: 55 קונצרטים עם להקת "סנטנה".
מלווה אותו פמליה של כעשרים איש. נגנים, שומר-הראש, נהג, מנהל אישי ומזכירה, שאחראית גם על המלתחה שלו (מאוחר יותר, כשדילן נפתח אלי, סיפרתי לו שראיתי את המזכירה משוטטת בקומה ה-13 של המלון, שבה הוא מתאכסן. גיששתי בעדינות ושאלתי אם הגברת היא גם חברה. דילן חלק שבחים לעבודתה המקצועית, אך הכחיש נמרצות כל קשר אינטימי).
זה לא הביקור הראשון שלו כאן. הוא כבר קפץ אלינו מספר פעמים בעבר, לרוב במסגרת פרטית. הוא הביא לכאן את אשתו הראשונה שרה, אחר-כך עשה טקס בר-מצווה לבן ג'ק, ליד הכותל. ב-1987 קיים כאן שתי הופעות, בפארק הירקון ובבריכת הסולטן בירושלים.
חצות. דילן יורד מהבמה, אחרי הדרן כפול לחיפאים המשולהבים. בדרך לחדר ההלבשה הוא קולט אותי. מסכמים להיפגש מאוחר יותר הלילה במלון בתל-אביב. אני מבקשת צילום למזכרת ודילן מתרצה, להפתעת אנשי הצוות שלו, המכירים את סלידתו מהבזקי פלאשים.
בשתיים אחר חצות מגיח דילן ללובי השומם של "הולידיי אין" במכנסי ג'ינס משופשפים, חולצת טי לבנה, מעיל ג'ינס ומגבעת שחורה. הוא מציע שנערוך את הראיון למטה בטיילת. אנחנו תופסים את "לב הטיילת" ממש רגע לפני הסגירה, אבל הבעלים של הקפה-מסעדה, שזיהה את בוב דילן, רואה לעצמו כמובן לארח אותנו.
אני ממליצה על עוגת גבינה ואוכמניות, דילן מזמין קפה הפוך ומדליק לעצמו סיגריה ברודוויי. פה ושם הוא לוקח ביס מהעוגה. אכלן גדול הוא לא. אני מתעניינת איזה מזון הוא אוהב במיוחד. דילן מחייך ומדגים בתנועה סיבובית: "אני אוהב ביצים מקושקשות. אני מסוגל לאכול עשר חביתות ביום, אבל מרסן את עצמי. אני יודע שזה מאוד לא בריא". ואני לא יודעת אם זו הרוח הקרירה המנשבת מהים, או הביקורות החמות על הופעתו הקודמת ב"היכל התרבות", אבל הסופרסטאר שיושב מולי עושה רושם שהוא במצב-רוח מרומם.
באולם בחיפה הסתובבו אנשים שלך שהחרימו את הפילם של אלה שצילמו אותך במהלך ההופעה. יש לך רתיעה מעיתונאים ובעיקר מצלמים. מדוע?
"ידיד טוב שלי, איש-צבא ותיק, אמר לי פעם שעיתונאי או צלם עיתונות הוא בדיוק כמו מרגל. הוא אינו מרפה מהאובייקט שלו, עד שיסחוט ממנו את כל המידע. הוא יעקוב, יצלם, יקליט, לא יבחל בשום אמצעי. צלמי העיתונים, וגם הצלמים החובבים, רואים בי אובייקט כזה, ופשוט מציקים לי נון-סטופ. זה לא תענוג גדול להיות כל הזמן תחת מעקב ומרדף, ולכן אני משתדל לשמור מרחק מהתקשורת. כשהגעתי עם אשתי שרה לביקור פרטי בישראל, רצינו לתפוס צבע בים. לרוע המזל, נתקלנו בעיתונאי מקומי שזיהה אותי ופתח בהטרדות.
"יש לי סיבה נוספת לא לאהוב את התקשורת: בגלל שאיני משתף איתם פעולה, העיתונאים נאלצים להמציא עלי כל מיני עובדות וסיפורים לא בדוקים. לדוגמה, שם המשפחה שלי. הסיפור הידוע הוא ששמי המקורי צימרמן, על שם סבי. לידיעתך, גירסה זו אינה נכונה!".
אם כן, יש לך כעת הזדמנות להביא את הגירסה הנכונה. מה היה שמו האמיתי של סבך?
"אני לא חושב שזה מידע חיוני. מאז שהייתי נער אני נקרא דילן, ולא מעניין אותי עכשיו לנבור בשושלת המשפחתית. כשמגיעים אליכם עולים חדשים הם מאמצים שם ישראלי, ואת אף אחד לא מעניין איך נקראו קודם".
ומדוע אתה מתנגד בתקיפות שהמעריצים יצלמו אותך בהופעה?
"ראשית, כי הצילום מקפיא ומנציח רגע מאוד מסוים, שבדרך כלל אינו משקף את המציאות. בעיני, זהו אקט שקרי. שנית, על הבמה אני נכנס לריכוז גבוה, והבזקי המצלמות פשוט מוציאים אותי מהריכוז. לדעתי, זו גם חוצפה מצד המעריצים לצלם אותי. אני אמן יוצר ומבצע, לא דוגמן צילום. עליתי לבמה לתת להם מוזיקה טובה, לא פוזות לצילום. מי שרוצה לצלם אותי, שיפנה למנהל העסקים שלי ויגיע איתו לסיכום כספי. אני שונא כשלוקחים אותי כדבר מובן מאליו".
כלומר, הכל שאלה של כסף?
"לא. אני מתנגד עקרונית לצילומים ספונטניים בהופעה, או לצילומי עיתונות סנסציוניים. אני לא דוגמן שמתפרנס מצילום. העובדות המסולפות שמתפרסמות אודותי והצילומים ה'חושפניים' מצביעים על דבר אחד - חוסר כבוד כלפי. בעיקר כשמדובר בעיתון, שנזרק למחרת לזבל".
אבל גם אתה צרכן של עיתונים, לא?
"הייתי. אשתי השנייה לא הרשתה לי להכניס הביתה טלוויזיה ועיתונים. טענה שאפשר לחיות גם בלעדיהם. לקח לי זמן להתרגל לזה, אבל בסוף נגמלתי. אני לא שפוט של טורי רכילות ולא מעניין אותי לקרוא עם מי שוכב סלבריטי זה או אחר, שמעולם לא הכרתי וכנראה שלעולם גם לא אכיר. בכל פעם שאני עובר ליד דוכן עיתונים וקורא את הכותרות נעשה לי רע על הנשמה".
אתה לא רואה טלוויזיה, לא קורא עיתונים, מה עם סרטים?
"יוצא לי מדי פעם לראות סרט, אבל אל תשאלי אותי מה היה הסרט האחרון שראיתי".
אז מה עושה לך טוב על הנשמה? מה עושה אותך מאושר?
"אושר זו מילה גדולה. הייתי מסתפק ב'סיפוק'. יש לי סיפוק כשאני מצליח לכתוב שיר טוב, כשאני מבלה עם ילדיי, או מתעסק בתחביב המרכזי שלי - החקלאות. אני נהנה לחלוב את הפרות בחווה שלי במיד-ווסט, לעבד את האדמה, לטפח את הגינה, לרכוב על סוסים. אבל הסיפוק האמיתי שלי היה ונשאר המוזיקה. אני חי ונושם אותה עשרים-וארבע שעות ביממה".
הכל נשאר (חסוי) במשפחה
החיים הפרטיים שלו הם לא מסוג הנושאים שבוב דילן שש לחלוק עם התקשורת. לפי גרסה לא רשמית אחת, יש לו שלושה ילדים, לפי גירסה אחרת, חמישה. כמה בדיוק? "אני אב להרבה ילדים, אבל לא מוכן לנקוב במספרים", כך דילן. ילדיו הם נושא חסוי, טאבו תקשורתי. בשעתו, כשהגיע אינקוגניטו עם בנו ג'ק לחגוג איתו בר-מצווה בכותל, לא היה איש יודע על כך אלמלא זוהה דילן במקרה על ידי צלם עיתונות חד-עין. "אבהות היא בעיני תפקיד חשוב ומרכזי, ואני משתדל לבצע אותו על הצד הטוב ביותר", הוא אומר.
ואיך הוא מבצע את תפקיד הבעל? "הייתי נשוי מספר פעמים", הוא מחייך במבוכה קלה. "אשתי האחרונה עזבה אותי לפני חודשיים. הייתי מעדיף להיפרד ממנה, אבל זה לא כל-כך פשוט". כל הנשים בחייו של דילן היו יפות וחטובות. האם היה מכנה משותף נוסף ביניהן? דילן: "כולן היו חמות, תומכות ומבינות. מעבר לכך, קשה לי לשים את האצבע על הנקודה שיוצרת כימיה עם אישה אחת, ולא עם אחרת".
בביקורך הקודם בישראל, לפני שש שנים, לא היתה לך כימיה עם העיתונות, וגם ביטלת הופעה אחת מתוך השלוש שנקבעו מראש. מה קרה?
"אני שונא להיזכר באותו ביקור אומלל. זה היה אחד הדברים הגרועים ביותר בקריירה שלי. את ההופעות אירגן אז מפיק ישראלי אחד, אינני זוכר את שמו (הכוונה לגדי אורון, ראה מסגרת - ר.מ.), שפשוט הרס לי את המוניטין. הוא עשה צחוק מהעיתונאים, הקפיץ אותם לשדה התעופה אחרי שהדליף להם שאני אמור לנחות בטיסה מקהיר.
"אותם עיתונאים לא ידעו שבאותה שעה ממש אומנם עשיתי את דרכי מקהיר לתל-אביב, אבל באוטובוס ולא במטוס. אני שונא לטוס ומעדיף תמיד תחבורה יבשתית. אבל העיתונאים 'שוכנעו' שניסיתי להערים עליהם ולהיכנס לישראל בדרך היבשה. וכך, כשבאו לכסות את ההופעה שלי, הייתה להם בטן מלאה עלי, כמובן שלא באשמתי.
"אותו מפיק יצא מהסיפור נקי, כשהגדיר אותי 'עוף מוזר' שלא מסוגל לכבד הסכמים ולוחות זמנים. מאוחר יותר הוא הריץ את העיתונאים פעם נוספת, למפגש דמיוני איתי בתל-אביב. הוא עשה הכל מאחורי גבי.
"לשיא הוא הגיע כשתיאם פגישה שלי עם ראש הממשלה, וביטל אותה בדקה ה-90. אחר-כך הייתה לו גם החוצפה לפרסם הודעה לעיתונות, לפיה נאלץ לבטל את הפגישה כיוון שבוב דילן המרחף אינו מסוגל לעמוד בהתחייבויות שנטל על עצמו. במציאות, אותו מפיק התעלם ממני לחלוטין והתייחס אלי בזילזול מופגן".
ואיך עובר הביקור הנוכחי?
"ממש נעים. אנשים שמזהים אותי ברחוב מתייחסים בלבביות, משתדלים לא להציק. מקסימום מבקשים חתימה. אם לא הייתה לי הופעה מחרתיים ביוון, הייתי נשאר פה עוד כמה ימים. אני מתכנן לחזור בעתיד הקרוב להופעה נוספת".
אתה לא חש שחיקה, אחרי כל השנים הללו על הבמה?
"זה לא קל, אבל נולדתי עם כישרון ורצון עז ליצור, ואני מנצל את המתנה הזאת עד תום. כישרון זה מתנה, אבל תלוי מה עושים איתה. הכרתי הרבה אנשים כישרוניים שמסתפקים רק בלחלום על עשייה, אך אין להם את המרץ והאומץ לממש את חלומם".
אתה יורד מהבמה סחוט. כל הופעה גוזלת ממך כמות אנרגיה עצומה.
"אני סחוט בדיוק כמו לאחר כתיבת שיר. המוח עובד על ווליום גבוה מאוד. כיום, עם הניסיון שצברתי, אני פחות מותש. היום הכל נעשה באופן אוטומטי כמעט, למרות שכל החושים נכנסים לכוננות ריכוז גבוהה. כל שיר עובר אצלי תהליך ארוך: אני מבצע אותו לפחות מאה פעמים, עד שאני מרגיש אותו בדם. רק אז הביצוע שלו מושלם".
יש לך חיוך מקסים, אבל על הבמה אתה מקמץ בחיוכים, נראה מרוחק ועצוב. מדוע המלנכוליות הזו?
"ההופעה דורשת ממני ריכוז ורצינות, ולכן קשה לי לחייך. גם מרבית השירים שלי עוסקים בנושאים רציניים. זה יהיה מוזר להיראות עליז כששרים על מצוקות ועוולות חברתיות. אבל אחרי ההופעה אני בן-אדם אחר, צוחק, מספר בדיחות, מבלה עם החברים הקרובים. בסך הכל אני בן-אדם נורמלי, כמו כולם".
8 צפייה בגלריה
בסך הכל אני בן-אדם נורמלי, כמו כולם". דילן ב-1978
(צילום: Evening Standard/Hulton Archive/Getty Images)
אם הבנתי אותך נכון, אתה עוטה על עצמך מסכה של רצינות תהומית, כדי לשמור על מרחק?
"פחות או יותר. אני טיפוס סגור ולא קל לי להיפתח בחברת אנשים זרים. כל אחד מאיתנו קם בבוקר ועוטה על עצמו את המסכה הפרטית שלו, שבעזרתה הוא מתמודד עם העולם החיצון. המסכה שלי היא של ריחוק וקרירות, היוצרים חייץ ומקשים את הגישה אלי. אבל עם החברים שלי אין לי צורך במסכות או במחיצות. כך גם עם זרים שאיתם יצרתי כימיה".
יש לך ידיד-נפש שאיתו אתה חולק את סודותיך האפלים, או מתייעץ בנושאים שמציקים לך?
"אני לא סוחב שום תיבת פנדורה על הגב. בקשר לנושאים שמציקים לי, אני לא חושב שזה הוגן להעמיס אותם על חברים. חלק מהבעיות אני פותר בכוחות עצמי. את האחרות אני מניח בצד ומתעלם מקיומן. בדרך זו החיים נראים קלים יותר".
לא מכבר נערך לכבודך מופע הצדעה בניו-יורק, בהשתתפות סופרסטארים כמו אריק קלפטון, ג'ורג' הריסון, ניל יאנג ואחרים. מה זה עשה לך?
"התרגשתי. זה היה שואו גדול".
8 צפייה בגלריה
דילן (במרכז) עם טום פטי, ג'ורג' הריסון, אריק קפלטון ואחרים במופע המחווה לכבודו בניו-יורק
(צילום: AP)
מה סוד ההצלחה שלך? מהי הנוסחה שמשאירה אותך בצמרת במשך שנים?
"זה בטוח לא המראה החיצוני שלי או האישיות שלי. כנראה שזו הדרך בה אני מבצע את המוזיקה שלי. אנשים אוהבים את המוזיקה שלי ומושפעים ממנה".
למרות שמרבית השירים שלך הם זעקת הנדכאים והנרדפים?
"למרות ואולי בכלל. אני חש שהמסר השזור בשירי משפיע. אני עצמי משתדל לגלות מעורבות במצוקות חברתיות. לדוגמה, באחרונה השתתפתי במספר מופעי צדקה למלחמה באיידס".
אינך חושש מהיום שבו תשתתק המוזה ומעיין היצירה ייבש?
"אני לא מודאג. הרפרטואר שלי עשיר מספיק. חוץ מזה, כתיבת שירים אינה הכל. קחי לדוגמה את פרנק סינטרה או את אלביס. שניהם לא חיברו שום שיר, אבל נחשבו מבצעים אדירים. יש רבים שמסוגלים לכתוב שירים, אבל נוכחות בימתית, הקשר הבלתי אמצעי עם הקהל, הדרך בה אתה מעביר את השיר - היא נחלתם של מעטים".
אם כך, יש עדיין מטרה בתחום המקצועי שאתה שואף להגשים?
"מטרות בחיים, בכל תחום שהוא, הן הכוח המניע שלנו. אני תמיד חולם, מציב לעצמי מטרות ומנסה להגיע אליהן. על הפרק פרויקט שהציעה לי חברת התקליטים שלי - להוציא אלבום אוסף מלהיטי בספרדית. בינתיים זה בגדר חלום".
השחר מפציע על הטיילת. על שפת הים חבורה של קשישים, מנסים להגשים חלום של עלומי נצח. בוב דילן, כל-כך רחוק מהדימוי המנוכר, המסוגר, מתגלה כג'נטלמן אמיתי. טיפוס חם, חברותי, סבלני.
אני מציעה לו פרוייקט: לשבת ולכתוב אוטוביוגרפיה רישמית שתביא את הגירסה האמיתית והמקורית לסיפור חייו, שתאיר את כל הפינות האפלות. דילן אומר שזה רעיון לגמרי לא רע. הוא יחשוב עליו בדרך ליוון ויחזיר לי צילצול.
על סף המעלית במלון הוא מסתובב ומסנן בחיוך: "אני לא זוכר שדיברתי כל-כך הרבה עם שום עיתונאי. כנראה שאת מרגלת מוכשרת!".
המפיק גדי אורון: מצטער על אי-ההבנה
המפיק גדי אורון, שטיפל בסיבוב ההופעות הקודם של בוב דילן בישראל, בשנת 1987, ניסח תגובה מאופקת וזהירה על האשמותיו של הזמר. "כשהודענו על בואו של בוב דילן לישראל קיבלנו פניות רבות של אישי ציבור שביקשו להיפגש איתו. שום פגישה לא אושרה מבלי לתאם מראש עם מנהליו של הזמר. אם היתה אי-הבנה בפגישה שבוטלה עם ראש הממשלה או עם העיתונאים, אני יכול רק להביע את צערי כל כך. בכל מקרה, לאירועים אלה לא היתה שום השפעה על המופעים עצמם, שהכותרו בהצלחה עצומה מבחינה מסחרית, אירגונית ואמנותית כאחד. בוב דילן של אז לא היה שונה מדילן של היום. הוא היה נפלא בשני המופעים".
