הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא כנראה צירוף המילים המותש והמייאש ביותר בשפה העברית. הדבר הזה שביבי ניסה "לנהל", שאהוד ברק הפך כל אבן בדרך לפתרונו ושיצחק רבין שילם עליו בחייו כל כך חסר תוחלת, שלמרות שהוא מטיל צל על כל הקיום שלנו פה, הוא נשמט מהמצעים של רוב המפלגות. עזבו, אל תגעו בזה כי זה יכול רק להתדרדר. עדיף להשאיר את האבן הזאת מונחת ולא להעיר את השרצים שחיים באפלה תחתיה.
4 צפייה בגלריה
האנשים שמאחורי ההיסטוריה. מתוך "הגורם האנושי"
(צילום: הספרייה הנשיאותית של וויליאם ג'. קלינטון)
אז לא, "הגורם האנושי", הסדרה החדשה של הדוקומנטריסט דרור מורה, שעלתה השבוע בערוץ 8 של HOT, לא תארוז לכם יפה תקווה לעתיד אופטימי יותר. מה שכן, מורה עושה את הבלתי ייאמן ואומר משהו חדש ואפילו נועז יחסית על נושא שחוק ומדוסקס לעייפה. ומה אתם יודעים, הוא גם מצליח לסחוף, לעורר ולהכניס וג'וס והומור בטריטוריה שהורגלנו בה לבכי ונהי, או לחלופין, שאם הצלחנו להישאר בה ערים, כל השאר היה בונוס.
פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני היה מאז ומתמיד הבוננזה עבור הממשל האמריקני לאורך השנים. כולם רוצים להיות אלה שיפייסו בין הישראלים לפלסטינים, כולם רוצים את הקרדיט ואולי את פרס הנובל שיגיע עם חתימה על הסכם. האמריקנים השקיעו עשורים שלמים בתיווך בין הצדדים בניסיון להביא לפתרון ומורה רותם את הפרספקטיבה שלהם כדי לנסות להבין מה באמת קרה בחדרי החדרים של השיחות, במקום להיות מובל על ידי הנרטיב שמכר לנו כל צד בסכסוך. המסקנה שלו היא חדשנית ותואמת את רוח התקופה – השלום בסופו של דבר היה תלוי יותר מהכל באופיים וכוונותיהם, שלא לומר בשריטות האישיות של המנהיגים שעמדו בכל צד, ובנכונות שלהם לראות את הצד השני. או כמו שאמר את זה בעבר מודי בר-און, שהיה שותף לסדרה אחרת שניסתה לעשות סדר בסכסוך, "הכל אנשים".
בימים בהם חצי מהעם משוכנע שאדם אחד, שייצא או לא ייצא מבלפור, הוא היחיד שיכול להוביל את המדינה ומנגד החצי השני משוכנע שהדחתו היא הפתרון האולטימטיבי למצב, הפרסונליזציה של תהליך השלום לדורותיו מתאימה מאוד למציאות הנוכחית: אנחנו כבר מזמן לא בוחרים עמדות פוליטיות או דעות אלא אנשים. זה נכון במיוחד כשלצופה הממוצע אין באמת מושג מה התרחש בחדרי החדרים בקמפ דיוויד או בבית הלבן ולמה, בעצם, נכשלו המאמצים עד כה. מורה מספק את הסחורה, חמוש בתצלומים וקטעי ארכיון הוא מביא את הסיפורים הקטנים והאנושיים שמעידים על מאבקי הכוחות ומשחקי המוחות שהתרחשו בדיונים לאורך העשורים האחרונים, החל מיצחק שמיר וכלה בנתניהו. הנזיפה של חוסיין, הנשיקות של ערפאת, העקשנות של ברק.
על פניו זה נשמע רעיון מעט שטחי אבל כשמורה נכנס לעומק ולרוחב, מגובה בעדויות של אנשים שהתנהלו בלב ליבו של התהליך, התפיסה הזאת הופכת הגיונית יותר ויותר. ולא צריך ללכת רחוק - מספיק לקרוא את הדיווחים על המשא ומתן להרכבת הממשלה הנוכחית של יאיר "עלה בידי" לפיד. אפשר מבין השורות לקרוא את הפשרות, התנפצויות האגואים, האנשים שמתבקשים להקריב את השאיפות האישיות שלהם לטובת משהו גדול מהם, ולא פעם זה המקום בו הם כושלים. בסופו של דבר מדובר ברעיון מפתה ומדכדך כאחד. אם רק יבוא האדם הנכון שיושיע אותנו (ואולי כבר הגיע?) נזכה לפתור את הסכסוך. עד אז, לטוב ולרע, אנחנו נתונים לגחמות, פחדים וכימיה בין אנשים בשר ודם.
אבל הירידה לפסים אישיים היא גם זאת שמצילה את הסדרה, בסופו של דבר, מדיסקוס אינסופי בנושא שחוק. כמו בכל סיפור, העובדות היבשות מתעוררות לחיים כשמכניסים אליהן ממד אישי. באמצעות התכסיס הזה מצליח מורה לגרור את הצופה פנימה ומעודד אותו להביט בצורה חדשה על הסיטואציה. הוא מצליח לתת מקום למורכבות בעולם שבו אנשים מימין ומשמאל, בעלי עמדות קיצוניות ומקוטבות, לא מעוניינים במורכבות אלא בפתרונות חד משמעיים, ועדיף את אלה שלהם. להבין מה קרה בחדרי הדיונים משמעו לתת מקום לאפשרות שהדברים הם שונים מכפי שחשבנו. לא מעט אנשים בתוכנו יעדיפו להתכרבל במיטת מצורעים לפני שיסכימו לאפשרות הזאת.
"שומרי הסף", שיצא ב-2012 ועורר הדים ברחבי העולם, זיכה את מורה במועמדות לפרס האוסקר. המסקנה של שישה ראשי שב"כ שהתראיינו לסרט הייתה שפתרון צבאי לעולם לא יביא לפתרון הסכסוך, ושהסיכוי היחיד טמון בתהליך מדיני. עכשיו מורה מנסה להבין איפה כשל התהליך המדיני שכן התרחש. גם אם המסקנה שלו מעט מדכאת, "הגורם האנושי" היא עדיין שיעור מצוין בהנגשה של סיפור טוב באופן מעורר מחשבה. ומי יודע, אולי יום אחד מקבץ המנהיגים הנכון יתכנס בחדר הנכון בזמן הנכון, ויוכל לצאת משם ולהגיד "עלה בידי".
