פס הקול החדש של "מאמי" כבר נהנה מיתרון ייחודי לתקופתנו: הוא לא נפתח עם אפצ'י, כמו הגרסה המקורית, שם אריה מוסקונה דופק עיטוש (ותסלחו לי שאני לא יודע להגיד אם הוא עשה את זה לכיוון המרפק). כן, מי היה מאמין שאלה יהיו הדברים שיבלטו מיד בהשוואה בין שתי הגרסאות.
"עיירה בדרום", גרסת 2020
(מתוך: הסרט "מאמי")
פאניקה גלובלית בצד, אופרת הרוק של הלל מיטלפונקט הייתה ונשארה יצירה פוליטית מטלטלת. שלושה עשורים אחרי עלייתה על הבמה של מועדון צוותא בתל אביב, סיפורה של מאמי מקבל גם גרסה קולנועית, בבימויה של קרן ידעיה, עם נטע אלקיים ודודו טסה בנעליים של מזי כהן ואהוד בנאי. באמצע, אגב, היה גם עיבוד בימתי שלא האריך ימים, בכיכובה של אורית שחף מלהקת היהודים.
"מאמי" 2020 (שיעלה ב-31 במרץ לשירות ה-VOD של yes, hot, סלקום t.v ופרטנר t.v) מנהל דיאלוג מרתק עם "מאמי" 1986. ראשית, ישנם שירים שלא מופיעים בגרסה העדכנית ("התולעים" למשל), מטעמים של התאמה למסך הגדול. שנית, שיר "האונס", הכאפה הכי מצלצלת של "מאמי", עבר שינוי. בזמנו השורה הייתה "20 שנות כיבוש, יותר לא נמתין, בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין". עכשיו הטקסט הוא "שנים על גבי שנים/לחירות צמאים" והזקפה והזרע נעלמו.
(אהוד בנאי ומזי כהן בשיר החתונה)
השינויים המילוליים אמורים להצית דיון מעניין: על ההבדל בין פרובוקציה למסר פוליטי, כמו גם עד כמה ניתן למתוח את הגבול שבין המקור והעיבוד שלו. אלא שהאזנה לפסקולים מגלה שהפער הכי מסקרן נעוץ בקו המוזיקלי. בנפרד, כל "מאמי" היא השתקפות של הזמן שבו נעשתה. "מאמי" של האייטיז, עם המוזיקה של בנאי ויוסי מר חיים ולהקה שכללה גם את שפי ישי וכן שלושה מארבעת חברי "הפליטים" – יוסי אלפנט, גיל סמטנה וז'אן ז'אק גולדברג – היא חלק מהעולם הקודר והמהפנט של הז'אנרים שהיו דומיננטיים אז ברוק האלטרנטיבי: פוסט-פאנק, ניו-ווייב ומוזיקה תעשייתית.
בהתאם, שירים כמו "השדות האדומים" ו"הבשורה" משופעים בתופים מתכתיים, גיטרות מנסרות ואפקטים אחרים שמשדרים ניכור, מרחק וגם פחד. בנאי, עדיין אלמוני לציבור הרחב, מכניס עוצמה השמורה לזמר בתחילת דרכו, עם נימה של יללה שתככב גם באלבום הבכורה החשוב שלו.
סאונד של מזרח תיכון
לעומת זאת, "מאמי" 2020 הרבה יותר מחוברת למקום שבו מתרחשת העלילה ולהקשר הספציפי שלה. יש בזה ממד יפה של סגירת מעגל: הבשורה של טסה למוזיקה הישראלית הייתה חיבור טבעי ובוודאי בלתי מתנצל בין רוק ומוזיקה ערבית. והכתפיים שעליהן הוא נעמד, הן של אמנים דוגמת בנאי, שב"מאמי" עדיין לא הביא את הצד הזה לידי ביטוי.
(שיר "האונס" המקורי)
34 שנים אחרי, ביצירה שמבכה את הסכסוך שאינו נגמר, טסה ושותפו הקבוע ניר מימון מכניסים גם את הסאונד של המזרח התיכון. ב"הכוח החדש", למשל, מכונות התופים שליוו את הג'ינגל של מאמי הוחלפו בדרבוקות. מהפך דומה מתרחש ב"המלחמה", שבו הגרוב הסרקסטי של הלהקה מפנה מקום לטובת דרבוקות וכינורות. במקביל, טסה גם פותח חלון ומשלב השפעות של מוזיקה אלקטרונית וביטים, שמתחברים לקטעים דיסטופיים כמו "פרופסור קופמאשין", בביצוע של ערן צור. גם ב"שיר הפאב", שבו יובל בנאי מבצע את הקטע המיתולוגי של אלפנט, אווירת הקברט מתחלפת בצפצופים חרישיים שמתגברים ככל שחיי הלילה המתוארים בשיר נעשים יותר משולחי רסן.
(המשפט המפורסם הושמט, שיר "האונס" בגרסה החדשה)
אבל עם כל הכבוד, "מאמי" קמה ונופלת על הזמרת בפרונט. כיוון שהתפקיד של כהן נחשב לאיקוני, ניתן היה לדמיין שגרסת 2020 תנסה להאפיל עליו באמצעות ליהוק של פרסונה קצת יותר מוכרת, מה שיעזור למאמצי השיווק. אלא שידעיה עשתה בשכל וליהקה את נטע אלקיים המצוינת, שמביאה לקול של מאמי בשלות ועומק. קשה להשוות ישירות בינה ובין כהן, אולם אי אפשר שלא להתייחס למטען הזהותי שאלקיים מביאה איתה לסיפור. "בתוך כל הצוות שעבד על הסרט, היחידה שהיא באמת נערה מעיירה בדרום זו נטע, שהגיעה מנתיבות", אמרה ידעיה בראיון ל"הארץ". התחושה הזאת מפעמת ב"עיירה בדרום", "אתה שקראוך אלוהים" וגם "מאמי עוזבת". כהן ביצעה את השירים האלה נפלא. אלקיים גורמת להם להישמע כמו סיפור אמיתי.
פעמיים כי טוב?
"מאמי" הפכה למיתולוגיה גם בזכות ההקשר: אווירת ה"שקט יורים" של מלחמת לבנון הראשונה והפצעים שהגיעו אחריה, הופרה באזורי האנדרגראונד של תל אביב. שם, אופרת הרוק הצטרפה לסצנה שהייתה צמאה לקולות בועטים, שיתכתבו בזמן אמת עם מה שקורה ברחבי הגלובוס, בעיקר באירופה. גם כאן, "מאמי" 2020 מייצגת את הטרנד ההפוך: מבט פנימה במקום החוצה, שימוש במוטיבים אזוריים במקום הצדעה אוניברסלית.
אז מי מהשתיים עדיפה? יהיה קשה לשכנע את מי ש"מאמי" המקורית הפכה את חייהם, שהעיבוד העכשווי ניחן בתעוזה, בייחודיות ובחיבור הומוגני יותר בין הסאונד לסיפור. מנגד, "מאמי" של 2020 לעולם לא תשחזר את ההלם הראשוני. ואולי בסוף, זה באמת לא משנה מאיפה אתה, מזרח או מערב: בסוף תגיע הצפירה ותיקח אותנו לשדות האדומים.
