במשך קצת יותר מחודש גם אני הייתי מפקדת בפלוגת געש של בט"ר ארז. זה אומנם קרה רק בדמיוני, אבל במהלך הצפייה השבועית ב"המפקדת" של כאן גם אני הכנתי צ'ופרים עם צליל, ניסיתי להסדיר את הקול הרועד עם ערבה והתעמתי עם הפחדים הכי גדולים של נועה. אפילו שלא שירתי בצה"ל כמפקדת טירוניות, הטיפול בנערות איתן היה כל מה שהכינו אותנו אליו גם בקורס מש"קיות ת"ש (גם אם בסופו של דבר טיפלתי בג'ובניקים מחיל הים), האתגר למשמע חיילות בעלות קשיי השתלבות, פיתוח יכולות ההכלה שלנו, ואולי מעל לכל, חשיבות הצבת הגבולות.
וזה לא משא קל על נפשה של בת 18. בפרקיה הראשונים, "המפקדת" הזכירה לצופיה - ואולי בעיקר לצופותיה - את החרדה שנקראת טירונות ואת הדיכאון שמביא איתו השירות הסדיר. רגע אחד את בוגרת תיכון שמבלה במסיבת קצף באיה נאפה, ורגע אחרי את כבר נזרקת לבסיס צבאי, מנסה לאגור מספיק ביטחון כדי למצוא חברה או שתיים, מפתחת גירל-קראש על המפקדת, מתוסכלת מהנשק הכבד שדופק לך על הברך בכל צעד, ובין לבין גם מתעצבת מחדש ומנסה להחליט איזו מין חיילת את רוצה להיות כשתגדלי - כלומר בעוד כמה חודשים, כשהקורס יסתיים. שם, בשיבוץ שקיבלת (שמעמת אותך עם סט אחר לגמרי של חששות) את לומדת לשחרר ולהתפתח, ולהבין שני דברים חשובים: שמצד אחד, את אולי בורג קטן במערכת גדולה, אבל כזה שיכול לחדור גם קיר בטון אם צריך; ומצד שני, לפעמים זה קיר בלתי חדיר כמו בממ"ד, ואם מישהו בסוף יידפק – זאת את.
זו גם הייתה נועה (בגילומה של אלונה סער): קצינה שחלמה להוביל ולשנות, שהאמינה שאם רק רוצים - אפשר. ואז המציאות התפוצצה לה בפנים, יחד עם הצחוק המתגלגל באוטובוס מלא בטירוניות שמטרתן לשבור את הדיסטנס עם פטיש. אלא שמי ששגרתה המשמימה כקצינת חמ"ל הוחלפה תוך שתי דקות בהסבת מקצוע למ"מ של חיילות איתן, החליפה גם את האישיות שלה בזמן שיא של פרק-שניים. והיא לא הייתה היחידה. בדיוק כשהתאהבנו בכל אחת מהמפקדות - נועה, ספיר, צליל, ערבה ואפילו צימר - היה נדמה כי התסריטאים של הסדרה חוו בלאקאאוט והחליטו לזנוח את כל מה שהכרנו במשך ארבעה פרקים.
צליל הייתה מפקדת מלאת מוטיבציה ומורעלת שמדקלמת את שיר הרמטכ"לים וחולמת להפוך לקצינה? לא עוד! מעתה היא מפרת נהלים שמזייפת חתימות, מאפשרת שהות לא חוקית של אזרח בבסיס - ועוד עבריין, לא פחות - ולבסוף גם מאיימת על חיילת רק כדי להגן על עצמה מכניסה לכלא. נועה, מצידה, עובדת על האסרטיביות שלה עם הפיכתה למפקדת בעלת תפקיד משמעותי, אך אז מתברר שהקו בין אסרטיביות לביצ'יות לא פרופורציונלית הוא דק במיוחד. בפרק זמן של שבועיים-שלושה היא עושה סוויץ' מחיילת ערכית אך שולית למ"מ אמביציוזית שברגעי אובדן שליטה תכופים מהצפוי מתמזמזת עם טירונית, משפילה סביבה אנשים, מבליגה כשהיא מגלה על שהותו של אותו אזרח בבסיס ומתעלמת מהנהלים כשעשרות חיילות נעלמות במסלול סוף הטירונות. זה לא מהלך עלילתי סביר כמו שזו מחיקת זהות מוחלטת - הליך רפואי שצה"ל לא היה ממהר לסבסד.
ומה לגבי כל קווי העלילה שטואטאו מתחת לשק"שים בכל פרק? עד עכשיו לא קיבלנו מענה לשאלה לאן נעלם איום הסרת הפטמה של שמרית, למשל, ומה קרה ליחס העוין כלפי סבטה? למה כל הבילד-אפ לרומן בין צליל לאח של חגו, אם גם נשיקה לא הייתה? מי כתבה את מכתב האהבה לנועה? ואיך כולן - כולל חיילותיה של ערבה - לא הבחינו שהיא נעדרת מטקס סיום הטירונות הלא מוצדק בהיסטוריה? וכל זה מבלי לדבר על אובדן האנושיות המטריד של המפקדות, שהפגינו אפתיות מוחלטת כלפי ניסיון ההתאבדות שלה, והעדיפו להתמוגג מכמה טוסטי שוקולד שהכינו לעצמן כפירגון על סיום קורס נוסף.
אז נכון, נירמלנו מערכת יחסים לסבית (ואפילו שתיים!), הצגנו טמפון מדמם (גם אם נראה שלשם הישג טלוויזיוני בלבד), והזכרנו על הדרך שסלאט-שיימינג הכי פוגע כשהוא מגיע מנשים אחרות. אבל כל אלה לא מחפים על העובדה שמסדרה מציאותית, כיפית ומעוררת הזדהות הפכה "המפקדת" למעין עיבוד טלוויזיוני של "אפס ביחסי אנוש". בבחירת בסיס אמיתי דמוי מחו"ה אלון - אליו מתגייסות חיילות איתן האמיתיות - יוצרי הסדרה התחייבו לייצג במידה מסוימת את המציאות על כל מורכבויותיה, אך במבחן התוצאה קיבלנו בסיס שכולו שכונה, מפקדות נטולות ערכים שבצורה גורפת מכסת"חות ומשקרות בלי למצמץ, וחיילות בעייתיות שלא משלמות על אף מעשה - אלים וקיצוני ככל שיהיה.
אז למה הטור הזה הזה הוא בכל זאת גם מכתב אהבה? כי הפרקים הראשונים של "המפקדת" הוכיחו שממש כמו נועה, אם רוצים מספיק אז אפשר גם אחרת. השחקניות המצוינות - בראשן אלונה סער, מיה לנדסמן, עלמה קיני, נועה אסטנג'לוב וכרמל בין - הפיחו חיים בדמויות שיכולנו בקלות גם לא לסבול, ובכל זאת גרמו לנו לרצות בטובתן עד הדקה האחרונה. אבל כדי להצדיק את העונה השנייה, שאושרה מבעוד מועד הודות להצלחתה, צריך להאמין שאפשר לכתוב יותר מדרמה צבאית נשית טובה אחת. ב"המפקדת" התאהבנו דווקא בגלל המתח שבין הרצינות התהומית של נועה לאס"ק של צימר, בגלל הנפש העדינה של ערבה, בגלל תחושת השליחות של צליל ובגלל הלב הענק של ספיר. התאהבנו בה כי היא הזכירה לנו שהשירות הצבאי יכול לטמטם אישה ולטלטל את נפשה בכל יום שעובר - אבל גם להצמיח מתוכו נשים חזקות ודעתניות, שנלחמות אחת על השנייה ולמען השנייה. ואם אלה שומרות החומות שלנו, את המבצע הזה עוד נוכל לנצח.
