ורנר הרצוג לא אוהב קיצורי דרך. ב-1978 החליט הבמאי הגרמני, אשר במהלך שנות ה-70 הפך לשם דבר בקולנוע האירופי, לספר את סיפורו של קרלוס פרמין פיצקרלד - בנו של ימאי אירי-אמריקני ואישה פרואנית, שבשלהי המאה ה-19 קבע את מושבו בג'ונגל של האמזונס הפרואני והפך לאיל גומי בעל צבא פרטי, שחלש על שטח בגודל של בלגיה. פיצקרלד זכה לפרסום בשל משימה מונומנטלית שלקח על עצמו לבצע, תוך שימוש נפשע, נצלני ואלים בשבטים הילידים של האמזונס: להעביר ספינת קיטור עצומה (במשקל של 320 טון) מעל גבעה רמה בלב הג'ונגל, בנקודה שבה שני נהרות, יובלים של האמזונס, היו סמוכים זה לזה.
מעלליו של פיצקרלד הציתו את דמיונו של הרצוג בעל הנפש הלירית, והוא כתב תסריט שבו העניק לברון הגומי האכזרי מעלות אנושיות יותר, הפך אותו לדמות רומנטית, גדולה מהחיים (עם תוספת של ו' לשמו, כאילו כדי להבדילו מהדמות האמיתית). בתסריט, פיצקרלדו מבקש להביא תרבות לג'ונגל - אופרה, שבה יככב אלילו, זמר האופרה האגדי אנריקו קארוזו. את השאפתנות הדורסנית של העברת הספינה מעל לגבעה תרגם הרצוג כמחויבות טוטאלית לחלום בלתי אפשרי, חזון משוגע שדינו להתגשם בכוח הרצון של החולם.
במובנים רבים, כך ניתן גם לתאר את "פיצקרלדו", הסרט שבאמצעותו הביא הרצוג את הסיפור למסך, ופרויקט שבעשייתו המסויטת והטראומטית השתקפו גם גיבורו וגם יוצרו - המטורף שהעביר ספינה מעל גבעה בג'ונגל, והמטורף שעשה זאת כדי לספר את סיפורו. כי ורנר הרצוג לא אוהב קיצורי דרך, ולפיכך החליט שיבצע גם הוא את המשימה המונומנטלית של פיצקרלד - להעביר ספינה בת 300 טון מעל לגבעה בלב הג'ונגל. אלא שבשני המקרים, את המחיר לא שילמו רק החולמים המטורפים, אלא גם אותם האומללים שהם רתמו לטירופם.
סיוט בסט - סדרת כתבות
("פיצקרלדו" - טריילר)
"אם אני נוטש את הפרויקט הזה, אהיה אדם ללא חלומות"
הצרות החלו מהרגע הראשון, הרבה לפני שהחל "פיצקרלדו" להצטלם. תחילה, התפרסמו בעיתונים ידיעות משחירות אודות ההפקה העתידית, ובדבר הניצול האפשרי של השבטים הילידיים. בהמשך, הלוקיישן המקורי לצילומים נקבע בסמוך לגבול בין פרו לאקוודור, אך עוד לפני שהיו אמורים להתחיל, פרץ עימות צבאי בין שתי המדינות בנוגע לגבול המשותף. בנוסף, אנשי השבט שאכלסו את המקום, האגוארונה, היו נסערים עקב המדיניות של הממשלה הפרואנית ליישב את הג'ונגל, מקום מושבם מקדמת דנא, ועימותים בהנהגה הפוליטית המתגבשת של הילידים הערימו בעיות על ההפקה - כולל איומים מפורשים שהחלו להגיע למפיקיו של הרצוג. בדצמבר 1979, כוחות שבטיים חמושים הקיפו את מחנה ההפקה ודרשו מכולם לעזוב. עם עזיבתם, אנשי שבט האגוארונה שרפו את המקום כליל, בעוד הרצוג ואנשי ההפקה נמלטים במורד הנהר.
13 חודשים לאחר מכן, הרצוג מצא אתר חדש: העיר איקיטוס שבצפון פרו, על אחד מיובלי האמזונס. בנקודה הזו, הכול עוד התנהל כמתוכנן, ולא סתם אלא עם קאסט מרשים: השחקן האמריקני ג'ייסון רוברדס לוהק כפיצקרלדו, וסולן הרולינג סטונס מיק ג'אגר לוהק כעוזרו הנאמן ורפה השכל. אבל חמישה שבועות לאחר שהחלו הצילומים, כש-40 אחוז מהסרט כבר צולם, חלה רוברדס בדיזנטריה קשה וטס חזרה לארצות הברית כדי להחלים. זמן קצר לאחר מכן קיבל הרצוג בשורת איוב: הרופא של רוברדס אוסר עליו לשוב לג'ונגל לצילומים. בשלב הזה, המשקיעים הגרמניים של הרצוג קיבלו רגליים קרות, והבמאי נאלץ לטוס לגרמניה כדי לדבר על ליבם, ובמקביל לתור אחר כוכב חדש לסרטו. במשך שישה שבועות ההפקה נעצרה כליל, כשבשלב מסוים נאלץ גם ג'אגר לעזוב כדי לצאת למסע הופעות עם להקתו, אליו התחייב קודם לכן. "החלטתי לא להחליף את ג'אגר, כי אי אפשר להחליפו", אומר הרצוג בסרט הדוקומנטרי Burden Of Dreams, אשר מתאר את הפקת "פיצקרלדו". בריאיון מ-2001 הצהיר: "לאבד את מיק היה האובדן הגדול ביותר שחוויתי כבמאי קולנוע. כל כך אהבתי אותו כשחקן, שכל תחליף היה מתגלה כמביך".
אבל גם בנקודה הזו, שבה הכל נראה אבוד - נקודה שבה כל בר דעת אחר היה עוצר הכל כדי לנס,ות ולהבין מה הלאה, ואם בכלל שווה להמשיך תחת הנסיבות - הרצוג לא עצר. אפילו לא שקל לעצור. בסרט הדוקומנטרי, מספר הרצוג שנשאל על ידי המשקיעים שלו: "איך תשלים את הסרט? האם יש לך את הכוחות, את הרצון, את ההתלהבות לזה?". הרצוג ענה: "איך אתם שואלים אותי את השאלה הזו? אם אני נוטש את הפרויקט הזה, אהיה אדם ללא חלומות, ואני לא רוצה לחיות כך. אני חי את חיי ומסיים את חיי עם הפרויקט הזה".
(Burden of Dreams - טריילר)
מפלצות, בוץ טובעני וניתוח חירום לאור פנס
באפריל 1981, אחרי כמה חודשים קדחתניים עבור הרצוג וצוותו, התחדשו הצילומים של "פיצקרלדו" - עכשיו עם קלאוס קינסקי בתפקיד הראשי. לקינסקי הגרמני, שבאותה נקודה כבר הופיע ביותר מ-150 סרטים, הייתה היסטוריה סוערת עם הרצוג. השניים, שאף חלקו דירה בשלב מסוים בצעירותם, שיתפו פעולה בשלושה פרויקטים בעבר, ובכל אחד מהפרויקטים הללו הגיעה מערכת היחסים ביניהם לנקודת משבר. בעת צילומי הסרט "אגירה, זעם האלים", אשר צולם גם הוא בג'ונגל, הרצוג אף שלף אקדח ואיים באמצעותו על קינסקי, מאחר והלה איים שיעזוב את ההפקה בשל התנאים הקשים. עוד קודם לכן אירעה תקרית על אותו הסט, כאשר קינסקי, שכבר נודע לשמצה בשל התקפי הזעם שלו והתעמרותו באנשי הצוות בסרטים שבהם כיכב, ירה שלושה קליעים לעבר בקתה שבה שהו חלק מהשחקנים ועוזרי ההפקה. כתוצאה מכך נקטע קצה אצבעו של אחד מהניצבים. "קלאוס היה אחד מהשחקנים הגדולים של המאה", סיפר הרצוג, "אבל הוא גם היה מפלצת ופגע רע".
זמן לא רב לאחר שהתחדשו הצילומים באיקיטוס, החליט הרצוג להעביר את כל ההפקה 1,500 מייל דרומה ללב הג'ונגל הפרואני - וזאת למרות שניתן היה לצלם את "פיצקרלדו" כולו בסמוך לאיקיטוס העירונית, מה שגרם לחלק מאנשי הצוות לתהות מדוע מתעקש הבמאי להערים קשיים שכאלו על ההפקה שלו. אבל הרצוג, בהתאם לאתוס שהנחה אותו לאורך כל הפרויקט, האמין שזה מה שנדרש על מנת להכניס את הקאסט - ואת הצוות, ואת עצמו - לאווירה הנכונה. מן הסתם, המעבר זימן קשיים לוגיסטיים רבים, ואלו רק הלכו והתרבו עם התארכות השהות בלוקיישן החדש.
המקום היה כה מבודד ומרוחק ובלתי נגיש, שאת האספקה נאלצה ההפקה להביא במטוסים קלים, שעשו שוב ושוב את הדרך לאיקיטוס על מנת להצטייד. חלקי חילוף לבולדוזר של ההפקה הוטסו ממיאמי בארצות הברית, והתקציב של הסרט הלך והתנפח. מעבר לכך סבלו השחקנים ואנשי הצוות מנוכחותם המתמדת של יתושים, חום בלתי נסבל בימים וקור מקפיא בלילות. סופות גשמים עזות ופתאומיות הופיעו כמעט מדי יום, הפכו את אדמת החימר הרכה של הנהרות לבוץ טובעני ועיכבו את הצילומים לעיתים קרובות. ועדיין, העונה נרשמה כאחת מהשחונות ביותר שנרשמו באמזונס מאז שהחלו המדידות - מה שיצר בעיות בהשטת הספינה בנהר הרדוד.
והלוגיסטיקה לא הייתה האתגר היחיד שניצב בפני הצוות. השבט הילידי במקום, המצ'יגנגה, שיתף פעולה עם ההפקה - תמורת תשלום יומי של 3.5 דולר לעובדים ולניצבים. אבל הרצוג היה זקוק לאנשים רבים יותר מכפי שהמצ'יגנגה יכלו לספק, ולפיכך נשכרו גם עובדים וניצבים משבטים אחרים, חלקם כאלה שתחזקו סכסוכים ארוכי שנים עם המצ'יגנגה. בשלב מסוים פשט שבט בשם אמאהואקה על אנשי שבט המצ'יגנגה, ובמסגרת התקרית נורה אחד מאנשי המצ'יגנגה בחץ שפילח את צווארו, בעוד אשתו נפצעה בבטנה. הרצוג, שנכח במקום, האיר באמצעות פנס כיס בזמן שרופא ביצע ניתוחי חירום בשניהם על השולחן במטבח המאולתר של מחנה ההפקה. "בידי האחרת התזתי תרסיס על ענן היתושים שהתקבץ מסביב לדם", סיפר.
"הציפורים לא שרות, הן צווחות בכאב"
ובכל זאת, למרות הכל, ההפקה התקדמה איכשהו. אבל הבעיות לא חדלו. ניסיון להוריד את הספינה לנהר, שהתמלא עקב מטר גשמים פתאומי, נגמר ברע כאשר הספינה נתקעה במים הרדודים. הרצוג הורה לצוותו לבנות תחליף, גרסה מוקטנת של הספינה, על מנת שהצילומים יוכלו להימשך. אבל התעקשותו של הרצוג לצלם את הכל ב"שעת הקסם" - השעה שלפני בין הערביים, כשהאור הופך לזהוב ומצטלם נהדר - היא שעיכבה את הצילומים יותר מכל. אנשי הצוות והקאסט המתוסכלים חיכו שעות על גבי שעות עד שאיכות האור סיפקה את הרצוג, והוא ניאות להתחיל ולצלם. בעצת כומר קתולי (!) ממיסיון סמוך, הרצוג אף אפשר הבאת זונות מקומיות לסט כדי למנוע מאנשי הצוות לחפש כאלו בכפרים שמסביב, ובכך לגרום בעיות נוספות.
קינסקי, ספציפית, החל לאבד את זה כליל בשלב הזה. "אי אפשר ללכת לשום מקום, לברוח מהמחנה המזוין המסריח הזה, כי אתה צריך להיות פה, משלמים לך על זה", התפרץ מול עדשת המצלמה ב-Burden of Dreams. ההתפרצויות שלו על אנשי הצוות, שהפכו גם אלימות, הלכו והתרבו. "זה היה כמו לעבוד עם חיית פרא", סיפר יוצר הסרט הדוקומנטרי אודות "פיצקרלדו", הבמאי האמריקני לס בלאנק, לאחר שחזה בקינסקי תוקף את אחד מעוזריו של הרצוג. "נראה היה שרק הרצוג מצליח להתמודד איתו. הייתה לו דרך להרגיע אותו, כמו לוחש לסוסים". קינסקי גם התעמר באנשי השבטים שהרצוג העסיק על הסט כניצבים ועובדי הפקה. בשלב מסוים, אחד מראשי השבטים הציע להרצוג לרצוח את קינסקי עבורו. הרצוג סירב בנימוס. "לכל שערה אפורה על קודקודי אני קורא 'קינסקי'", סיפר בריאיון שנים רבות לאחר מכן.
10 צפייה בגלריה
השיער האפור - הודות לקינסקי. ורנר הרצוג, קלאוס קינסקי והשחקנית קלאודיה קרדינלה בפסטיבל קאן 1982
(AP)
חודשים לתוך ההפקה, הגיע הרגע הגדול: צילומי הסצנה שבה מאות מהילידים מושכים את הספינה של פיצקרלדו מעל לגבעה. מהנדס ברזילאי הובא כדי לתכנן את הובלת הספינה, עניין של 300 טון, והביע את הדאגה שלו מפני פגיעה אפשרית במי שיוטל עליהם למשוך אותה. לטענתו, הייתה היתכנות של 70 אחוז שמשהו ישתבש במהלך צילומי הסצנה, ואנשים ייפגעו. מאחר והרצוג לא שעה לאזהרותיו, המהנדס התפטר. הרצוג החליט להמשיך הלאה בלעדיו.
ובינתיים, המשיכו גם הצרות. דומה היה ש"פיצקרלדו" מקולל. בשתי הזדמנויות שונות התרסקו שני מטוסים קלים שהובילו אנשי צוות. חמישה מהם נפצעו קשה, אחד מהם נותר משותק. ניצב בסרט, יליד המקום, טבע למוות כאשר הקאנו שלו התהפך בנהר. בקרב יותר מ-1,000 הניצבים הנוספים אשר קיבצו הרצוג וצוותו, פשו מחלות בשל תנאי סניטציה ירודים, ובמהלך הצילומים כמה מהניצבים הללו חלו ומתו. איש צוות פרואני, אשר הוכש על ידי נחש, כרת את כף רגלו באמצעות מסור חשמלי כדי למנוע את התפשטות הארס.
באופן טבעי, גם מצבו הנפשי של הרצוג החל להתדרדר. למרות אהבתו למקום הפראי, הג'ונגל הצליח להכניע אף את הקולנוען ההרפתקן, שכבר הדגים את חוסנו הנפשי ומחויבותו המוחלטת לפרויקט שלו. "הכל אומלל פה. הציפורים לא שרות, הן צווחות בכאב", הוא מכריז במרירות אל מול המצלמה של לס בלאנק ב-Burden of Dreams, "אם אלוהים קיים, זוהי ארץ שהוא ברא בזעם". בסצנה שצולמה על הספינה במהלך הפלגה באשדים סוערים, נפצע הצלם תומאס מאוך כשהספינה התנגשה בסלעים (בסרט התיעודי ניתן לראות את קינסקי חובש את ידו). לאחר מכן הספינה נתקעה במים הרדודים, והרצוג המתוסכל נאלץ להמתין עד לבוא עונת הגשמים כדי לחלצה. "אם הייתי מאמין בשטן, הייתי אומר שהוא היה פה, שהוא עודנו פה", הוא מפטיר בסרט.
בנובמבר 1981, כמעט ארבע שנים לאחר שהחלה העבודה על "פיצקרלדו", הסתיימו הצילומים. התוצאה האפית זכתה לשבחים ומועמדויות, וב-1982 הרצוג אף גרף את פרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן. אך עם השנים, התברר כי לא ניתן היה לנתק את המוצר המוגמר, את "פיצקרלדו", מסיפור הפקתו הקטסטרופלית. ביוצר חסר המעצורים הרצוג השתקפה דמותו של גיבורו האובססיבי באופן שאולי הפך למיתולוגי עוד בזמן אמת, אבל מעולם לא היה מחמיא במיוחד. בסופו של יום זוהי לא יצירת המופת אליה כיוון הרצוג, אלא סרט שאפתני ומרשים אך פגום (וארוך מאוד, 157 דקות) עליו האפילו הסיפורים שאפפו אותו.
קלאוס קינסקי מת מהתקף לב ב-1991, וב-1999 שחרר הרצוג את הסרט הדוקומנטרי My Best Friend המתאר את יחסיו עם קינסקי לאורך השנים, כולל במהלך צילומי "פיצקרלדו", כמובן. ב-2004 פרסם הרצוג את הספר Conquest of the Useless: Reflections from the Making of Fitzcarraldo, שבו הוא מהגג אודות עשיית הסרט ומגיע למסקנה - המתגלמת בכותרת הספר - שבמובן מסוים הכול היה לשווא. אך האם לקח אחריות על הנזק, הפגיעות והמצוקה שנגרמו עקב האובססיה שלו? ובכן, תלוי באופן פירושכם את המונח "אחריות". "איש צעיר למדי, אינטליגנטי למראה עם שיער ארוך, שאל אותי אם לצלם או להצטלם יכול לגרום לנזק, האם זה יכול להרוס בן אדם", נזכר הרצוג בספר. "בליבי, התשובה הייתה 'כן'. אבל עניתי: 'לא'".
