זה כנראה הפרויקט הכי סודי שמישהו עבד עליו כאן בשנים האחרונות. יותר מהסכמי הנורמליזציה עם השכנים שלנו, יותר ממבצעי העומק המיוחסים לסוכני המוסד (על פי מקורות זרים, לכאורה) ויותר מהחיבורים והפיצולים הפוליטיים שכן או לא ישלחו אותנו שוב לקלפי בקרוב. אפילו יותר מהרכב החיסון המסתמן של המכון הביולוגי. ברי סחרוף ודודו טסה, שניים מהאנשים הכי חשובים והאהובים ברוק הישראלי, החליטו לנצל את ההפסקה הכפויה מההופעות כדי להקליט קצת ביחד.
לא מעט אנשים מפנטזים כבר שנים על אלבום משותף של סחרוף וטסה. השניים כבר איחדו כוחות בעבר ויותר מפעם אחת. זה התחיל בדואט היפה "לאן תיקחי אותי היום", המשיך בלא מעט התארחויות הדדיות על הבמות (כשעוד היו כאן הופעות), ונסק בביצוע הנהדר, שבו התארח גם אביתר בנאי, ל"שביר" של אריק איינשטיין ויצחק קלפטר. כעת החיבור בין השניים עולה מדרגה נוספת באלבום המשותף והנהדר "בדל של אור".
למרות לא מעט קווים מקבילים – ובראשם החיבור הכה מתבקש בין צלילים מהמזרח (סחרוף מטורקיה, טסה מעיראק), נגיעות אלקטרוניות וקירות על קירות של גיטרות – השניים נעו במסלולים מעט הפוכים בשנים האחרונות. טסה המשיך להוציא אלבומים בקצב מעורר השתאות בעשור הקודם, עד כדי כך שלא תמיד היה ברור מתי האיש מספיק לישון או לצאת לסידורים. סחרוף הסתפק בשניים ובעוד אחד עם אהוד בנאי (תיכף נגיע גם אליו) בתקופה המקבילה. ההאטה הזו לא פגמה במעמד שלו כנסיך הרוק הישראלי. יש מצב שהיא דווקא העצימה אותו.
התוכניות של השניים ל-2020 נראו אחרת בתחילתה. סחרוף עמד לחגוג עם רמי פורטיס יום הולדת 30 לאלבום המופת "1900" בסדרת הופעות, שבינתיים נדחו. טסה היה בעיצומו של סיבוב אקוסטי וכיכב בעיבוד הקולנועי החדש ל"מאמי", שבקושי הספיק לרוץ בבתי הקולנוע (רוצו לחפש את הפסקול שיצא וזכה להתעלמות לא ברורה). הנגיף ששיתק את עולם התרבות הגיע גם אליהם. בחלון השפיות הצר שהיה כאן בתחילת הקיץ הם עוד הספיקו להופיע קצת, עד שהשאלטר הורד עליהם שוב.
"בדל של אור" מצליח – ובאמת סליחה על משחק המילים – להציע קצת נחמה בשיממון ובדיכאון שאליהם נסחפה המוזיקה הישראלית בשנה המוזרה והמבאסת הזאת. אחרי ההלם, העצב והכעס על השבתת מטה לחמם, המוזיקאים הישראלים – בדומה לחלק מהקולגות שלהם בחו"ל – הבינו שאולי כדאי לנצל את הזמן שממילא התפנה ביומנים שלהם כדי לחזור ולכתוב שירים, גם אם אי אפשר להופיע איתם כרגע בשום מקום נורמלי. אפשר רק לקוות שהילד המשותף של סחרוף וטסה הוא הטיפה הראשונה בגשם האלבומים החדשים שתיכף יירד עלינו.
למרות שהשניים חולקים קרדיט משותף בתשעת השירים שכאן, באחרון – "על פי הבאר", מתארח גם אהוד בנאי, ורושם סגירת מעגל משולשת – "בדל של אור" נשמע מעט יותר כמו אלבום נהדר במיוחד של טסה שסחרוף נוכח בו לכל אורכו, מאשר כהסדר קובל של חלוקת רכוש שמישהו מדד עם סרגל כמה כל אחד מקבל בו. אפשר גם לזהות פה ושם את טביעות האצבע של השותפים הקבועים של טסה (גלעד כהנא והמשורר אלי אליהו בטקסטים). אבל אלו זוטות שלא פוגמות בהנאה מהאזנה לאלבום או מהיופי שזורם מכל אחד מהשירים שבו. מי שמחפש את סחרוף של "סימנים של חולשה", "נגיעות" או אפילו "האחר" (ש"ריבונו של עולם" ממנו אחראי לרגע הכי חזק בסדרה "שעת נעילה"), עשוי מעט להתאכזב. אבל סחרוף גם יודע לפנות הרבה מקום לשותפים שלו והוא תמיד פורח בזכותם – מדן תורן דרך רע מוכיח ועד לשי צברי. זה גם מה שקורה כאן לאורך 36 הדקות וקצת שלו עם טסה.
זה נפתח עם "קרטאש" – חגיגת גיטרות ערביות-רוקנרוליות שאפשר רק לדמיין מה יקרה לה כשהשניים ייצאו לסיבוב הופעות. "יא בא לא", הסוחף אפילו יותר, שמגיע בהמשך עם השירה של השניים בערבית יתקבל נהדר גם אצל החברים החדשים שלנו במפרץ. ב"ראי איזה פלא" הם מתמזגים נהדר כשהם מבקשים "שלא נשתה מי ים", בהמשך מגיעה הגיטרה המזרחית המהפנטת של סחרוף המתוגברת בכינורות ערביים כבדים סטייל הכווייתים. הקווים המקבילים והמאוד דומים בהם פעלו השניים מתחברים, והמיזוג הזה מצוין.
"בדל של אור" אולי קצר מדי וחולף מהר, אבל הוא אלבום נהדר, מדויק, מהודק ונטול פילרים. הוא לא האלבום הכי גדול של טסה, ובטח לא של סחרוף, אבל הוא בהחלט פרק מפואר בגוף העבודות של שניים מהיוצרים הכי חשובים שלקחו כאן גיטרה ליד. ובעיקר הוא שב ומוכיח לאילו שיאים מוזיקאים מקומיים יכולים להגיע כשהם פועלים ביחד וללא אגו, ובעיקר – שחיבורים מוזיקליים כנים מייצרים לעיתים תוצאה שגבוהה יותר משתיים.
עוד מוקדם לדמיין איך המוזיקה הישראלית תשמע אחרי מה שהקורונה עוללה ומעוללת לה. אי הוודאות עצומה והמצוקה של מרבית האנשים שמרכיבים את התעשייה אמיתית ועמוקה, ואין באמת מענה באופק. אבל אם אפשר ללמוד משהו אחד מ"בדל של אור", הוא שיוצרים אמיתיים לא זקוקים להרבה יותר ממחברת כתיבה, גיטרה, אולפן וכמה כוסות קפה כדי לתת לנו ולהם סיבות להתעודד. "בדל של אור", שנחת בהפתעה - קצת כמו מבצע של המוסד - בדיוק עם הנר הראשון של חנוכה, הוא כנראה המתנה הכי גדולה שחובבי הרוק הישראלי יכלו לבקש – וגם לקבל - לחג האורים.
