בחלוקה גסה, אפשר לחלק את האנשים בעולם לשני מחנות: אלה שאהבו את "בית הנייר" ואלה שלא סבלו אותה. יסלח לי האל, אני משתייכת למחנה השני. אני די בטוחה שבעלי המניות של נטפליקס משתייכים למחנה הראשון. מילות הקסם "בית הנייר", שהפכה ללהיט בינלאומי ברגע שכף רגלה דרכה על מפתנה של חברת הסטרימינג, הגדילה את האשראי גם ליוצרים שלה, אלכס פינה ואסתר מרטינז לובאטו. התוצאה היא פס פתוח ליצירת איזו סדרה שהם רוצים, העיקר שהשם שלהם יופיע בקרדיטים עם התוספת "יוצרי בית הנייר".
"שמיים אדומים" – טיזר
(באדיבות נטפליקס)
פינה הלך על זה עם "המזח" (שעלתה בספרד וששודרה בארץ ב-HOT) והמשיך עם "קווים לבנים" (נטפליקס) - שתיהן, אגב, הסתכמו בגבב מחורטט של מה שפינה אוהב לזרוק לקלחת, לערבב ולקוות שיצא מזה משהו בר צפייה: עירום נשי, מיניות מוגזמת ולא מנומקת, אסתטיקה זוהרת, סמים, אלימות בוטה, ובתקווה שלא נשים לב, גם דמויות קלישאתיות ועלילה מופרכת עד קרינג'ית. בהצלחה עם זה.
עכשיו הגיע תורה של הבאה בתור: "שמיים אדומים" (Sky Rojo, משחק מילים שמשמעותו שמיים אדומים וגם שמו של בד הריפוד האדום על מושבי הרכב של הגיבורות, מוצלח בעיקר בהסוואת כתמי דם). סיפור המסגרת הוא כל מה שפינה ולובאטו יכלו לחלום עליו: בית בושת יוקרתי עם סרסור מאיים בשם רומיאו ושלוש נשים בזנות שבורחות מהמועדון אבל חוזרות כדי לנקום. כל הג'אז הזה משאיר לפינה ולהקתו הרבה מקום לקלוז-אפים של עירום נשי, אלימות מינית או לא-מינית ואיצטלה מוסרית שיכורה כלשהי על "הצצה לנסיבות חייהן הטרגיות של נשים בזנות".
"שמיים אדומים" לא מביישת את הפירמה ובהתאמה מתאפיינת בנרטיב מטופש ולא הגיוני שלדעתי יצדיק תביעה מהיוצרים של "הלוני טונס", בדיאלוגים שכתב צוות של בוטים, במיליון פלאשבקים ובקליף-האנגרים חסרי עידון. כל אלה ארוזים בצילום יפהפה ובארט מהמם, מעין ריאן מרפי לדוברי ספרדית, אם תרצו. לזכות שלוש הנשים שמשחקות את הגיבורות (בהן כוכבת הילדים, לאלי אספוסיטו) ייאמר שהן מגלמות אותן היטב, ומוציאות מה שאפשר מהטקסט. זה כמובן לא מציל את "שמיים אדומים" אבל מאפשר למי שאוהב את הסגנון והלוק להתמקד בצדדים האלה, להתייחס לסדרה כאל בינג' מלוטש וצבעוני של אקשן ונשים יפות ולהתעלם מהשאר. לא מזיק ש"שמיים אדומים", בניגוד לשתי האחיות הקודמות שלה, לפחות שכתבו פנימה גם זרזיף דק של הומור - תודה לאל על חסדים קטנים.
3 צפייה בגלריה
מוציאות מה שאפשר מהטקסט. אספוסיטו (משמאל) מתוך "שמיים אדומים"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
בשמונת הפרקים הקצרצרים במונחים של נטפליקס - 25 דקות האחד - פינה חוזר בפול פאוור לנוסחה שהביאה לו את התהילה מלכתחילה (הסדרה אפילו כוללת מיני הומאז' עלילתי לשוד שעומד בבסיס "בית הנייר"), בניגוד לשתי הסדרות האחרונות שלו ששרדו עונה או שתיים וירדו. הסוף, כמיטב המסורת, אינו סוף אלא עוד קליף-האנגר שמכין את הקרקע לעונה הבאה, לכן עדיף להנמיך את הציפיות שלכם לקלוז'ר או סוג כלשהו של סיפוק מהסיום. אלא אם כן, כמובן, תשאבו סיפוק מהידיעה שהסדרה הזאת סוף סוף נגמרה, ובמקרה הזה עדיף לכם לא להיקלע לסיטואציה מלכתחילה.
