בוקר טוב, דופלגנגרים מנומסים שכמוכם. השבוע זה קרה - העריכה הסיטה סוף סוף את הציר לטובת הדיירת הכי מעניינת בבית, הלא היא תקווה, שמתחילה להצדיק את ההייפ. תקווה הפכה לסנדקית בית האח וכולם עולים אליה לרגל ומנשקים את הטבעת. עד עכשיו היא אומנם נאלצה לברור בסוגיות משעממות כמו חגית והתזונה הלקויה שלה או להמציא לעצמה יום הולדת, אבל הכיוון הוא נכון, ויותר חשוב, הוא גרם לעורכים לנטוש את הנרטיב המומצא של ליאור וירדן, זה שאפילו המזמוזים הליליים לא מצליחים להנשים. או כמו שהגדיר את זה בתבונה ניר - שחררו אותנו מהאירוע הזה. תודה.
רגע ההדחה של רות אלבז
(באדיבות רשת)
ירדן וליאור זה כל כך פאסה שאפילו אמלי הפסיקה לבזבז זמן יקר על טיפוח התקוות האפלות של ירדן ועברה בפול גז לתחביב החדש שלה: דציבלים. אולי בגלל חרב ההדחה שהונחה על צווארה, אמלי נתנה לעולם הפנימי שלה לנזול החוצה, לעולם החיצוני, והמפגש הזה יצר מעין ריאקציה חומצתית מוזרה שאף אחד במעבדה החברתית לא יודע איך להיפטר ממנו, אבל הוא ממשיך לגלוש. יסלח לי האל הטוב, אבל המראה של אמלי ללא ספק מקיאה את נשמתה בצרחות בישיבת התקציב ואז בחדר השינה, גרר אצלי תגובה למופע קומי. חודש לא דיברת ועכשיו את מתפרצת כמו קורונה במטרו עם ההתפרצות הכי תלושה ביקום (היא האישה היחידה! תנו לה לדבר!). תהרגו אותי, לא מבינה את המודל העסקי.
אבל הנה, משום מה זה עזר. הייתי בטוחה שאמלי תעלה במדרגות אבל הייתה זאת רות שיצאה מהבית, המומה ומחויכת, והשאירה מאחוריה את ניר ואסיף להתנחם אחד בשני ואת הסיכוי לרומן כלשהו בבית. עם כל האהבה לרות, היא לא ייצרה נרטיב בבית מעבר לחיווי דעה על נושאים שונים. העניין הזה של הפמיניזם התרסק ברגע שהיא בחרה לכוון אותו על יוסי, האדם הכי לא נכון בבית לרתום אותו למבצע כזה, וגם רגעי מאמו הדומעים כבר מיצו את עצמם. בהצלחה, רות. לפחות לא נצטרך לשמוע את אסיף קורא לך תות יותר, איכשהו זה הרגיש לי קצת סוטה.
עוד נפגע זמן מסך הוא רונן, שהסיפור שלו המחיש עד כמה אנחנו כבר מעבר לבולשיט הרגשני הסינטטי הזה. אני בטוחה שרונן באמת התרגש במפגש עם הבת הדחויה שלו ושבשנייה שהוא ייצא מהבית, אפילו לפני שהוא יכנס למספרה הראשונה שתיקרה בדרכו, הוא ירים לה טלפון ויציע לה לשבת על כוס שוקו ולדסקס את החיים. כלומר אני ממש לא בטוחה, אבל אני משאירה לו ליהנות מהספק. אך האופן שבו הלימון הזה נסחט טלוויזיונית לתוך הפרק, האופן השקוף שבו רונן ניתב לשם את העלילה והקלות שבה ההפקה נפלה לפח הפשוט הזה, הפכה אותו ללימון כבוש במקום ללימונדה.
הטקסטים כאילו נכתבו מראש, כל מה שאמור היה לרגש שם הפך לתפל ואפילו לא הגיע לבסיס הראשון, שלא לדבר על לגעת ממש. ליבי עם לירון, שנאלצה לעשות את השיחה הזאת מול המצלמות כי אבא שלה בקריז לזמן מסך ותפס עליה טרמפ. ואפרופו צומי, המסוק הזה שרונן קיבל - "כל העם איתך". לא יודעת מה אתכם, אף אחד לא התייעץ איתי ואני עדיין חלק מהעם, לפחות עד ששמאלנים יועמדו רשמית אל הקיר. אפילו הנאמבר וואן של גדי הרגיש לי יותר אמין מהמסוק הזה, ואני מקווה מאוד שהחשבונית לא תצא על שמי.
ההדחה הפומבית שאמורה הייתה להסעיר את הבית, והטריפה בעיקר את אמלי, קיבלה את העיתוי הכי גרוע מבחינת הצופים – כל הדיירים סחוטים מהמשימה ומוכנים לקבל בהבנה כל העמדה להדחה, אין מה לעשות איתם הם רק רוצים לישון. התוצאה: בושות. לזה אתם קוראים הדחה פומבית? הייתי מקרינה להם בלופ את כל הפינות של "כל האמת בפרצוף" ושולחת אותם להתאמן. בסופו של דבר דייר אחד יצא מורווח מהמחזה המינורי הזה, וזה ניר. הייתי אומרת שאני לא מאמינה שהשנה היא 2020 ואנשים בבית האח מועמדים להדחה בגלל הדעה הפוליטית שלהם, אבל היי, בתוך עמי אני חיה, גם אם החריגו אותי מהעניין הזה של המסוק. אני לא יודעת מאיפה להתחיל להסביר כמה העניין הזה מגוחך, אני רק אניח פה את זה שאני עשיתי מעשה והצבעתי, בפעם הראשונה העונה, וכל הקולות שלי הלכו לניר. עשר פעמים! בפרצוף שלכם, דיירים פחדנים. ואם *זה* לא יעיר את השמאל הישראלי מהתרדמת שלו אני לא יודעת מה כן.
בשבוע הבא: תוכנית המאה של טראמפ מפצלת את הבית, תקווה מקבלת קמפיין לסיגריות ונעמה יששכר מצטרפת בכניסה שנייה.
