אני לא נביא, לא חזאי וגם לא קורא בקפה, אבל בינואר 2018 הרגשתי חובה לשתף אתכם בתחזית שלי על גסיסתו של הקולנוע המסחרי. "אז זהו? נגמר הסרט של הקולנוע? עוד לא, אבל אנחנו לפני הקרדיטים", כתבתי בזמנו והוספתי את התחזית הבאה: "האולפנים הגדולים כבר נערכים מראש לתסריט האימים, מצמצמים את החגורה, ומדי פעם כורכים אותה סביב צווארם של העובדים עם לא מעט קיצוצים בחטיבות הקולנוע והקצאת יותר משאבים לאלו של הטלוויזיה והסטרימינג. לשם התעשייה הולכת, וגם הקהל".
ובכן, רגע לפני סיומה של שנת 2020 הנוראית, עם תקווה לשנה חדשה ואופטימית יותר, אני מצטער להודות שהתרחיש הקודר מתממש ומותו של הקולנוע קרוב מתמיד כשמשבר הקורונה רק האיץ אותו. הלב של היוצרים עדיין פועם, אבל למפיצים, המפיקים, המשקיעים ורשתות בתי הקולנוע נגמר החמצן בריאות, והכסף בכיסים. מכונות הנשמה לא יעזרו פה, אפשר להבחין בהיחלשות הדופק במוניטור, ועל צג הלפטופ שלכם.
אני לא נביא וגם לא רופא, והדיאגנוזה שלי מלפני שנתיים הייתה אולי מפורטת, אבל הגיעה ללא הערכה לכמה זמן נשאר להוליווד עד לקריסת המערכות הכואבת והבלתי נמנעת של תעשיית הסרטים האמריקנית. חמש, עשר, עשרים שנה? ובכן, אף אחד - כולל האפידימיולוגים שביננו - לא היה מסוגל לחזות את מגיפת הקורונה, ששינתה את המציאות החברתית, העסקית והפוליטית בעולם, וגם את המציאות המדומיינת באולם הקולנוע.
השיתוק הכמעט מוחלט שנכפה על רשתות בתי הקולנוע האמריקנית שהיו לאורך השנים שותפות נאמנות למפיצים ההוליוודיים, הוא מהלומה אדירה שספק אם יצליחו להתאושש ממנה. AMC וריגל נמצאות על סף פשיטת רגל ומנהלות בימים אלה מלחמת הישרדות כלכלית. לכאורה יש אור בקצה המנהרה בזכות החיסונים והתקווה לחזרה קרובה לנורמליות, אלא שהאור הזה מטעה. בסוף המנהרה ממתין משבר אחר ומהותי יותר שלא יעבור.
זה כבר סופי: הסטרימינג ניצח את רשתות הקולנוע
במהלך השנה האחרונה שירותי הסטרימינג השונים ניצלו את ההזדמנות כדי לבסס את עצמם כספקי התוכן המובילים. תחליף כמעט מושלם לקולנוע. נטפליקס, דיסני פלוס ו-HBO הנחילו הרגלי צפייה חדשים לקהל, כאלה שאיפשרו לצופים שליטה כמעט מלאה בתוכן שהם מעוניינים בו, בזמן המיטבי מבחינתם, ובתמורה לדמי מנוי חודשיים צנועים שעולים כחצי ממחיר כרטיס לסרט בניו יורק או בלוס אנג'לס. בתעשיית הקולנוע האמריקנית עקבו בדאגה אחר ההשתלטות העוינת על הקהל, במיוחד אחר נטפליקס שהפנתה יותר ויותר משאבים להפקות מקור ופחות לרכש של סרטים חדשים. עם זאת, הנחת המוצא של האולפנים הגדולים הייתה כי מהפכת הסטרימינג אינה מאיימת עליהם באמת. הגישה שלהם נבעה מהמון יוהרה ועודף בטחון עצמי מגובים בעוצמה כלכלית, אבל גם מכמה יתרונות בולטים שעוד עמדו לזכותם.
אחד התסמינים של המשמעותיים ביותר של דעיכת הקולנוע אל מול הסטרימינג היא ההצלחה ההולכת ופוחתת של דרמות על המסך הגדול, מה שהביא להשקעה הולכת ופוחתת של האולפנים בפרויקטים מקוריים שכאלה. המגמה הזאת סימנה את העדפותיו החדשות של הצופה הבוגר, שהעדיף לצרוך את הקולנוע האיכותי שלו בבית מול מסך הטלוויזיה. בהתאם לכך גברה התלות של הוליווד בסרטי גיבורי-על, מדע בדיוני ופנטזיה על הרימייקים, הסיקוולים והפריקוולים שלהם שפנו לילדים ובני נוער - פלח השוק העיקרי שנותר. שוברי הקופות הללו סחפו את המונים, איזנו את תזרים המזומנים ונשאו את התעשייה כולה. סרטים כאלה, חשבו בדיסני, וורנר, יוניברסל והאחרים, נועדו למסך הגדול, והגדול יותר באיימקס. בניגוד לדרמה מכבידה ומרצינה, שוברי הקופות הללו מספקים ספקטקלים מרהיבים וסצנת אקשן מסחררות שמשאירות את הצופה דרוך על המושב ביציע, לא כשהוא מתכרבל על הספה בסלון מול הטלוויזיה.
הזנחת הקולנוע העצמאי הייתה פשרה מתקבלת על הדעת אל מול שימור הצלחת שוברי הקופות הגדולים וההכנסות שבאות איתם. זו הייתה עסקה משתלמת מבחינה כלכלית, כל עוד היא התנהלה על פי התנאים של תעשיית הקולנוע. הגודל קובע חשבו בהוליווד, אבל לא פחות מכך - התזמון. עם כוכבים נוצצים, דמויות מוכרות מהתרבות הפופולרית והשקעה עצומה בקידום מכירות ויחסי ציבור, האולפנים הציבו בפני הקהל פיתוי אדיר. ואכן, סוף שבוע אחר סוף שבוע ההמונים נהרו לבתי הקולנוע כדי לראות את הלהיט החדש, להקדים ולחזות בו על מסך ענק ולגלות ספוילרים בטוויטר. על זכות הראשונים הזאת הילדים, כלומר הוריהם, היו מוכנים להקצות לכך כמה דולרים.
התורים הארוכים בדרך לשוברי הקופות הלוהטים האריכו את החיים של האולפנים וגם של רשתות בתי הקולנוע, אולם אז הגיעה הקורונה ושינתה הכול. מילא שהביזנס כולו קפא כמעט לחלוטין, לאחרונה הגבולות ששמרו על הבידול בין הוליווד לזירת הסטרימינג הטשטשו ונמחקו לחלוטין. השקת "מולאן" בדיסני פלוס הייתה השבר הראשון כאשר דיסני הציעו אותו למנויים בעבור תשלום של כ-30 דולר כדי לצפות בו. מה שהתחיל כסדק קטן התרחב והביא להתמוטטות של הסכר כולו. השקת "וונדר וומן 1984" ב-HBO מקס הייתה הזליגה הבולטת הראשונה לסטרימינג, וזו המשיכה לשיטפון עם ההכרזה על כך שכל סרטי 2021 של אולפני וורנר ישוגרו בפלטפורמה מקוונת במקביל להפצה תיאטרלית היכן שיהיה ניתן.
"חולית" - טריילר
(האחים וורנר)
הבמאי המוערך דני וילנב התלונן ובצדק על כך שסרטו המדובר "חולית" יופץ על פי המדיניות החדשה, למרות שתאריך היציאה המקורי נקבע מלכתחילה לאוקטובר 2021, כשרובנו נהיה מחוסנים והמגיפה תהייה בסופה. אולי. השקה בסטרימינג תחסל את סיכויי הסרט להיות רווחי, ותהווה המתה נטולת חסד של תוכניתו לייסד פרנצ'ייז חדש לעולם הבדיוני שיצר הסופר פרנק הרברט. "אני רוצה שהקהל יבין שהסטרימינג לבדו לא יוכל לתחזק את תעשיית הקולנוע כפי שהוא הכיר אותה לפני הקורונה", כתב וילנב בטור אישי נוקב במגזין "וראייטי", בו האשים את תאגיד התקשורת AT&T בהתנכלות לתעשיית הקולנוע מתוך תאוות בצע. "סטרימינג מסוגל להפיק תוכן נהדר, אבל לא סרטים בסדר הגודל של 'חולית'. משמעות ההחלטה של האחים וורנר היא של'חולית' לא יהיה סיכוי להניב מספיק רווחים כדי להתבסס, ובסופו של דבר הפיראטיות תנצח".
האם הפיראטיות תציל את הקולנוע כפי שהכרנו אותו?
וילנב לא סתם מזכיר את הפיראטיות כשהוא מדבר על המעבר לסטרימינג. אחרי מלחמת חורמה מוצלחת כנגד כל הסיכויים, הצליחו האולפנים לבלום את הסתערות הפיראטים על מרכולתם, לפחות בארצות הברית ובחלקים נרחבים באירופה. זו הייתה מתקפה משולבת של תעשיית הקולנוע עם זרועות החוק וספקי האינטרנט המקומיים הפכו את הטורנטים לעניין מסובך, מגושם, איטי ולעתים מפליל עבור משתמשים רבים. אבל למרות כל המאמצים והמשאבים שהשקיעה הוליווד בעברייני הרשת, ספק אם היה ניתן להגיע להישגים במאבק הזה בלי נטפליקס ושירותי הסטרימינג האחרים שהציעו חלופה חוקית, ולא פחות חשוב - זולה, עבור צרכני התוכן ובברכת היוצרים. אם יש לך מנוי שמאפשר לך גישה ישירה לסרטים חדשים שבועות לפני יציאתם, למה לך לחפש אתר מפוקפק נגוע בווירוסים ולהוריד קבצים חשודים באיכות צילום איומה בצירוף כתוביות בסינית? לכאורה היתרון היחיד שנותר לפיראטים על הסטרימינג הוא המיידיות. עתה כשסרטי האחים וורנר ואחרים יעלו מלכתחילה בפלטפורמה מקוונת, גם היתרון הזה יבוטל.
מצד שני, הזמינות ברשת מאפשרת לפיראטים להפיץ קבצים איכותיים לכל מי שרוצה בכל העולם. במקום לחכות לנער רוסי שיצלם את "וונדר וומן 1984" בתנאי שדה בבית קולנוע בנובוסיבירסק, אפשר פשוט לקלוט קובץ איכותי היישר מ-HBO מקס ולשתף עם כל המעריצים ברחבי העולם. גם כאלה שאינם נמנים על מנויי שירות הסטרימינג מבית וורנר מדיה. החשש מהתחדשות מגיפת הפיראטיות מדירה שינה מראשי האולפנים הגדולים, והיא הסיבה העיקרית לכך שהם לא ששים להצטרף למהלך של וורנר. האבסורד הגדול הוא שאם יש משהו שמסוגל לעכב את ההתמסרות של הוליווד לסטרימינג זה החשש מפיראטיות, שלא ניתן יהיה להכיל אותה בתנאים של הפצה מקוונת. אבל גם הבעיה הזאת לא תעצור את המגמה הכללית בימי הקורונה, וגם אחריהם. "הסוס כבר עזב את האורווה", כפי שאמר יו"ר AT&T ג'ייסון סטנקי, ועכשיו מה שנותר הוא לדמיין איך ייראה קולנוע אחרי המגיפה? והתשובה לא מאירת פנים עבור אוהבי הקולנוע הקלאסי, אלו שעדיין מעוניינים לראות את הסרטים שלהם בחושך על מסך גדול בחברת אנשים זרים.
יותר סרטים קטנים, פחות בלוקבאסטרים: הקולנוע אחרי הקורונה
האתגר העיקרי שעומד בפני יוצרי הסרטים, מפיקיהם ומפיציהם בעידן החדש של הסטרימינג היא שהסרטים אינם מניבים הכנסות בזכות עצמם. בשגרת בתי קולנוע שבה סרט מוקרן פעמיים, שלוש או חמש פעמים ביום, וגורף מזומנים בהתאם לעניין של הקהל בסרט ובמידת הרעב והצמא שלו שמניב את הרווחים הגדולים ביותר - הפופקורן והקולה.
אבל במציאות של הסטרימינג סרטים הם רק עוד פריט בחבילת תוכן שהמנויים משלמים עליה סכום חודשי קבוע, ומזמינים פיצה הביתה. זה לא משנה אם מדובר בדרמת אינדי קטנטנה מניו יורק או שובר קופות מסחרר שעלה מאתיים מיליון דולר, ההכנסות בגין כל אחד מהם זהות. הערך המוסף של הסרטים עתירי התקציב הם תמיכה וביסוס של פלטפורמת הסטרימינג שמארחות אותן - HBO מקס, נטפליקס, דיסני פלוס, אפל TV ועוד רבים וטובים שקיימים כיום ושיושקו בעתיד. אבל האם הערך היחצני והשיווקי הזה מצדיק את ההשקעה העצומה של האולפנים בהפקות של להיטי גיבורי-על ומדע בדיוני?
השאלה הזאת פחות רלוונטית לימינו כשכל כך הרבה סרטים נמצאים על המדף של האולפנים, מוכנים להפצה ברגע שינתן האות, כמו במקרה של "וונדר וומן 1984", שעל פי הערכות עלה מאתיים מיליון דולר. אבל בעתיד הקצת יותר רחוק, המשמעות היא שפחות ופחות תקציבי הפקה יוקצו לפרויקטים הוליוודים, כולל אלו של מארוול, DC קומיקס, לוקאספילם ועוד. אחת הסיבות לכך היא שסרטים שמצולמים עבור מסך הטלוויזיה לא מצריכים את אותה עבודה מאומצת על הספקטקלים המרהיבים שאנחנו רגילים לחזות בהם באיימקס. גם הפרק היקר ביותר של "משחקי הכס" לא דגדג את התקציב של "הנוקמים" והפקת פרק "המנדלוריאן" בקושי משתווה לתקציב הקייטרינג של סרטי "מלחמת הכוכבים" האחרונים. בנוסף לכך, בוורנר ובדיסני יודעים מראש שההכנסות שלהם מהסרטים הללו יהיו מזעריות והתגמול יתקבל אולי בדמות הרחבת פלח השוק של שירותי הסטרימינג שלהם. המצב מסובך אף יותר כשמדובר בהפקות של אולפנים כמו יוניברסל, פרמאונט וסוני שאינם מפעילים שירותים שכאלה. בסופו של דבר גם אלה וגם אלה יאלצו להתחשב במציאות החדשה ולהתאים את מידת המשאבים שהם מקצים להפקות הקולנוע שלהם - והמשמעות, סרטים דלים וצנועים יותר. לטוב ולרע.
במודלים החדשים שייתגבשו בקרוב בהוליווד, כוכבי הקולנוע יהפכו להיות פרזנטורים של שירותי סטרימינג. הם לא יקדמו יותר את הסרטים שלהם, אלא את האכסניה המקוונת שלהם. גל גדות ופטי ג'נקינס נהנו מהרגע כשדרשו וקיבלו פיצוי בסך עשרה מיליון דולר עבור תמיכתן במהלך הפצת "וונדר וומן 1984" ב-HBO מקס. זה סכום שאמור לגלם הצלחה אפשרית של הסרט בקופות, אבל מה שנראה כמהפכה כיום, יהפוך להיות שגרה בעתיד הקרוב. בינתיים נראה שגדות וג'נקינס עשו עסקה מצוינת בהתחשב בנתונים המאכזבים שמגיעים מסין, שם יצא הסרט לאקרנים והניב בסוף השבוע הראשון הכנסות של 19 מיליון דולר בלבד (פחות ממחצית הסכום שצבר "וונדר וומן" הראשון עם יציאתו ב-2017). הנתונים מדאיגים במיוחד בהתחשב בכך שבסין אין בנמצא שירותי סטרימינג - לא נטפליקס, ובטח לא HBO מקס. זה מסמן צרות גדולות לאולפני יוניברסל, פרמאונט וסוני שאינם מפעילים שירותים מקוונים משלהם.
ב-MGM מרגישים את הלחץ כבר עכשיו. הפרק הבא בסדרת סרטי ג'יימס בונד, "לא זמן למות", היה אמור לצאת השנה ולפמפם את תזרים המזומנים של האולפן המקרתע עם המורשת המפוארת. אולם אז הגיעה הקורונה וההפצה נדחתה למועד לא ידוע ב-2021. ל-MGM אין שירותי סטרימינג משלהם, אז בלית ברירה כל שנותר להם הוא לפנות למארחים אפשריים בהצעה לרכוש את הזכויות על הסרט המדובר. על פי הדיווחים המחיר הנקוב נקבע על 600 מיליון דולר - מחיר מציאה ביחס להכנסות שהיה גורף בוודאי לו היה מופץ תיאטרלית. אבל במחירון החדש של הסטרימינג, אף אחד לא מוכן לשלם את הסכומים האלה. בלית ברירה, MGM יאלצו להמתין עד לפתיחת בתי הקולנוע. בינתיים האולפנים מציעים עצמם למכירה. קונים פוטנציאלים, כמו אפל טי.וי, חומדים את קטלוג התוכן העשיר שלהם. זכויות השידור של סרטי ג'יימס בונד ורוקי, וכן "בן חור", "דוקטור ז'יבאגו", "איש הגשם" ושלל קלאסיקות עטורות אוסקרים אחרות הן אוצר למימוש בסטרימינג. יש מי שמוכן לשלם על ההיסטוריה של אולפני מטרו-גולדווין-מאייר, אבל לא על מיומנויות ההפקה הקולנועיות או על הפרויקטים העתידיים השאפתניים שלהם.
בסופו של דבר כולם יאלצו להתחשב במציאות החדשה ולהתאים את מידת המשאבים שהם מקצים להפקות הקולנוע שלהם - והמשמעות, סרטים דלים, פחות נוצצים, וצנועים יותר. לטוב ולרע. כבר היום אפשר לראות את התהליך הזה בנטפליקס, שמשקיעה מיליארדי דולרים בתוכן מקורי אבל מתוך העדפה של כמות על פני איכות. בלי קטלוג של סרטים וסדרות משלה, הפקות נעשות מעכשיו לעכשיו, כמה שיותר ובתקציב זעום יחסית. נכון, פעם או פעמיים בשנה נטפליקס ישחררו סרט מדובר שמשתווה בתקציבו לשובר קופות הוליוודי בשביל הדאווין, אבל אי אפשר להשוות זאת למודל הכלכלי של האולפנים שמחליטים לממן סרט בהתאם להכנסות הצפויות בקופות. העתיד של דיסני פלוס והאחרים נראה דומה יותר להווה של נטפליקס מאשר לעבר של בתי הקולנוע.
הרומנטיקנים יגידו אולי שמדובר בתופעה חיובית מכיוון שגם כך נמאס לנו מזבלוני רבי תקציב שהרסו את אמנות הקולנוע, אבל האמת היא ש"הזבלונים" הללו הם כאמור מי שהחזיקו את התעשייה כולה בחיים, לא יצירות איכות מרצינות של טובי הבמאים. האופטימים יקבעו שמוקדם להספיד את הקולנוע כיום אל מול הסטרימינג כפי שהיה מוקדם להספידו עם הופעת הטלוויזיה בביתנו, אלא שאלו מעולם לא התחרו על אותו התוכן. גדר ההפרדה מנעה זליגה של סרטים חדשים לשידור, ואילו מעתה ואילך יהיה אפשר לצפות בלהיטים הכי לוהטים בסטרימינג ממש עם יציאתם או קצת אחרי. הסוציאלים יצהירו שהקולנוע ימשיך ביתר שאת כי אי אפשר להחליף את החוויה החברתית של לצפות יחדיו בסרט, אבל תגידו את האמת - עד כמה באמת חסרה לכם ההתכנסות עם אנשים אחרים באולם ההקרנה, שהוא גם כך לרוב ריקני ועצוב? ההשתבללות שלנו בתוך עצמנו ובלפטופ שלנו היא לא רק תוצאה של הקורונה, אלא גם של הרגלי הצפייה של האדם המודרני, הלא סוציאלי.
אז זהו? נגמר הסרט של הקולנוע? עוד לא, אבל הקורונה הריצה אותו קדימה ואנחנו ממש בתוך הקרדיטים, רגע לפני הסוף. האולפנים הגדולים כבר השלימו עם המציאות החדשה, וכל הפעילות העתידית שלהם מוכתבת על פיה. בהמשך הדרך צפויות עוד כמה הפקות גדולות כמו למשל סרטי הדור הבא של מארוול או DC קומיקס או אלו מן היקום של "מלחמת הכוכבים", אבל אלו בסך הכל קטעי הפוסט-קרדיט של הוליווד שתיתכנס בשנים הקרובות בתוך המחשב שלכם עם סרטים וסדרות בתקציב נאה בסדר גודל של הפקות טלוויזיוניות, אך לא כאלה שהתרגלנו אליו על המסך הגדול. המסך ירד על הקולנוע שהכרנו ואהבנו מאז ההקרנות הראשונות שערכו האחים לומייר בסוף המאה ה-19.
בעצם, אם יש לקולנוע עתיד בצורתו המקורית בהקרנה פומבית על מסך גדול באולם חשוך, היא לחזור אחורה לאותם ימים של תחילת הדרך. אותם ימים בתוליים שבהם כל הקרנה של סרט הייתה אירוע מיוחד, כזה שרק מקורבים ויחידי סגולה זוכים לפקוד אותו. אחרי שהרשתות והמולטיפלקסים יקרסו ויעלמו מן העולם, כל מה שיישאר אלו פסטיבלים והשקות למיניהם שיישארו כשריד לתרבות ענפה וגדושה מפעם. המיוחסים יקבלו הזמנה, חובבי הנוסטלגיה והקולנוע הקלאסי ירכשו כרטיס במחיר מופקע, והכול כדי לצפות בהקרנת בכורה של סרט בחוג מצומצם בנוכחות הבמאי והשחקנים, לפני שהוא עובר לנחלת הכלל בסטרימינג. זה מה שקורה כבר היום במקרה של הקולנוע העצמאי האמריקני והזר שגלגול החיים הקצר שלו מגיע לשיא עם בואו לעולם בקאן, ונציה או סאנדנס ואז נקבר תחת אינספור שכבות של תוכן בנטפליקס או הולו. בהוליווד מנסים להימנע מהמצב הזה אבל בעוד שהכל בפאוז, הסטרימינג זורם בפאסט-פורוורד, ובסופו של דבר גם הקולנוע המסחרי יאלץ להריץ לאחור. להתחלה.
