חמישים סרטים ארוכים נכללים בתוכנית של פסטיבל טורונטו השנה שנפתח היום (ה'). חמישים סרטים סך הכול. פחות מרבע מההיצע הרגיל של פסטיבל הקולנוע הגדול ביותר בעולם. אין ברירה, בימי הקורונה חייבים להצטמצם - והלו"ז החדש מאפשר מעט הקרנות על המסך הגדול לצד גישה מוגבלת לצפייה אונליין.
אבל לצד ההסתגלות הארגונית המעיקה בצל המגיפה, מארגני הפסטיבל זיהו שעת כושר למימוש יעד עליו דיברו כבר כמה שנים - הכתבת שיוויון בין במאים לבמאיות. 24 סרטים בתוכנית נוצרו נשים ו-26 סרטים מסווגים על פי המארגנים כסרטים על נשים. מדובר במחצית מהתוכנית כולה, וזה כמובן לא מקרי. במציאות הפוליטקלי קורקט יותר ויותר פסטיבלים בצפון אמריקה (בניגוד לאלו השמרנים שבאירופה) קובעים מכסות על פי מפתח מגדרי וגם אתני. זה כמובן גם מתקשר להחלטה החדשה של האקדמיה האמריקנית לקולנוע, שרק לפני יומיים קבעה שסרט יוכל להתחרות בפרס הסרט הטוב ביותר רק אם הוא משלב מיעוטים וקבוצות מקופחות הן על המסך והן מאחורי הקלעים.
המציאות בשטח משתנה, אבל בקצב הרבה יותר איטי מזה שמכתיבים ראשי טורונטו וסאנדנס. רוב הפקות הקולנוע בארצות הברית מובלות עדיין על ידי גברים, רובם גברים לבנים. חלקם פריבילגים. בעידן הגיוון החברתי מדובר בצעד הצהרתי מעורר השראה וראוי להערכה שדוחף את המגמה הברוכה הזאת למרכז הזירה היצירתית. אבל מנקודת המבט של הפסטיבל כאירוע מכונן ומכוונן על לוח השנה הקולנועית בואך אל האוסקר, וכן מנקודת המבט של הקהל הרחב החפץ בסרטי איכות בלי קשר לזהות המגדרית והאתנית של יוצריהם, ההיצע הולך ומצטמצם. סרטיהם החדשים של ווס אנדרסון, גיירמו דל טורו, דיוויד פינצ'ר, ג'ורג' קלוני, סטיבן ספילברג, ופול גרינגראס שמתעתדים להסתער על הפסלון המוזהב לא יוקרנו בטורונטו, או בכל פסטיבל אחר השנה. בהיעדרם, אפשר לקדם את האגף הנשי במירוץ וזה כולל כמה סרטים מסקרנים כמו Bruised של האלי ברי ו-One Night In Miami של רג'ינה קינג - שתי שחקניות נפלאות שמתנסות לראשונה בבימוי, ושהן במקרה או כנראה שלא במקרה - שחורות.
הנשים המובילות במירוץ לאוסקר השנה
ב-Bruised, האלי ברי (שזכתה באוסקר ב-2002 על "מונסטר בול") מביימת את עצמה ככוכבת MMA שמנסה לתמרן את עצמה בין הזירה המדממת לחיים הלא פחות קשוחים ברחובות ניו ג'רזי.
רג'ינה קינג, שלפני שנתיים זכתה באוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר על תפקידה ב"סיפורו של רחוב ביל" וזכורה מהופעתה הנהדרת בסדרה "השומרים", מנסה את מזלה כבמאית בדרמה התקופתית One Night In Miami המשחזרת מפגש של ארבע דמויות איקוניות מהקהילה האפריקנית-אמריקנית אחרי ניצחונו של קאסיוס קליי (הלא הוא מוחמד עלי) על סוני ליסטון ב-1964. את המתאגרף האגדי מגלם איילי גורי ולצדו לסלי אודום ג'וניור ("המילטון") כמוזיקאי סם קוק, אלדיס הודג' ככוכב הפוטבול ג'ים בראון וקינגסלי בן-אדיר כמלקולם אקס.
יוצרת נוספת שצפויה לבסס את עצמה כמועמדת מובילה לאוסקר שיתקיים באפריל 2021 היא קלואי ז'או שמציגה בטורונטו את Nomadland אחרי הקרנת הבכורה בוונציה. היוצרת הסינית-אמריקנית קנתה את עולמה כיוצרת עצמאית בארצות הברית ב-2017 עם המערבון המודרני "הרוכב". בשנה הבאה היא תציג את מרכולה כבמאית הוליוודית מסחרית בשובר הקופות של מארוול "הנצחיים", אבל לפני זה היא מביאה לקנדה את הדרמה הנשית הצנועה בכיכובה של פרנסס מקדורמנד כאישה השורדת לבדה ברחבי המערב של ארצות הברית.
לצד הסרטים הבולטים הללו, מופיעים במסגרת המרכזית של טורונטו סרטיהם החדשים של קורנל מודרוצ'ו ההונגרי, פרנסיס לי וג'יי בלייקסון הבריטים שמגוללים סיפורים נשיים דווקא. ב-Pieces Of A Woman מונדרוצ'ו מביים את ונסה קירבי, מולי פארקר ושיה לה באף בסיפור אינטימי של זוג צעיר שמתערער על רקע לידה קרובה. ב-Ammonite של לי מככבת קייט ווינסלט כפליאנטולוגית בחיפוש אחר מאובנים באנגליה של המאה ה-19 לצדה של סירשה רונאן כאלמנה צעירה ומבוססת שהופכת לבת לוויה וחברה קרובה. ב-I Care A Lot של בלייקסון, שלוש הגיבורות בגילומן של רוזמונד פייק, אלייזה גונזאלס ודיאן וויסט הן נוכלות שנמצאות במסלול התנגשות עם מאפיונר בגילומו של פיטר דינקלג'.
גם הקולנוע השחור מקבל פוקוס מיוחד
דווקא על הרקע של העדפה נשית מתקנת על המסך ומאחורי המצלמה, הדרמה Good Joe Bell של ריינלדו מרקוס גרין עשויה להתבלט בזכות הופעתו של מארק וולברג כאב לנער הומוסקסואל שסובל מבריונות בבית הספר. גרין נחשב לאחד מכשרונות הגדולים של הקולנוע השחור בארצות הברית מאז הדרמה החברתית הנפיצה שלו Monsters and Men מ-2018. הוא הולך בעקבותיו של ספייק לי, שבעצמו מפגין נוכחות במטרופולין הקנדי השנה עם סרט דוקו לשם שינוי, American Utopia, תיעוד של המופע המדובר של דיוויד ביירן כפי שעלה בברודוויי בשנה האחרונה ועתה על המסך הגדול כסרט הפתיחה של הפסטיבל.
עוד יוצרים שמייצגים את הקולנוע האפריקני-אמריקני המשגשג לאחרונה הם סם פולארד עם הדוקו MLK/FBI, החושף תיקים על מרטין לותר קינג מארכיון הבולשת האמריקנית; דון פורטר עם הדוקו The Way I See It על כהונות הנשיאים רונלד רייגן וברק אובמה דרך עדשת הצלם פיטר סוזה; ואפרים אסילי עם The Inheritance שמהווה מחווה להוגים מרקסיסטים אפריקנים. הבמאי פיליפ לאקוט מחוף השנהב הביא עמו כל הדרך מהיבשת השחורה את הדרמה Night of The Kings המתחוללת בבית כלא במדינה. בנוסף לכל זה מקדישים בטורונטו תוכנית לקולנוע חדש מאפריקה.
פסטיבל קנדי, יוצרים קנדים
רק שלושה קולנוענים מקנדה מייצגים את המגדר שעדיין מהווה את הרוב המוחלט בתעשייה, לטוב ובעיקר לרע: הדוקומנטריסט המהולל פרדריק וייסמן עם הפרויקט החדש שלו City Hall על עיריית בוסטון, השחקן ריקי שטראוב שבבכורת הבימוי שלו Concrete Cowboy מגולל סיפור של אב ובנו (אידריס אלבה וקיילב מקלאפלין), מגדלי סוסים מודרנים בעיירה בפנסילבניה, שהם במקרה אפריקנים-אמריקנים, והכוכב המחונן ויגו מורטינסן שרושם גם הוא התנסות ראשונה כבמאי בדרמה Falling, שבה הוא מככב כבנו של קשיש הומופוב הלוקה בדמנציה.
זוהי כבר מסורת בפסטיבל טורונטו להתחיל כל הקרנה במחווה יפה לשבטים האינדיאנים שהתגוררו באונטריו ואשר להם מודים המארגנים על שהותירו להם להתארח על שטחי המחייה המקוריים. אי אפשר להתעלם מהרקע הסוציו-פוליטי-היסטורי הזה במקרה של הבמאית מישל לאטימר, שמאכלסת שתי משבצות בתוכנית הצפופה של הפסטיבל השנה, וזאת מכיוון שהיא יושבת על שתי משבצות זהות - אישה ואינדיאנית. הקולנוענית, בת לשבט האלגונקווין, תציג את העיבוד שלה לרומן Inconcenient Indian על שעבוד השבטים בצפון אמריקה, וכן את המיני סדרה שלה Trickster המלווה צעירה אינדיאנית ומשפחתה. כמו לאטימר, גם טרייסי דיר היא יוצרת קנדית ילידית, וסרטה Beans שעלילתו ממתרחשת בקהילת שבט המוהוק, יקבל בוודאי תשומת לב מיוחדת.
יוצרת קנדית צעירה נוספת, אבל ממוצא יהודי, היא אמה זליגמן. הדרמה הקומית שלה "שבעה בייבי" מאפשרת חשיפה אינטימית במיוחד לשבט היהודי הלבן עם המסורת, המנהגים והמאכלים (הרבה בייגל ולקס), ובעיקר הנוירוזה האופיינית למשפחות אשכנזיות בורגניות אמריקניות. עלילת הסרט מסתלסלת סביב הקרע הבין דורי בין אבות ואמהות לבנות, בנות שהן גם ילדות טובות להוריהן וגם נשים פרועות בסוד. הגיבורה הצעירה בגילומה של רייצ'ל סינוט המוכשרת מתייצבת בלית ברירה במפגש שבעה אחרי מות קרובת משפחה ומוצאת עצמה נחנקת מלחץ הציפיות, הסודות והשקרים, שכוללים מערכת יחסים אסורה עם גבר נשוי וזוגיות הפכפכה עם חברתה הטובה, יהודיה כשרה לא כשרה כמוה.
הנציגים הזרים, לצד ישראלית אחת
יוצרים בולטים מהזירה הבינלאומית הם הקומדיה האלכוהוליסטית Another Round של תומס וינטרברג הדני בכיכובו של מאדס מיקלסן ודרמת הנעורים הנוסטלגית של פרנסואה אוזון הצרפתי Summer of 85. פלוריאן זלר הצרפתי מתהדר בנוכחותם של אנתוני הופקינס ואוליביה קולמן בדרמה האינטימית "האב". בגזרת הדוקו ניתן למצוא את ורנר הרצוג וקלייב אופנהיימר בסרט Fireball, המתחקה אחר מטאוריטים על פני כדור הארץ. אליהם אפשר לצרף את סרט הדוקו הרלוונטי מאוד לימים אלה, "76 ימים", של היוצרות האמריקניות ממוצא סיני האו וו ו-וויישי צ'ן, שמביאות תיעוד נדיר של שגרת החיים בעיר ווהאן מאז התפרצות נגיף הקורונה ועד לסיום הסגר המוחלט באיזור.
הנציגות הישראלית היחידה בפסטיבל טורונטו, שבדרך כלל מאיר פניו לקולנוע כחול לבן, היא אלינור נחמיה, שסרטה "זכוכית בים" נכלל בתוכנית הקצרים. אבל אם נתעקש למצוא ייצוג מ"שלנו" אפשר אולי לחוש קירבה לסרטם של האחים עראב וטרזן נאסר "עזה מון א-מור". מדובר בקומדיה רומנטית פלסטינית שובבה המתחוללת בעזה ובצוות השחקנים בולטים סלים דאו, היאם עבאס, מאיסה עבדל האדי, ג'ורג' איסכנדר והיתאם עומארי - כולם פלסטינים אזרחי ישראל.
