ב-1974 החליט הסופר הצרפתי ממוצא יהודי-ליטאי, רומן גארי, לכתוב תחת שם בדוי. הוא בחר בשם אמיל אז'אר והוציא לאור את הספר "חיבוק גדול". שנה לאחר מכן, פרסם את "כל החיים לפניו" שכבש את לב הקוראים, כיכב בטבלאות רבי המכר וזכה בפרס גונקור היוקרתי לספרות צרפתית. עלילת הספר מתרחשת בפריז ועוסקת במערכת יחסים המתפתחת בין מאדאם רוזה, זונה בדימוס, ניצולת שואה פוסט-טראומטית קשישה וענייה שמטפלת בילדים של זונות, לבין מוחמד (מומו), נער ערבי שהיא לוקחת תחת חסותה.
הבמאי הישראלי משה מזרחי נכבש בקסמי הספר והפך אותו ב-1977 לסרט מצליח בכיכובה של השחקנית הצרפתייה הנודעת סימון סיניורה (גם מיכל בת אדם, רעייתו של מזרחי, הופיעה בעיבוד הקולנועי). "כל החיים לפניו" ייצג את צרפת בקרב על האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, ובטקס שנערך ב-1978 הוא הצליח לזכות בפרס הנחשק, והפך את מזרחי לבמאי הישראלי הראשון שזכה לפאר את סלונו בפסלון האוסקר.
"כל החיים לפניו" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
כעת יוצא לספר עיבוד קולנועי חדש בנטפליקס, 42 שנה אחרי אותה זכייה ו-40 שנה בדיוק אחרי שגארי התאבד ביריית אקדח בדירתו שבפריז. מי שהעז להתמודד עם היצירה כבדת המשקל הזו הוא הבמאי האיטלקי אדוארדו פונטי, שהחליט ללהק לתפקיד מאדאם רוזה את לא אחרת מאשר אימו האגדית, סופיה לורן, שחגגה השנה יום הולדת 86.
"הספר שכב אצלי במגירה המטאפורית ותמיד ידעתי שאהפוך אותו יום אחד לסרט בכיכובה של אמא שלי", מספר פונטי בריאיון מיוחד ל-ynet. "נמשכתי לספר מאחר ומדובר בסיפור קורע לב ועל-זמני על אהבה וחברות בין שתי דמויות שעל פניו תהום מפרידה ביניהן. מנגד, שתי הדמויות מהוות שני צדדים של אותו המטבע: הן גדלו בנסיבות ספציפיות וניצלו מהן". העובדה שהעלילה מסופרת דרך נקודת מבטו של ילד מהגרים בן 12 גם היא משכה את פונטי לסיפור. "חשוב לראות את החיים דרך עיניהם של אחרים", הוא מסביר, "במיוחד בעולם של ימינו. זה הצעד הראשון לפיתוח אמפתיה".
הספר כבר עבר עיבוד קולנועי, ואף זכה באוסקר. לא חששת לעבד אותו שוב למסך?
"לא. הסרט של משה מזרחי הוא יפהפה וסימון סיניורה מדהימה בתפקיד של רוזה. צפיתי בו בפעם האחרונה כשהייתי בן 19, וזה היה מזמן. מה שדחף אותי לעשות את הסרט הייתה אהבתי לספר, לרומן גארי ולמה שמסופר בסיפור".
את העלילה של גארי העתיק פונטי מהרובע הפריזאי העני, בלוויל, לעיר הנמל האיטלקית בארי של ימינו. בסרט החדש, רוזה היא עדיין ניצולת שואה המנסה ללמד יהדות את ילדי הזונות ומומו הוא יתום, מהגר מסנגל. "רומן כתב את הספר לפני כמעט 50 שנה, אבל התמות בהן דן הספר עדיין אקטואליות", אומר פונטי. "נושאים כמו הגירה, סובלנות וקבלה חשובים היום אולי יותר משהיו אז. הסרט שלי מדבר על כמה חשוב שיראו וישמעו אותך".
פונטי מספר כי במסגרת העבודה על הסרט חקר את התרבות היהודית והשפעות השואה. "הייתי עושה לסרט עוול אם לא הייתי מדבר עם רבנים ולא מבין את היהדות יותר לעומק", הוא אומר. "הלימוד הזה היה חשוב כדי להציג את הנושאים בהם מטפל הספר בצורה מכבדת ואותנטית". בנוסף, מספר פונטי, אימו הביאה מההיסטוריה האישית שלה לתפקיד. "אמא שלי, שמגלמת בסרט יהודייה ששרדה את אושוויץ, נולדה ב-1934", הוא מספר, "כך שהיא הייתה ילדה במהלך מלחמת העולם השנייה, אבל הפצעים שהמלחמה הותירה אחריה, הקולות והסבל, מלווים אותה עד היום. כשאתה חווה משהו כזה אתה לעולם לא שוכח מה זה לחיות במלחמה".
"אנחנו כל כך דומים, שזה כמו לעבוד עם עצמי"
זאת לא הפעם הראשונה שפונטי עובד עם אימו. בין היתר, הם שיתפו פעולה לפני שש שנים בסרט הקצר "הקול האנושי", עיבוד למונודרמה של ז'אן קוקטו. "אנחנו כל כך דומים, שזה כמו לעבוד עם עצמי", הוא מגלה. "שנינו פרפקציוניסטים, עקשנים, ממושמעים, מגיעים מוכנים לצילומים ולא מוותרים. יש לנו אותו מוסר עבודה ואנחנו עובדים מתוך בסיס של כבוד ואמון, וכמובן אהבה. אין שום דבר שלילי ביחסים שלנו". מאביו המנוח, המפיק קרלו פונטי, שהיה נשוי ללורן במשך 41 שנה עד מותו ב-2007, הוא מספר כי ירש ממנו "אופטימיות מיוחדת. אמונה שנצליח בכל דבר, לא משנה מה".
אמא שלך לא פחדה או היססה להיכנס לנעליה הגדולות של סימון סיניורה?
"לא. אמא שלי מעריצה גדולה של סימון סיניורה, אבל היא מעולם לא היוותה לה מקור לחרדה או דאגה, להיפך, היא היוותה עבורה מקור השראה והתלהבות. מאדאם רוזה הייתה דמות שאמא רצתה לשחק שנים, לכן כשההזדמנות הגיעה - היא קפצה עליה. ומה שהכי ריגש אותה הייתה היכולת לספר את הסיפור בתקופתנו הנוכחית".
לורן מגלמת בסרט דמות חולה, זקנה ומקומטת המנוגדת לחלוטין לתדמית הזוהרת שטיפחה כל חייה המקצועיים. "אמא שלי אמיצה ומוכנה להעז ולקחת סיכונים", פונטי מספר עליה בגאווה. "זה הסוד שלה, כאישה וכשחקנית. היא ניגשת לכל סרט כאילו זה הסרט הראשון שלה. היא תמיד בלחץ ומרגישה שהיא לא תעמוד ברמה שהתפקיד דורש. היא בן אדם לחוץ, וחלק מתהליך היצירה שלה זה לדאוג. חלק מתהליך היצירה שלי הוא להזכיר לה שהיא שחקנית מדהימה".
זה בוודאי לא פשוט להיות בן של אגדה חיה.
"אמא תמיד נתנה לי ולאחי הבכור קרלו, שהוא מנצח תזמורת ידוע, ללכת בנתיב שבחרנו לעצמנו. יחד עם זאת, היא דאגה להבטיח שנעשה את הנתיב הזה בדרך קרובה ללב ולנשמה שלנו. יש כוכבים שמביאים הביתה את האישיות המפורסמת שלהם, אבל בבית היא הייתה רק אמא - נוכחת, אוהבת, תומכת ומעודדת. הסיבה שהיא הצליחה לשרוד כל כך הרבה שנים זה בגלל שיש לה אינסטינקטים טובים. היא יודעת בדיוק מי היא, לא לוקחת את עצמה ברצינות ולא מאמינה להייפ סביבה. ברגע שאת מתחילה להאמין שאת מיתוס או אייקון, את הופכת לפרודיה".
5 צפייה בגלריה
"אמא ניגשת לכל סרט כאילו זה הסרט הראשון שלה". מתוך "כל החיים לפניו"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
לדברי פונטי, הגישה הזאת באה לידי ביטוי גם בעבודה המשותפת שלהם. "בסרטים שאנו עושים יחד אני לא רוצה להציג את אמא שלי בתור הדיווה או האייקון שהיא. זה לא מעניין בעיניי. מה שאני רוצה להציג לעולם זו הסופיה שאני מכיר. או במילים אחרות: השחקנית, האמנית, האדם. זה גם אחד הדברים שאמא שלי אוהבת בעבודה שלנו יחד, כי היא מרשה לעצמה להיות מי שהיא, וזה מקסים בעיניי. בכלל, מערכת היחסים שלי עם אמא שלי ייחודית. לא רק שיש בינינו אהבה משפחתית גדולה של אמא ובן, יש גם בינינו גם הרבה מעבר. אנחנו שותפים. כל סרט שאנחנו עושים יחד, כל מסע והרפתקה שאנחנו יוצאים אליהם, מחזקים את הקשר הזה".
"היום, הגבול בין קולנוע לסטרימינג מאוד מטושטש"
לתפקיד מומו, פונטי ליהק את איברהימה גויה, מהגר מסנגל. "זה הסרט הראשון של איברהימה, הוא מעולם לא שיחק קודם לכן". פונטי מספר כי הוא וצוות המלהקים ערכו אודישנים לכ-350 ילדים וגויה היה הראשון שנכנס לחדר. "בגלל שאני במאי קפדן, לא עצרתי את האודישנים אחרי הילד הראשון, אלא המשכתי לחפש, אבל הפנים של איברהימה, הלב והנשמה שלו ליוו אותי", הוא מספר. אחרי שקיבל את התפקיד, גויה עבר סדנת משחק בת ארבעה שבועות, שם ניתנו לו כלים טכניים שעזרו לו להביע את מה שראה פונטי באותו אודישן ראשון. "התפקיד כבר היה שלו. כבר הייתה לו את הנשמה ואת האינסטינקטים הנכונים - אבל הוא היה צריך את הכישורים".
הוא בכלל ידע מי זאת סופיה לורן?
"הוא עקר לאיטליה כחמש שנים לפני שעשינו את הסרט, כך שהוא ידע מי זאת. אבל לא רציתי שאמא תעורר בו הרבה יראה, כיוון שחששתי שזה ישתקף במערכת היחסים שלהם בסרט. לכן החלטנו שלאורך הצילומים נגור ביחד בבית ענק כדי שהוא יחווה את אמא שלי כפי שאני חווה אותה. שיראה אותה אוכלת ארוחת בוקר וצופה בחדשות לפני השינה. אני חושב שזה יצר ביניהם כימיה וקשר חזק".
במערכת היחסים של מאדאם רוזה ומומו קיים משהו שמזכיר כמעט סיפור אגדה.
"אני חושב ששמת את האצבע על מה שרציתי לעשות. אני מאמין באנשים, באנושות, באמפתיה, בהגינות וביכולת של בני אדם להתחבר זה לזה. האם האלמנטים האלה שהכנסתי לסרט הופכים אותו לאגדה? זה אומר משהו עצוב על העולם כיום, אבל אני מניח שזה נכון. אגב, 'כל החיים לפניו' הוא דרמה שמתמודדת עם נושאים קשים ובעייתיים, אבל רציתי שהאסתטיקה של הסרט תהיה הפוכה לחלוטין ושיפרצו ממנו אנרגיות, חיוניות, תשוקה וצבע - כי זו המהות של המושג 'לשרוד'".
ייעדת במקור את "כל החיים לפניו" לקולנוע, ובגלל הקורונה הוא נשלח לטלוויזיה?
"אני לא חושב במונחים הללו. היום הגבול בין קולנוע לסטרימינג מאוד מטושטש. המטרה שלי הייתה ליצור סרט שכמה שיותר אנשים יוכלו לצפות בו. מה שיפה בקולנוע הוא לא הגודל של המסך, אלא העובדה שאנשים מתכנסים יחד, בחושך, כקהילה - וחווים את אותו הדבר יחד. לא הפן הטכני הוא המשמעותי, אלא הפן הקהילתי והאנושי. אני יכול להשיג אפקט דומה באמצעות נטפליקס, כשמשפחות מתכנסות בסלון לצפות בסרט. גם זו קהילה".
איך הקורונה תשנה את עולם הקולנוע לדעתך?
"המגיפה האיצה את הבלתי נמנע - הדיגיטליזציה של העולם. סיימתי את העריכה והפקת הפוסט של הסרט במהלך הסגר. אמא חיה בז'נבה והיא מאוד נזהרת כמובן, כי הווירוס די חוגג בשוויץ. לאחרונה נסעתי לבקר אותה, גם כדי לעשות יחד את יחסי הציבור של הסרט, והיינו מאוד זהירים. אנשי הצוות של נטפליקס עשו בדיקות קורונה שלוש פעמים בשבוע לוודא שאף אחד לא נדבק".
