במשך חודשים ארוכים (ובמקרים מסוימים גם כמה שנים), סטודנטים לאמנות ברחבי הארץ עבדו על עבודות הגמר שלהם. אבל אז הגיעה הקרונה ושינתה את התוכניות ולא היה ברור אם היצירות בכלל יראו אור או קהל. בסופו של דבר כל בתי הספר לאמנויות בישראל הצליחו להתגבר על הקשיים הרבים שהמצב החדש הביא איתו והם הציגו תערוכות בוגרים ראויות. אומנם התערוכות כבר מאחורינו, אבל הנה כמה מהבוגרים של בתי הספר לאמנות ששווה לשים אליהם לב ולעקוב. בנוסף, עבודות נבחרות מתוך התערוכות מוצגות בימים אלה (ועד נובמבר) בתערוכת החוצות "יוצאים לאור" בסמטאות יפו העתיקה – כך שיש עוד צ'אנס להתרשם.
תמר כץ
תואר שני באמנויות, בצלאל
בעבודת הוידאו שלה "הצוק" מצליחה תמר כץ לנוע על הסקאלה שבין מטריד ומצחיק, כששני הקצוות נוכחים באותה המידה. העבודה, שהיא סרט שחלקו דוקומנטרי וחלקו מבוים, עוסק בסצנת הזנות הפעילה בחוף הצוק, כזו שלילה-לילה מגיעים אליה עשרות לקוחות כבר עשרות שנים. כץ מציבה את עצמה בדמות של אחת הנשים בחוף, אבל כזו ששולטת בגוף שלה, בניגוד גמור לאלה שנמצאות שם במציאות, כולל סצנה אחת שבה היא והסובבים אותה רוקדים על המכוניות לצלילי הפסקול של המחזמר "שיער" – סצנה שלמרות הנושא הקשה, אי אפשר שלא להתגלגל בה מצחוק. "מצד אחד היה לי חשוב לתעד את את המכוניות של הלקוחות ולחשוף לקהל את המציאות הקשה של הנשים העוסקות בזנות", היא מסבירה, "ומצד שני רציתי גם להיות ה'בוסית' במקום הקשה ולייצר בו סרט שיש בו גם פנטזיה וקסם. אני רואה בעבודות מהסוג הזה חשיבות רבה למאבק הפמיניסטי ודרך לעודד נשים להציג את עצמן כחזקות מול המבט הגברי שיכול להיות מאיים ומקטין".
מועתסם סיאם
המחלקה לאמנות, בצלאל
את המיצב "חיכאייתי מע אז-זמאן" (עלילתי עם הזמן) הציג סיאם בתוך חדר חשוך. בתוכו שני אובייקטים. הראשון, דימוי של עץ דקל שמסתובב ומקרין באור על הקיר ממולו. השני, עבודת וידאו בה מצולם סיאם עצמו, לבוש ומאופר כאישה, שר את השיר "עלילתי עם הזמן" של הזמרת ורדה אלג'זאירייה. השילוב בין החלל החשוך והקריר, הדקל המוקרן והסאונד הנובע מתוך עבודת הוידאו מכניסים את הצופה אל עולם מקביל, מעט אוטופי. "שנים חשבתי שאמא היא ורדה בעצמה", הוא מסביר, "בגיל 13 פגשתי את הנביא מוחמד בשנתי. זה היה במדבר צחיח לחלוטין. הוא היה שם לבדו עם עץ דקל אחד. שאלתי לפשר החלום, והסבירו לי שאני מתקרב להיכנס לגן עדן בזכות פגישתי איתו. הזמרת ורדה והדקל מרמזים על קשר אהבה נעלם עם אמי ועם הדת שגדלתי עליה – החיים שלי התחלפו, אך הקשר שלי איתם לא השתנה בכלל".
אלומה מישר
המחלקה לצילום, בצלאל
ב"קליפות" עוסקת מישר ביחסים בין הצילום והחומר – החומר, לדבריה, הוא "דבר שיכול להיאסף לשכבות ולסמן זמן, דבר שיכול להתמקם בתוך צורה, לייצג טקסטורה ומקום". זה בא לידי ביטוי בכמה עבודות שונות שהציגה – הטובה בהן היא עבודת וידאו המוקרנת על צידה של ערמת דפי A4 לבנים. הדימוי המוקרן הוא דימוי מעורפל של יד, שכמו תולשת כל פעם דף נוסף מתוך הערימה. השילוב הזה בין דימוי צילומי לפעולה שיכולה תיאורטית להתקיים במציאות, מיד הופך את הצפייה בעבודה למשהו הרבה יותר תחושתי, חווייתי – גם אם בפועל הדבר היחיד שנותר לעשות הוא לעמוד ולהתבונן.
שרון ברויאר
הפקולטה לאמנויות, המדרשה
הומור קצת חסר באמנות העכשווית, בעיקר בישראל, ואיזה כיף שאפשר לעשות אמנות שגם משלבת הומור אבל גם טובה מסיבות אחרות: המיצב הענקי של שרון ברויאר פרוש על פני חדר שלם ובו בובות דמויות אדם בגדלים שונים, חלקן תפורות מבדים וחלקן עשויות חומרים קשיחים יותר, בפוזיציות שונות. סביבן הכול חי ופורח – באמצעות אובייקטים נוספים שהיא מציבה ועבודות וידאו המוקרנות על מסכים שמשתלבים אל תוך צמחיה, אדמה, חציר ועוד. ברויאר עוסקת בפרויקט הזה במערכת אקולוגית, בגוף האדם, שהוא מערכת אקולוגית בפני עצמו – תוך כדי הפגנת שליטה טכנית מצוינת במגוון רחב של חומרים וטכניקות, ובמקביל, מצליחה להעלות חיוך ואפילו לעורר צחוק מדי פעם תוך כדי הצפייה.
אביחי אברהם
הפקולטה לאמנויות, המדרשה
בין כל פרויקטי הבוגרים במדיומים שונים וחדשניים, החדר שבו מוצג הפרויקט של אברהם נראה כקפיצה אאוט-אוף-קונטקסט לתוך מוזיאון קלאסי ברומא או פריז: קירות צבועים באפור (כמעט שחור) ועליהם ציורים גדולי ממדים שמזכירים במבט ראשון יותר מהכול את רמברנדט, לצד האובייקטים הפיסוליים הניצבים במרכזם. "איני יודע הרבה על הזמן והמקום שבהם אני פועל. אין לי עוד צורך לדעת", מסביר אברהם. "המשחק הלשוני שבו המחשבות פועלות, שבו התקשורת יכולה להתקיים, טוב לי כשלעצמו". במקביל לנראות הקלאסית שלו, עוסק אברהם בנושאים עכשוויים – הדמות הפיסולית מבטון שנראית באמצע פשיטת המדים שלה לצד פסל של ג'ריקן צבאי, שריון עשוי מתכת מרוקן מתוכן לצד הדימויים בציורים – כל אלה מעלים שאלות על פגיעות, גבריות וזהות.
תום מאור
בית הספר לאמנות מוסררה ע"ש נגר
מאור עובד עם חומר מרכזי אחד: קרטון. הקרטון אצלו הופך למעטפת, לכלי ההכלה, אבל גם לכוכב הראשי. המיצב שלו חולק לשני חלקים. האחד, חדר שלם עטוף כולו קרטון בתצורות שונות, עם קירות קרטון, רצפת קרטון ורהיטי קרטון. החלק השני – קופסאות על גבי קופסאות (קרטון, כמובן), כל אחת מציגה כמו סצנה מהצגת תיאטרון, שבתוכה דמויות גרוטסקיות מפוסלות מחומר שנראה כגוש בשר. "ההתרחשויות שונות ומשונות והדמויות פיגורטיביות ומופשטות", מסביר מאור, "האנשים שבאים לחלל מוזמנים להיכנס לזירת ההתרחשות ולהפוך גם הם לדמויות בהצבה". כל זה יחד מכניס אותנו, הצופים, אל תוך עולם מדומיין שאנחנו לא בטוחים אם אנחנו רוצים להיות חלק ממנו – אבל אין לנו ברירה אלא לבדוק.
גל יערי
בית הספר מנשר לאמנות
ניאון הפך בשנים האחרונות למדיום אמנותי פופולרי למדי, הרבה בזכות האמנית הבריטית טרייסי אמין. גל יערי לוקחת את הטכניקה הזו צעד אחד קדימה ויוצרת מה שהיא מכנה "רישומי ניאון". כשנכנסים לחדר החשוך לוקח רגע להבין במה מדובר, אבל אז לאט לאט מתחילים הדימויים להאיר את שלושת הקירות – כל פעם בקונסטלציה אחרת, כמו מופע מתוזמר של קווי אור. אותם קווי אור יוצרים חלקיקי דימויים של בתים וחדרים – זיכרונותיה של יערי משלושת הבתים שבהם גרה בילדותה. "הרישומים הם מעין רוחות רפאים שהותירו הבתים בתודעתי ומזמינים הצצה אל הסלקטיביות המתעתעת של מנגנון הזיכרון", היא מסבירה. "האור הבוקע מן היצירות גובר בהדרגה ואז דועך, לובש ופושט צורה".
מהא זיאן
מכללת אורנים
במיצב הווידאו והפיסול "היא, הן" עוסקת זיאן בתפקידים השונים שנושאת איתה האישה – במאמץ ובסבל של האישה במילוי הצרכים לכל סביבתה באופן יומיומי, וביכולותיה וכוח הרצון שמותחים את גבולות האפשרי. בעבודת הוידאו, שצולמה במטע עצי זית הסמוך לביתה, היא משתמשת בדימוי של עץ הזית (שמתחבר כמובן מיד גם לקונטקסט של בעלות על אדמה, סכסוכים ואפילו שלום) כדי לסמל את העוצמה הנשית, שהיא, לדבריה, "בסיס לכל ובלעדיה אין קיום". המפגש בין חומרי הטבע לבין חומרים מהתחום הביתי מתקיים גם בעבודות הפיסול של זיאן, שבהן היא משתמשת בחומרים כמו אבנים, בדים, חוטים וענפים ארוגים יחדיו.
דניאל מנו בלה
בית הספר לאמנות רב-תחומית, שנקר
על הקיר בחדר התצוגה של דניאל מנו בלה מודבקות מאות על גבי מאות של מגזרות נייר בשחור ולבן במעין כאוס מסודר. רק כשמתקרבים ממש מתחילים לזהות את הדימויים שעל המגזרות – צילומי עירום של אנשים ומקומות שאותם צילמה במהלך השנים, ויצרה מהם תהליך של חיתוך והרכבה, לכדי דימוי צילומי חדש. "השימוש במדיום הדיגיטלי לצד החומר ביצירת הקולאז'ים קשור להרגשה של מציאות עתידית", היא מסבירה. "מציאות שהיא כבר חלק מחיינו, שבה ישנן זמינות ואפשרות לשחק עם החומר הממשי ולייצר ממנו קטעים דיגיטליים שרירותיים".
ההתבוננות במיצב הסבוך הזה היא מהפנטת, ולא משנה כמה זמן תקדישו לה – בכל רגע של צפייה תגלו עוד ועוד פרטים. לצידו, על רצפת החלל, מציגה מנו בלה גם שמלה – אובייקט לביש מוקטן, כשעל הבד מודפסים אותם דימויים מונוכרומטיים המרכיבים את המיצג שתלוי על הקיר, מה שמעניק להם רובד נוסף של משמעויות ואפשרויות שימוש.
גאיה פולק
בית הספר לאמנות, המכללה האקדמית ספיר
פולק מציגה סדרה של ציורים שהם לכאורה נעימים מאוד למראה: צבעי פסטל עדינים, כאלה שנמצא בחדרי ילדים, אסתטיקה איורית כמעט, ודגמיות צורנית שונה בכל ציור שחוזרת על עצמה באופן אובססיבי כמעט. רמות הדיוק הטכני שמפגינה פולק ב"רקעים", יוצרים קונטרסט עם הדימויים שבמרכז הציורים – פני נשים, שגם בהם היא מפגינה יכולת ציורית מרשימה, אבל ההבעות והמחוות של אותן דמויות כבר חורגות מהקו הנעים. הפנים (פניה של פולק עצמה ושל אחותה) הן נטולות גוף, ובכל אחד מהציורים הבעה אחרת שמצביעה על חוסר נוחות, שנגרמת או בשל גורם חיצוני (למשל – יד זרה שמכווצת את פני הדמות), או כזה שנובע מבפנים. את הדמויות מציירת פולק מתוך צילומים שצולמו בטלפון הסלולרי, ובאמצעות המתח שנוצר בין הדימוי לרקע ולצבעים היא מצליחה לייצר תחושה מעורבת אצל הצופים.
