המחאות ברוסיה ובבלארוס נמשכות, ובמקביל מתבררים ההבדלים המהותיים ביניהן. בעוד שהמחאה בבלארוס נגד הנשיא המכהן זה 26 שנים, אלכסנדר לוקשנקו, נראית איתנה ומאוחדת, ברוסיה הביקורת מצד האופוזיציה נשמעת בעיקר כקולות נפרדים. מנהיג האופוזיציה הבולט, אלכסיי נבלני, הורעל והוטס לטיפול בברלין ממש לפני הבחירות המקומיות ובינתיים גורמים המזוהים עם הממשל פושטים על משרדיהם של המתמודדים המתנגדים לפוטין ברחבי המדינה. המחאה בחבארובסק, שנמשכת זה חודשיים בעקבות המאסר המפוברק של המושל סרגי פורגל, נשמעת כמו לא יותר מהד רחוק.
בינתיים בבלארוס, זוכת פרס נובל לספרות, סבטלנה אלכסייביץ', נותרה חברת מועצת התיאום היחידה שעודנה חופשייה, לאחר ששאר אנשי הרוח של האופוזיציה הוגלו או נאסרו. השבוע היא פרסמה ב-Belarusian Pen Center מכתב פתוח לאנשי הרוח והספרות הרוסים, תחת הכותרת: "מדוע אתם שותקים? אנחנו עדיין אחים".
"תחילה חטפו את הארץ שלנו, חוטפים את הטובים שבנו", כתבה אלכסייביץ', "אבל במקום העקורים משורותינו יתייצבו מאות אחרים. זאת לא התקוממות של המועצה המתאמת, זאת התקוממות של כל המדינה. אחזור על מה שכבר אמרתי - לא תכננו הפיכה. לא רצינו שייווצר קרע במדינה. רצינו שבחברה שלנו יתחיל שיח. לוקשנקו אמר שהוא לא ידבר עם הרחוב, אבל הרחוב מורכב ממאות אלפי אנשים שבכל ראשון ובכל יום יוצאים לרחוב. זה לא רחוב. זה העם. אנשים יוצאים לרחוב עם ילדיהם הקטנים כי הם מאמינים שהם ינצחו".
"הייתי רוצה לפנות לאינטלקטואלים ברוסיה. מדוע אתם שותקים? אנחנו שומעים רק לעיתים רחוקות קולות תמיכה. מדוע אתם שותקים כשאתם רואים איך דורכים על עם קטן וגאה? הרי אנחנו עדיין אחים", המשיכה אלכסייביץ'.
קריאתה של הסופרת נענתה באותו אוסף של קולות אינדיבידואלים, כל אחד בשם עצמו. הסופרת לודמילה אוליצקיה ("מידאה וילידיה" ו"לוויה עליזה", שראו אור בעברית) מסרה את מכתב התגובה שלה לערוץ BBC ברוסית וכתבה: "סבטלנה היקרה! בלארוס עוברת היום את מה שככל הנראה רוסיה תצטרך לעבור בעוד זמן מה. האירועים בבלארוס בשבועות האחרונים הם דוגמה לעתידנו הקרוב. ויש לציין שזאת דוגמה טובה. אני מאמינה שביסודה של המחאה הזאת עומדת תחושת הערך העצמי של האנשים שלא רוצים להשלים עם שלטון של אדם שיכור מכוח אינסופי, לא משכיל ומוגבל. לא זכור לי רגע בחיי שבו אהבתי את השלטון. שום שלטון – לא סטליניסטי, לא פוסט סטליניסטי, ולא את שרשרת המנהיגים שבאו אחריו, בהם פוטין", כתבה אוליצקיה.
"אבל ניסיון החיים של אדם תחת שלטון סובייטי, שהעביר את רוב חייו למשמע צלילי תופי הפרופגנדה נטולי הבושה העניק לי חסינות. לא פעם אמרתי – כן, אנחנו חיים בתור הזהב, אם נשווה את חיינו לחיי ההורים שלנו והסבים שלנו. מסך הברזל נפל, הגבולות נפתחו, המידע על העולם בחוץ שהשלטון תמיד הסתיר זורם כל הדורש יכול לקבל אותו בלחיצת כפתור במחשב. אפילו המעצרים הפכו זהירים יותר, מדויקים יותר, לא בהיקפים הסטליניסטיים".
לדברי אוליצקיה, "האירועים בבלארוס מוטטו את הראייה האידאליסטית שלי על החיים. ניכר שהשלטון חושף את שיניו כשהוא מרגיש שמאיימים על קיומו הבלתי מוגבל והלא חוקי. מפתיע ככל שיהיה, אזרחי בלארוס התבררו כיותר רגישים לחוסר מוסריות וחוסר הבושה של השלטון. תחושת הכבוד העצמי שלהם התבררה כחזקה יותר מהאנרציה, הפחד, והעצלות החברתית שבה חיים רוב אזרחי המרחב הפוסט סובייטי".
המשוררת והמתרגמת אולגה סידקובה ("מזמורים ישנים", שראה אור בעברית) כתבה: "אענה בשם עצמי. בשם אחרים – האינטלקטואלים הרוסים - לא אקח על עצמי לענות. למרבה המזל, אני שומעת את קולותיהם של אנשים שקרובים אליי, כל אחד בשם עצמו מביע את אותם דברים שאני מרגישה כלפי המחאה בבלארוס. ראשית, אני מתרשמת מהעם שלנגד עינינו הפך לעם מאוחד, חסר פחד ואוהב. זאת לא אופוזיציה מושמצת, אלא עם שלם, כל שכבותיו, כל הגילאים והמעמדות. לא ציפינו לזאת, ונראה לי שגם אתם לא. זאת תנועה בעלת יופי פנימי יוצא מן הכלל. כאילו הסירו כישוף מעל האנשים והם החלו לומר 'לא!' נחרץ. לא לנבזות, לרוע, לשקר, להשפלה שכה התרגלו אליה והם מוכנים ללכת רחוק עבור ה'לא!' האנושי הזה, עבור החירות. ברוסיה אנחנו לא רואים זאת. כולי תקווה שאנחנו עוד לא רואים זאת". סידקובה הוסיפה: "אני נחרדת מהמחשבה שדווקא עם המשטר הזה בוחר השלטון שלנו לשתף פעולה. דעתנו בעניין הזה לא נחשבת וזה יכול להביא לכדי ייאוש".
הסופר לב רובינשטיין השיב: "סבטלנה היקרה! אני יודע שבימים האחרונים קיבלת מכתבים רבים דומים לשלי. אני דווקא אוהב את זה שאלה פניות פרטיות ואמירות אישיות ולא תשובה קבוצתית. פניות קבוצתיות גם הן צריכות להגיע וגם להן יש תועלת, והן קיימות. אני בעצמי חתמתי כמה וכמה פעמים על פניות כאלה. אבל, אחזור על מה שאמרתי – אין שום 'שכבת אינטלקטואלים' ושום 'עם', אלא אנשים נפרדים, שיכולים להביע תמיכה ואמפתיה באמצעים שונים ולהם היכולת לנהל שיח מעורר מחשבה אחד עם השני".
"אני אוהב לצטט במקרים מסוימים קטע שאני מזדהה איתו מתוך המכתבים של צ'כוב: 'אני מאמין באנשים, ביחידים, אני רואה ישועה בדמותם של הפרטים המפוזרים ברוסיה פה ושם – אינטיליגנטים הם או מוז'יקים – יש בהם כוח, אף על פי שהם מעטים'. אנחנו לא עדין למחאה של אנשים ששואפים לחופש, אלא למחאה של אנשים חופשיים".
"אחד הספרים שלך נקרא 'פני המלחמה אינן פני אישה'. בימים האלה, את עמדתך המוסרית הגבוהה, ומנהיגות המחאה שקמו באופן ספונטני, בהן סבטלנה טיחנובסקאיה שאם נשפוט לפי תוצאות הבחירות שנחטפו הפכה לנשיאה, ומריה קולסניקובה האמיצה והנהדרת, וגם מאות אלפי פנים נפלאות, יפות, חופשיות וטובות לב של נשים, שאפשר להביט בהן ללא קץ, המעידות על כך שלמלחמה אולי אין פני אישה, אבל לחירות, לכבוד העצמי, ליצירתיות ולעדינות ההחלטית - יש פני אישה".
גם העיתונאי, עורך המדור הפוליטי בעיתון "נובאיה גאזטה", קיריל מרטינוב, שיבח את האחדות המפתיעה שגילו הבלארוסים: "כעת אנחנו לומדים מכם מהי סולידריות. אנחנו רואים איך אזרחי בלארוס, יום אחר יום, יוצאים לרחובות הערים, חרף איומי המעצר, האלימות והעינויים. הנשימה נעתקת כשאנחנו מקשיבים לכם שרים, עומדים כשאינכם חמושים בשרשראות נגד הפושעים בדמות אלה שבגדו בשבועה שלהם. היום אזרחי בלארוס מלמדים אותנו איך להפוך מאוכלוסייה לעם".
