קרואלה דה-ויל היא אישה עם חלום: לרצוח גורי כלבים דלמטיים, לפשוט את עורם ולתפור מעיל פרווה לבן מנוקד בשחור. הדמות הופיעה לראשונה בספר של דודי סמית "101 דלמטיים" (1956), והפכה לאייקון של רשע צרוף בסרט האנימציה של דיסני "על כלבים וגנבים" (1961). דמות "ואמפית", "קאמפית" של קריקטורה נשית מעוותת ומתנשאת, שבזה לחשיבותו העליונה של התא המשפחתי, ומטפחת את אובססיית האופנה החולנית שלה באמצעות צמד עבריינים זוטרים שעובדים בשירותה.
"קרואלה" – טריילר
קרואלה עוצבה בהשראת כוכבות הוליוודיות (בעיקר טלולה בנקהד, אך גם בטי דיוויס) שהיו ידועות בלשונן המשתלחת ובעצמאות המוחלטת של חייהן. בספר היא הייתה נשואה לבעל שפוף, ובסרט הוקצנה לחזון הבלהות של רווקה מזדקנת ועשירה. ניתן לטעון שזו הייתה ריאקציה של חברת דיסני לתחילת הגל השני של הפמיניזם (גישה שניכרה גם באלמנטים האנטי-פמיניסטיים ב"מרי פופינס" 3 שנים מאוחר יותר). משמה "קרואלה" (הטיה של המילה "אכזרית") "דה-ויל" (פיצול של המילה "שטן") ברור שאין לה תקנה.
מאז הדמות חזרה והופיעה בסרטי וסדרות אנימציה נחותים יותר, אך בעיקר בשני סרטי הלייב-אקשן "101 כלבים וגנבים" (1996) ו"102 כלבים וגנבים" (2000) בגילומה הסופר-מוקצן אך המאוד משעשע של גלן קלוז. כאן כבר פותחה קרואלה כבוסית אכזרית בעל מותג אופנה יוקרתי ומלתחה מופרעת. גם הביזוי היחסית צנוע של המרשעת בסוף הסרט המצויר (ריסוק מתסכל של מכוניתה המפוארת), הפך לטקסי השפלה ממושכים ואינטנסיביים, שבהם היא מתפלשת בשלל חומרים דביקים ומזוהמים (בראשון), או נאפית בתוך עוגה תלת קומתית (בשני), למצהלות הצופים הצעירים.
מאז טרילוגיית הפריקוול של "מלחמת הכוכבים" נעשו לא מעט סרטים וסדרות המציעים בחינה פסיכולוגיסטית של הנסיבות שהולידו את הרוע של מפלצות קולנועיות. מגמה זו זוכה לאפיון מיוחד בסרטי דיסני שבהם יש "גאולה פמיניסטית" של דמויות נשים מרושעות מהקטלוג של האולפן. בעיבוד הלייב-אקשן של "סינדרלה" (2015) זכתה האם החורגת לרקע המסביר את רשעותה (רוצה עתיד טוב יותר לבנותיה מזה לו זכתה היא). שני סרטי "מליפיסנט" (2014, 2019) הופכים את הפיה המרושעת מ"היפייפיה הנרדמת", לפיה תמימה שעברה בנעוריה אקט סמלי של אונס (כריתת כנפיה), ובהמשך הופכת לדמות אם חלופית עבור הנסיכה אורורה.
פריקוול הריהביליטציה "קרואלה" (Cruella) הוא קומבינציה של הקורבן המתעוות לכדי מפלצת נקמנית נוסח "ג'וקר" (2019), עימות בין הצעירה החרוצה והבוסית המופרעת בעולם האופנה הצבעוני והמסוגנן ב"השטן לובשת פראדה" (2006), והיריבות המיתית בין שתי נשים שבה הצעירה חומדת את מעמדה של השניה – בהתאם למודל של "הכל אודות חווה" (1950).
החיבור של כל אלו יוצר סרט מוזר: הוא מבוסס על דמות בסרט ילדים, אך הוא לא מאוד מתאים לקהל צעיר. הוא נמצא באזור הביניים המתעתע של "בייב בעיר הגדולה" (1998) או "צ'ארלי בממלכת השוקולד" (2005) שהם רק לכאורה סרטי ילדים, ובפועל הם רוויי הומור שחור ומעמדים אינטנסיביים מדי, או לא רלוונטיים לעולמם של ילדים. במקרה זה כדאי גם להטיל ספק בערך החינוכי של סרט על גיבורה שמצליחה באמצעות אימוץ אלטר-אגו חסר מעצורים (אלא אם כן אתם מטפחים את הנטיות הנרקיסיסטיות של ילדות לקראת חגיגות הבת מיצווש). לקהל הבוגר, המסונכרן עם הטון של "קרואלה", צפויה לא מעט הנאה.
הסרט מעצב מחדש את קרואלה בכמה דרכים: בחלקו הראשון הוא מתעכב על הקשיים של ילדותה ונעוריה. בהמשך הוא לוקח את תכונותיה השליליות ומגדיר אותן כחיוביות - כתכונות שקשורות לכישרון והעצמה נשית. וכמובן, הוא מוותר על אלמנט רצח הכלבלבים שעליו אין מחילה. גם אם יהיה סרט המשך, ספק רב אם קרואלה המעודכנת תנסה לפגוע ולו בכלב בודד.
אסטלה מילר, מי שבעתיד תהפוך לקרואלה, נולדה עם שיער ראש שחציו שחור וחציו לבן. אופייה הנחוש מסבך אותה בצרות מול בנים טיפשים בבית הספר. יש לה נטייה טבעית לאופנה, וסגנון לבוש דרמטי המבדל אותה מסביבתה. כשתגורש אסטלה מבית הספר, האם החד-הורית שלה קתרין (אמילי ביצ'ם) תחליט לעבור ללונדון. בדרך לשם האם מבצעת עצירה מסתורית באחוזת פאר שבה יתרחשו שני דברים שישנו את חייה של אסטלה: בנשף המתקיים באחוזה היא נחשפת לעושר הגרנדיוזי של עולם עיצובי האופנה הפרועים, ואימא שלה נופלת לתהום כששלושה כלבים דלמטיים מסתערים ודוחפים אותה למותה.
אסטלה היתומה מגיעה בכוחות עצמה ללונדון ושם חוברת לשני ילדי רחוב שיהפכו להיות משפחתה החלופית. יחד עם ג'אספר (ג'ואל פריי) והוראס (פול וולטר האוזר) הם יתפרנסו ממעשי גניבה וכיוס ערמומיים ומשעשעים, ויסתמכו על הכישרון הטבעי של אסטלה (כעת מגולמת ע"י אמה סטון) בעיצוב ותפירת תחפושות.
אסטלה תשיג עבודה בדרג נמוך בבית האופנה של הברונית פון הלמן (אמה תומפסון), מלכת האופנה של לונדון. פון הלמן היא פסיכופתית יהירה המצמיתה את כל עובדיה, ושתומפסון מגלמת בהנאה ניכרת. הכישרון יוצא הדופן של אסטלה ימשוך את תשומת ליבה של הברונית, והיא תציג את עיצוביה המבריקים של הצעירה כשלה. הברונית שייכת לאופנת פאר בנוסח שנות ה-50, ואילו עיצוביה של אסטלה הם גרסאות מוקצנות לאופנה הלונדונית של שנות ה-70, התקופה בה מתרחשת עלילת הסרט, בואכה אופנת הפאנק של סוף העשור.
בעודה משמשת כאסיסטנטית המושפלת של הברונית, אסטלה מאמצת את זהותה השניה כקרואלה, ותחת זהות זו היא מטלטלת את עולם האופנה הלונדוני. היא קוראת תיגר על הבוסית בסדרת קרבות עיצוב שמלות ופרפורמנס של מיצגי אופנה. בתוך כך היא תגלה מיהי הברונית ורצונה לנקום בה רק יגבר. אסטלה תיעלם כשתתמכר לעוצמה ולנחישות של קרואלה. האלטר אגו מתגלה כאגו האמיתי, והשאלה היא כמה רחוק היא תלך איתו.
באורך של שעתיים ורבע, אין ספק שהסרט ארוך מדי והיה נשכר מקיצור של חצי שעה. זה בולט בחלקו הראשון והקצת מדשדש. עם הכניסה לעולם האופנה, ובעיקר קרבות האופנה, הסרט מתפקס על תכלית קיומו. הבמאי קרייג גילספי ("אני, טוניה") מנסה לחקות קצבים אפיים שמסכמים מהלך עלילתי באמצעות עריכה, מוזיקה ותנועות מצלמה אינטנסיביות, בהשראת סקורסזה של "החברה הטובים". בתסריט יש שלל בעיות של סבירות, אבל ממילא הוא מציב עצמו כסוג של אגדה, ולא כדבר שצריך להיבחן באיזשהו קשר למציאות מוכרת.
הקרדיט הבולט ביותר שייך לתחום שחוטף את הסרט – התלבושות. כל היבטי העיצוב הוויזואלי מרשימים ופרועים, אך בעיקר זוהי אקסטרווגנזה של תלבושות פרועות על גבול הלא יאמן. מי שזוכר את התלבושות זוכות האוסקר של ג'ני בוואן ב"מקס הזועם: כביש הזעם", יכול לנחש את הפוטנציאל של עבודתה עם תקציב אדיר, הטייק שלה על האופנה של לונדון בשנות ה-70, ועלילה פרועה על מלחמת אופנה בין שתי דיוות פסיכופתיות. לכך מצטרף פסקול מצוין של מיטב שירי שנות ה-70 שמבסס היטב את מלחמת האופנה, ואת הדבר הזה עושה הסרט בדרך שתספק את הצופים הנמשכים להפרזה של אופנה ומניירות התנהגות. אם אתם מכורים ל"פרויקט מסלול" או ל"מרוץ הדראג של רו פול", קשה להאמין שלא תיהנו ממנו.
