בקיץ 2018, רגע לפני שעלה על מטוס חזרה לישראל מטיול בסין, קיבל תומר קאפון הודעה מהסוכן שלו ובה קריאת ליהוק דחופה לסדרה אמריקנית חדשה של אמזון. במקום לישון במהלך הטיסה הארוכה ארצה, הוא ניצל את הזמן כדי לקרוא את תיאור הדמות והעלילה, ומיד עם נחיתתו התחיל בהכנות לאודישן שחברה טובה הסכימה לצלם. השחקן הגיע לחצר ביתה בתל אביב כשהוא חמוש באקדח צעצוע, וטעון במפלס עצבים עילאי בהתאם להוראות התסריט.
"אקשן!" אחד וקאפון כבר צורח על החברה בצרפתית לפי תיאור הדמות. טייק מוצלח אחד הוביל לאחר, ואז עוד אחד. השניים צוחקים ונהנים, כשלפתע מסתערים עליהם חמישה שוטרים סמויים שפשטו על החצר עם נשקים שלופים וצועקים לעברו: "תניח את האקדח!". הלם מוחלט אחז בשניים, אך למזלם, הראשון להסתער היה גם הראשון לזהות במי מדובר. "זה בועז מ'פאודה'! תורידו את הנשק", הורה לחבריו. "יכול להיות שלרגע שכחתי איפה אני חי. למזלי קיבלתי את התפקיד. אם הייתי מחמיץ את ההזדמנות הזו או שהיו יורים בי, אז אללה יוסתור", אומר קאפון בריאיון מיוחד ל-ynet. שבועיים לאחר מכן הוא כבר טס לקנדה כדי לצלם את הסדרה "הבנים" בתפקיד פרנצ'י.
THE BOYS, עונה 2 – טריילר
(באדיבות אמזון)
אחרי שגילם את בועז מ"פאודה", את דניאל מ"תאג"ד" ואביב מ"בשבילה גיבורים עפים", קאפון בן ה-35 הוא דמות מוכרת בנוף המקומי. אפשר להגיד כוכב. אבל עכשיו, אחרי עונה ראשונה מוצלחת במיוחד של "הבנים" (The Boys) ולפני עלייתה של השנייה ב-4 בספטמבר, נפתחה בפני השחקן הישראלי הזדמנות אדירה להשתלב בהוליווד - מסלול מהיר שנבלם לרוע המזל עקב התפרצות הקורונה. למעשה, בימים אלה הוא היה אמור להיות בטורונטו לרגל צילומי העונה השלישית שכבר אושרה להפקה על ידי אמזון, אבל במקום זאת הוא שוהה בימים אלה בביתו שביפו, מנסה לנצל את המיטב מהזמן הפנוי שנכפה עליו. "אין מישהו מעולם התרבות, בטח בארץ, שזה לא פוגע בו. במיוחד בימים האלה אני מאוד מדוכא ועצוב. זה מאוד מעציב", הוא מודה.
"מאז ומתמיד הייתה פגיעה בתחום התרבות בישראל. אבל כשמצב כזה קורה, אתה מבין בעצם שאין פה יסודות. וזה נוגע לאמנות בכל צורה שהיא. והנה, זה פוגע גם בטלוויזיה ובקולנוע, וזה קשה. יש קצת תקווה בשיח שקורה היום, שאני חש אותו ואני חלק ממנו. הוא מביא איתו איזושהי נקודת אור. חבל לי שקוראים לזה 'אנרכיזם' או מילים כאלה או אחרות. היום אנרכיסטים נהייתה מילה גסה. להיות אנרכיסט זה לא אמור להיות קללה, זו עמדה לגיטימית. יש אנרכיזם אלים, ויש אנרכיזם שמבטא מחאה מסוימת. פאנק-רוק לצורך העניין הוא אנרכיזם לגיטימי לחלוטין. כשהייתי בקנדה בהכנה לקראת הצילומים ביליתי במועדוני פאנק-רוק ואלה חבר'ה שמביעים את עצמם. כשהם בחוץ רואים אותם כמוקצים. זה עניין מטורף של קבלת השונה".
קאפון חי את המחאה כאזרח ישראלי וכחלק מתעשיית הטלוויזיה והקולנוע המקומית, אבל הוא מתחבר אליה על המסך דרך דמותו של פרנצ'י, בעיבוד טלוויזיוני שיצר אריק קריפקי בהפקת סת' רוגן לקומיקס של גארת אניס ודריק רוברטסון. "הבנים" היא סדרת גיבורי על מלאה באקשן מסחרר, לעתים אלימה ומאוד-מאוד מצחיקה. אבל לפני הכול מדובר בסאטירה חברתית מחוכמת על פוליטיקאים מושחתים, קפיטליזם חזירי, רשתות חברתיות מזוהמות ומה שביניהם. הומלנדר (אנטוני סטאר), תואם סופרמן בגלימת פסים וכוכבים, הוא מנהיגה של נבחרת גיבורי על נערצים שאמורים לגונן על ארצות הברית והאנושות בכלל, אלא שלמעשה מדובר בפרזנטורים של תאגיד ענק. המצפן המוסרי שלהם יצא מאיפוס בחיפוש אחר כוח, כבוד וכסף. הם שותפים לקנוניה עם בעלי ההון והפוליטיקאים לשימור עוצמתם הציבורית על אף השחתתם האישית מאחורי הקלעים. מי שמתייצבים מולם הם "הבנים", כנופיית פורעי חוק שטופי נקם בהנהגת בילי בוצ'ר (קארל אורבן) ובהשתתפות פרנצ'י, בריון מפוקפק עם חיבה לכלי נשק וחומרי נפץ שכינויו מעיד על מוצאו הצרפתי. הם מכריזים על מלחמת חורמה בגיבורי העל וחושפים אותם בקלקלתם.
"העולם שבו מתרחשת הסדרה שלנו נשלט על ידי שחיתות, כוח, כסף ורשתות חברתיות", מסביר קאפון, "גיבורי העל הם בעצם פרפראזה לפוליטיקאים. כילדים למדנו להעריץ ולקבל אותם ברוב תפארתם ובעוצמתם בלי להתווכח או לערער עליהם. ומה שכל כך ייחודי בסדרה בתוך הז'אנר הזה הוא שאנחנו מורידים להם את המכנסיים - הם נחשפים לעינינו ערומים. אנחנו רואים איך הם מתפקדים מאחורי הכוח האדיר הזה ומה הוא עושה להם. לכאורה הם מאוד שמורים ומאוד אחראיים, אבל אנחנו רואים אותם מאחורי הקלעים. ומולם, 'הבנים' הם הפריקים של העולם הזה, הדחויים שכל אחד מהם נפגע מסיבותיו האישיות מהכוח של גיבורי העל. פרנצ'י הוא חייל משוחרר. הוא שרוט, הוא חווה טראומה. המשפחה שלו נורא סבלה מיחס של מה שאפשר לכנותו 'אנטישמיות של גיבורי-על'. מה שמרגש זה שבעונה הזאת אנחנו מעמיקים עוד יותר, אחרי שרק הרגשנו את השטח בעונה הראשונה. יש פרק מאוד מיוחד שמוקדש לו עם סיפור מקור משלו".
הסדרה ממש מתכתבת עם מה שאנחנו רואים שמתרחש היום בעולם.
"זה תמיד מטורף להסתכל על מה שקורה היום בעולם, ואז להסתכל לאחור על משהו שהיית חלק ממנו ולגלות כמה זה רלוונטי לימינו אנו, וכנראה גם לפני, וכנראה שגם אחרי. אבל זה תמיד מרגיש כמו 'איך יכול להיות שהם חזו את רוח התקופה?'. העולם שבו אנחנו חיים, בין אם אמריקה ואפשר גם להגיד ישראל, יש לנו מנהיגים שהם מנהיגים כל יכולים. מנהיגים שאף פעם לא טועים, הם תמיד מצוחצחים. הם אף פעם לא יגידו שהם טעו והם תמיד ידכאו כל מי שינסה להגיד אחרת. זה בעצם מה שאמורה להיות דמוקרטיה. דמוקרטיה שאמורה לאפשר לאזרח הקטן להבין או להתבטא בזכות עצמו. אני מסתכל על האפקט של גיבורי העל, או פוליטיקאים - אם אנחנו משליכים לעולם שלנו, הם בעצמם מסתכלים על עצמם כאלים. לא אנושיים".
בארצות הברית של "הבנים" הומלנדר וחבורתו נערצים מאוד, ממש פולחן אישיות. אתה מזהה את זה גם אצלנו?
"זה דבר שנורא מפתיע שקורה ב-2020. אנשים יותר ויותר נמשכים לשטיפות המוח של הרשתות החברתיות, ולקבל באזז מדברים שמעבירים אליהם. אנחנו שפני ניסוי של אוטוריטה שזה לא יאומן, זה ממש מתכתב עם הסדרה. הם שיכורים מכוח. זה אבסורד, וזה קורה עכשיו בכל העולם. בעונה השנייה גיבורי העל רוצים לקבל רישיון, לגיטימציה לשימוש בכוח בלתי מרוסן. הם עושים את זה בהפוך על הפוך, כשהם בעצמם מייצרים טרוריסטים עילאיים. ספר הכללים של הדיקטטור אומר להשאיר את האזרחים עניים, במצב של בת יענה. וכמובן לשסע אותם אחד בשני. מצד שני, יש תנועה חברתית שהולכת ומתחזקת היום, אנשים ששואלים שאלות ורוצים להתעמת עם התופעה הזאת של כוח גדול מדי. כשלמישהו יש יותר מדי כוח - זאת הסכנה. האדם הוא אדם, גם גיבורי העל כפי שאתה מגלה בסדרה הם אנשים. יש להם לבטים, הם מתחבטים. אבל בסוף מה שהופך אותם להיות רעים זה הכוח. וזה סופר רלוונטי וחשוב להיום".
באופן כללי אתה מתחבר לגיבורי-על?
"בהחלט. אני אוהב גיבורי-על, וזה ז'אנר מוצלח. אני מחבב את וולברין מ'אקס-מן', ספיידרמן וכל אלה, אבל מעל כולם יש את 'צבי הנינג'ה'. יש בהם משהו שגומר אותי. גאוני. עושה לי תמיד כיף".
"פרנצ'י הוא אאוטסיידר כמוני, כישראלי. רציתי להפוך את הדפקט לאפקט"
קאפון נולד בקיץ 1985 בראשון לציון, ולמרות שהחלומות על משחק התעוררו כבר בבית הספר היסודי, המימוש שלהם הושהה עד לגיל 26, עת התחיל בלימודים בסטודיו יורם לוינשטיין. הקריירה יצאה לדרך עם הופעה בסדרת הילדים "גאליס" ומשם השתדרגה לתפקידים בוגרים ופעילים יותר בלהיטים טלוויזיוניים מקומיים ובינלאומיים כמו "בני ערובה", "פאודה", "תאג"ד" ו"בשבילה גיבורים עפים". בין השאר התנסה בהופעות בסרטים כמו "שבוע ויום" של אסף פולונסקי (עליו זכה בפרס אופיר לשחקן המשנה הטוב ביותר), "סיפור על אהבה וחושך" של נטלי פורטמן ואף בהפקה הבינלאומית של "שבעה ימים באנטבה" של ז'וזה פאדייה (אותה הוא מכנה "חוויה דפוקה"). כך, מתפקיד לתפקיד, קאפון נתפס בעיני רבים כהתגלמות הישראלי הטיפוסי - עם או בלי מדים. במקרה של הפקה אמריקנית כמו "הבנים", זו הייתה עלולה להיות בעיה, אבל דווקא היותו זר בצוות הוליוודי שימש אותו לעיצוב הדמות.
"פרנצ'י בעצמו הוא האאוטסיידר. קלטתי את זה ישר ואמרתי לעצמי שזה גם הקלף שלי כי אני הישראלי. אני מאוד רחוק מהשפה האנגלית, ומעולם לא עשיתי שום דבר בקנה מידה כזה. ולכן, המטרה הייתה להפוך את הדפקט לאפקט. לזנק על זה, לדחוף את פרנצ'י למקום הזה. הוא אומנם מתפתח יותר בעונה השנייה, אבל בהתחלה הוא נתפס בעיני רבים כגמלוני, לפעמים זה מרגיש שהוא לא מבין מה האחרים אומרים. זו הייתה החלטה מודעת שלי, להציג אותו ככה עם הבעות הפנים המבולבלות. מצד שני, הידע שלי בנשקים מאוד עזר לי. אני גם חיה בקטע הזה, מאוד אוהב דברים שקשורים לאקשן. תפעלתי את זה, עשיתי סלטות. זה לגמרי הפורטה שלה. גדלתי על סרטי אקשן והחלום שלי בתור ילד היה להיות מתאבק ב-WWF. אני יכול עד מחר לרצות להיות מישהו אחר, אבל זה אני. כשהייתי בן שמונה הייתי בטוח שאני אהיה בזירה עם האנדרטייקר וטטאנקה. זה היה שיעור המשחק הראשון הכי כושל שהיה לי".
למרות שקריירת ההיאבקות שלו לא התפתחה, קאפון הצליח להתמזג היטב בדמות האינטנסיבית של פרנצ'י, שדרשה ממנו לא רק לרוץ, לקפוץ ולהרביץ אלא גם לאמץ מבטא צרפתי באופן אמין, וזאת לאורך כל ימי הצילומים: "נכנסתי למקצוע הזה בגיל לא כל כך צעיר. זה אף פעם לא היה חלום חיי. כשנכנסתי לזה הסתכלתי על זה בתור מקצוע. אני סוג של אקדח להשכרה, ואני צריך לתפקד. זאת הייתה החלטה מאוד מודעת להגיע לצילומים ולהיות חצי תומר-חצי פרנצ'י. במהלך יום צילום, למשל, אני לעולם לא אפסיק לדבר במבטא הצרפתי שגיבשנו לפרנצ'י. ביום חופשי אני מדבר במבטא הישראלי הכבד שלי ולא מנסה לעשות על אף אחד פוזות, אבל על הסט אתה פשוט מדבר ככה כל היום כדי לשמר את המבטא הרצוי, מבלי לכוון אותו מחדש בכל טייק. זה מה שאני כל כך אוהב במקצוע הזה, הדבר הפסיכי הזה שאתה צריך לדבר אחרת, לנוע אחרת ושזה יהיה אורגני וטבעי. בשביל זה משלמים לי בסופו של דבר".
לצד שיתוף הפעולה מול המצלמה, קאפון השתלב היטב חברתית עם השחקנים והיוצרים למרות היותו על תקן האאוטסיידר. "מהיום הראשון שהגעתי לשם הפכנו לקבוצה מאוד מגובשת מאחורי הקלעים. בזמן החופשי שלנו אנחנו לגמרי מבלים ביחד, בצורה מאוד קרובה. על הסט אנחנו לא מפסיקים להפתיע אחד את השני ולהרים אחד לשני ולצחוק אחד על השני. אני ממש יכול להקביל את זה להומור עם החבר'ה שלי מהצבא. משהו מאוד קיצוני, קינקי קצת, שלגמרי מתרגם את עצמו למסך", אומר קאפון שמספר כי בינו לבין הכוכב הניו זילנדי קרל אורבן ("סטארטרק", "השופט דרד") התפתחו יחסי חברות-יריבות, שנבעו מתחרותיות העזה שחלקו במשחקי שש-בש בלתי פוסקים בין טייקים. "בעונה הראשונה הוא קרע אותי", הוא מדווח בענווה, "חזרתי בעונה השנייה ממוקד יותר ואני יכול להודיע בגאווה לאומית ישראלית שאנחנו תיקו עם ניו זילנד. השפלתי אותו ברמה כזאת שהוא העיף שולחנות וקילל".
על ציון רובין ועזיבת "תאג"ד": "ככל שאתה מתקדם - יש כנראה אנשים שקשה להם עם זה"
בצל הקרבה שפיתח קאפון עם אורבן ושאר כוכבי "הבנים" מעבר לים, אי אפשר שלא להבחין בצלילים צורמים שבקעו ממערכת היחסים שלו עם ציון רובין, יוצר הסדרה "תאג"ד" שלאחרונה התבטא נגד קאפון והאשימו בכך שהפנה לו גב לקראת חזרת "תאג"ד" לעונה שנייה, זאת לאחר שהבטיח לטענתו לקחת חלק בצילומים. קאפון מצדו מכחיש מכל וכל את הדברים. "אני וציון עשינו חיים משוגעים כשעבדנו ביחד, והיה לי הכי כיף בעולם ואני בטוח שגם לו איתי, ואני בטוח שזה גם חלק מהכעס שם. מאוד אהבתי את ציון ואהבתי לעבוד איתו, אבל לראות את גיבובי השטויות והשקרים שלו, אני לא יודע לטובת מה. אני לא מבין את זה ולא מתחבר לזה. חשבתי עם עצמי אם להגיב לזה, ואז אמרתי לעצמי - בשביל מי אני צריך להסביר את זה? אני יודע את האמת ויודע איך אני מתנהל בעולם הזה ובקריירה שלי. ציון לא דיבר איתי שנתיים, והמשכתי בחיי", הוא מבהיר.
7 צפייה בגלריה
"אני מצטער אם מישהו חש תסכול על זה שאני לא זמין". קאפון מתוך "תאג"ד"
(צילום: אוהד רומנו)
"עשיתי עוד הרבה תפקידים, ואני חייב לומר שלא ידעתי אפילו אם ממשיכים עם הסדרה. אם זה קורה או לא. לא ממש התעניינתי בזה כי הייתי נורא עסוק. ואז פתאום פונים אליי אחרי שנתיים שלא דיברו איתי, ואומרים לי אנחנו צריכים אותך לשבועיים של צילומים. ונורא היה קשה להם לקבל את זה שאני בקנדה עם חוזה. אני מצטער אם מישהו חש תסכול על זה שאני לא זמין. יכול להיות שככל שאתה מתקדם, יש אנשים שמתקשים עם זה במקום לתת את ברכת הדרך. חבל שאנשים מנסים לפגוע בשם הטוב, שאני מקווה שעשיתי לעצמי, כשאני עובד. אחרי שיצא כל הקטע הזה, קיבלתי טלפונים מבמאים שעבדו איתי בעבר ובקטע מצחיק הם אמרו לי שהם יודעים שזה שטויות והם מתים לעבוד איתי שוב".
אולי לקחו אותך כמובן מאליו.
"להיות שחקן זה אומר שאתה צריך להמציא לך סיפורים ולהיות טוטאלי, ויש כאלה שמתבלבלים בזה. יש כאלה שנכנסים למשחקי אגו וחיים את התדמית הזאת. מבחינתי מדובר בעבודה ואני עושה אותה הכי טוב שאני יכול. וכשאני מסיים לעבוד אני חוזר לחיים הפרטיים שלי, אני לא נכנס לפינות של אגו עם אף אחד. אם יש משהו שבא לי לעשות אותו כי הוא מדהים - אני אעשה אותו. אם אני צריך כסף - אני אחשוב פעמיים או שלוש. לפעמים אני אפילו מוותר על זה. אני צריך להיות מחובר להחלטות שאני עושה ואני לוקח אותן בעצמי. זה תלוי גם בהתחייבויות ובחוזים. לפעמים אנשים רוצים שתהיה כל הזמן פנוי בשבילם. זמין עבורם. יש גבול לכמה אתה יכול לתת מעצמך. להגיד לי פתאום לעזוב הכול בקנדה, כשאני בתוך דמות ובאמצע עבודה, כדי להגיע לשבועיים צילומים בארץ זה קצת לא מקצועי. חוץ מזה, זה היה לפני ארבע שנים. די, תעזבו אותי".
מי ששמח מאוד לעבוד עם קאפון עם שובו ארצה היה הבמאי מתן יאיר, שליהק אותו לתפקיד ראשי בסדרה "מורה מחליף" שתשודר בכאן. למרות התנסותו בהוליווד, הוא אומר שהיה לו טבעי מאוד להשתלב מחדש בתעשייה הישראלית. "אני מאוד נהנה מהתנאים הטובים ב'הבנים', אבל שם אני עובד 16 שעות ביום, כל יום. בארץ זה קצת יותר משפחתי. כשחזרתי לצילומים של 'מורה מחליף', זה ממש לא הפריע לי. דווקא מסביבי כולם התעסקו בזה, והרגישו לא נעים, אמרו לי שזה לא כמו בהוליווד. אבל לי היה סבבה עם הקפה בוץ והמזרן שזרקו לי מתחת לעץ מאחורי הטריילר המתפרק. אלו חוויות שונות בתכלית אבל הרצון עדיין רצון".
מה ההבדל שאתה מזהה בין ההפקות בארץ ובארצות הברית.
"בארצות הברית עובדים בדולרים ופה עובדים בשקל, והדולרים מאפשרים השקעה גדולה יותר בהפקה. עם זאת, לפעמים הסטרס הוא אותו סטרס - בין אם מדובר בפרויקט של 30 מיליון דולר בארצות הברית או 300 אלף שקל בישראל. הדולר מאפשר להכל להיות יותר יעיל. מה שהוא לא מאפשר זה נשמה. דווקא בגלל חוסר התנאים שיש בארץ, אתה נדרש לזקק איזושהי אמת, חדשנות ומקוריות. זאת הסיבה שהמון מהדברים שנעשים בארץ - בגלל שהם מגיעים מהלב וכנגד כל הסיכויים - הם מפתיעים וחתרניים לעולם והם מצליחים, אל מול המון סדרות שנעשות בהרבה יותר כסף בחו"ל ואף אחד לא שמע ולא ישמע עליהן בעתיד. לא כל פרויקט שאני עושה בחו"ל הוא טוב כמו 'הבנים'. יש פרויקטים שהם חרא ואתה רק רוצה לחזור לארץ".
בשלב הזה אתה כבר נהנה ממעמד של כוכב בישראל, בעוד שבארצות הברית אתה רק התחלת לפלס דרך.
"הגעתי לחו"ל עם ביטחון מהארץ, מהתפקידים שעשיתי פה וסחבתי על הגב. נפתחה לי דלת. לא הגעתי לפה לבד. זאת תוצאה של מאמץ קבוצתי של סדרות כמו 'פאודה', או 'בשבילה גיבורים עפים' ו'בני ערובה' שהגיעו לחו"ל. כשאני פוגש את החבר'ה של 'הבנים' - הם ראו את הסדרות האלה. זה לא מובן מאליו. אבל כשמדובר בישראל, המילה כוכב זו לא מילה שנמצאת בלקסיקון שלי ואני לא חי את זה. אני סאקר של עבודה קשה ומשמעת. אני מאוד אוהב את מה שאני עושה ואני טוטאלי בזה. ואני באותו הרגע משחק איפה שהקבוצה הכי טובה צריכה שאני אשחק, איפה שהקבוצה זקוקה לי. זה פשוט ככה. זה לא משהו שאני מרגיש יותר או פחות. אני מחליט לא לחיות את חיי לפי זה. אני לא מחפש כוח, אני מחפש לחיות את חיי. לעשות תפקידים מעניינים, לעוף עליהם. אני רוצה להישאר סקרן לגבי העתיד ולחיות כל יום בנפרד".
"אם דמות מצריכה ריבועים בבטן או שיהיו לה צמיגים - אעשה את זה"
עכשיו כשהוא שוב בישראל, והקורונה כופה עליו הפוגה יחסית, קאפון מתכונן לעליית העונה השנייה, ובינתיים משקיע יותר בקריאת תסריטים חדשים, ובפנייה ליוצרים צעירים איתם הוא מעוניין לפתח פרויקטים עתידיים. במקביל הוא מספר כי דברים טובים קורים גם בגזרת הוליווד והצעות שונות עומדות על הפרק. הוא אף מגלה כי בגלל "הבנים" נאלץ לוותר על תפקיד גדול מאוד בסרט שצולם בירדן ומצרים. בין לבין הוא מנסה לשמור על חייו הפרטיים מחוץ לאור הזרקורים. הוא אומנם משמש כפרזנטור של חברת ביטוח לצורך פרנסה, אך לא מעוניין בטיפוח תדמית של סלב ויפיוף נחשק - זאת למרות שלא פעם הוכתר כאחד הישראלים החתיכים ביותר בנוף המקומי.
"זה הכול רעשי רקע. זה תלוי בתפיסה שלך את עצמך", הוא אומר, "יש אנשים שכשהם פותחים את הפה הם לא כל כך יפים. אני יכול להעיד על עצמי שזה לגמרי לא הכרטיס שלי. יכול להיות שיש לי סימטריה בפנים, אבל זה לא משהו שאף פעם לקחתי אותו בחשבון. יש בי הרבה מעבר. למשל ב'שבוע ויום' ועכשיו כפרנצ'י אני יוצא מאזור מיינסטרימי ישראלי של החייל יפה הבלורית והתואר, ואני אוהב את זה. אני יכול להעלות עשר קילו בשבועיים בשביל תפקיד ואז להוריד אותם תוך שבועיים בשביל תפקיד אחר. אם הדמות מצריכה שתהיה לה ריבועים בבטן אני אעשה את זה, ואם צריך שיהיו לה צמיגים אני אעשה את זה. יש פה פיסול עצמי, כך לפחות אני מתרשם מהשחקנים שאני מעריך ומנסה ללמוד מהם. זה כיף לי לעשות אותו בשביל התפקיד, אבל אחר כך זה פשוט אני, ופחות מעניין אותי איך אני נראה ומה אני לובש".
טוב, ברור לך שזה עלול להשתנות בגלל ההצלחה של "הבנים".
"אני לא אשכח את זה שבעונה הראשונה הגעתי לטורונטו וידעתי שאני עומד להיות שם חצי שנה, והייתי מסתובב ברחובות ומרגיש מאוד אנונימי. זה שונה לגמרי בארץ, כשאתה יודע שחלק מהמקצוע זה שאתה מוכר ואנשים פונים אליך ברחוב, מה שגורם לך להתנהל בהתאם - מתי לצאת מהבית או לא. וזה הכל בסדר גמור, אבל פתאום לא היה לי את זה וזה היה מדהים. שם לא הייתי צריך לעשות חשבון. בעונה השנייה זה כבר היה שונה, כי אנשים התחילו לזהות אותי ברחוב בטורונטו, צועקים לי 'פרנצ'י, פרנצ'י'. זה מטורף".
