יש לטבול בטקסט המפורסם הזה, שתורגם, סוף־סוף לעברית, כבמקווה טהרה. ב-1927 בהשפעת מוראות מלחמת העולם הראשונה וקודם לכן פרשת דרייפוס, נטל על עצמו ההוגה הצרפתי־יהודי ז'יליֶן בֶּנדָה להזכיר כמה אמיתות נשכחות ולנתח כמה תופעות מדאיגות לגבי תפקידם של אנשי הרוח במסורת המערבית.
- רוצים לקרוא את הפרק הראשון של "בגידת האינטלקטואלים"? לחצו כאן
"זה יותר מאלפיים שנה ועד לאחרונה, אני מבחין במהלך ההיסטוריה בשלשלת רציפה של פילוסופים, אנשי דת, סופרים, אמנים, מלומדים, שתנועתם נמצאת בניגוד גמור לריאליזם של ההמונים", כותב בנדה, ומתכוון לכך שהאינטלקטואלים, במסורת הארוכה שהוא מתאר, "הפנו עורף" לפוליטיקה המפלגתית או "התבוננו כמורי מוסר במאבקי האנוכיות של בני האדם, ובשם ההומניות או הצדק" הטיפו נגדם. לפי בנדה, אגב, "אינטלקטואלים" אינם המצאה מודרנית. סוקרטס וישו הם מבחינתו אבות הטיפוס, מי שמתעמתים עם המדינה והכוח בשם ערכי צדק אוניברסליים או בשם התבונה (ואף משלמים על כך בחייהם, בשתי הדוגמאות).
אבל האמת הזאת, מתריע בנדה, היא אמת נשכחת. כי ב-50 השנה האחרונות צמח ז'אנר חדש של אינטלקטואלים, שבעצם אינם ראויים לשם זה. הם אינם מדברים בשם המוסר, התבונה, האוניברסליות. להפך, הם מטיפים לבני עדתם לזנוח את כל אלו בשם האינטרס הפרטי של קבוצת השייכות שלהם. בנדה מדבר על שלוש קבוצות שייכות כאלה: האומה, המעמד והגזע. הלאומנים, המרקסיסטים והפשיסטים הקימו להם "אינטלקטואלים" משלהם. ואלה מטיפים לרדיפת כוח לשם כוח, פטור משיקולי מוסר; למלחמה ובכלל לעדיפות חיי מעשה על חיי ההתבוננות. בעקבות ניטשה, למשל, הם בזים לחמלה. הם כופרים באובייקטיביות של התבונה, מטיפים לציניות ולריאל־פוליטיק, ומאמינים שהמטרה מקדשת את האמצעים.
בנדה הוא הוגה מתוחכם, מפוכח ולא נאיבי. לא שבעבר היה טוב כל כך. תמיד התקיים מתח בין האינטלקטואלים להמון ולמנהיגיו המסורתיים. "אפשר לומר שהודות לאינטלקטואלים האנושות עשתה את הרע במשך אלפיים שנה, אבל כיבדה את הטוב", הוא כותב. ואילו היום בוטל המתח הפורה הזה, והאינטלקטואלים בעצמם הם אלה שמטיפים להמון לחתור למטרותיו הגשמיות והאנוכיות ללא עכבות.
בנדה מעניק ניתוח צונן ומאלף לכמה תופעות מודרניות חשובות. עוד לפני שהוא בוחן את מה שאירע לאינטלקטואלים, הוא מנתח את מה שהיום מכונה האידיאולוגיות הגדולות של המאות ה-19 וה-20 (בנדה מכנה אותן "הלהיטויות הפוליטיות"). בעיקר אידיאולוגיות של מאבקי מעמדות, אידיאולוגיות לאומניות ואידיאולוגיות פשיסטיות גזעניות. בנדה מונה כמה ממאפייניהן המרכזיים - למשל הנטייה להציג אותן כ"מדע".
מכאן הוא עובר לניתוח מפורט וסמכותי של הזרמים האינטלקטואליים שהתמסרו לאידיאולוגיות הללו, תוך זניחת תפקידו המסורתי של האינטלקטואל. הלאומנות האינטלקטואלית, למשל, נולדה בגרמניה. בנדה סבור גם שתפיסות פסימיות הרווחות בקרב אינטלקטואלים עכשוויים באשר לטבע האדם מנוגדות לפועלו של האינטלקטואל האמיתי: "כאשר אנו חוזים במורי־מוסר, במחנכים ובשאר מדופלמים בהדרכת הרוח צופים במחזה הברבריות האנושית ואומרים ש'כזה הוא האדם' [...] מפתה לשאול אותם מהי, אם כן, ההצדקה לקיומם". בניתוחו הצונן מסביר בנדה גם את הסיבות הסוציולוגיות לעליית האינטלקטואל המפלגתי הקלוקל. למשל, את כוחו של הקרייריזם בדחיפת אינטלקטואלים לאמירות קיצוניות שמושכות אליהם תשומת לב.
מעבר לתזכורת התמיד חשובה לכך שאינטלקטואל הוא לא רק אדם בעל ידע, אלא בעל מחויבות מוסרית, אדם שמצוי באופוזיציה לכוח ולהמון – הספר הזה רלוונטי מאוד לתקופה הנוכחית. קודם כל משום שאנחנו נמצאים בתקופה של קיטוב מוגבר בין ימין לשמאל. בעידן כזה, הנאמנות השבטית תובעת לעצמה אקסקלוסיביות על פני זו האוניברסלית, והיא מתבצרת ומקצינה. בעידן כזה, מקומו של הליברליזם המתון נחלש. בדיוק נגד זה יצא בנדה כשכתב, "הסלידה מן הליברליזם, לה שותפים רוב־רובם של אנשי הרוח העכשוויים, היא אחד ממאפייני זמננו שידהימו יותר מכל את ההיסטוריה". גם זמננו מצופף שורות: אינטלקטואלים ימנים נזהרים לא לבקר את מנהיגיהם ולא את עוולות השוק החופשי שמא ייחשדו כסוציאליסטים. ואילו אינטלקטואלים משמאל זונחים שיקולי מוסר, הגינות ואובייקטיביות (בעניינים פוליטיים, כמו גם במהפכה המגדרית) מתוך חשש לפגוע בפרויקט הכולל המוצדק בעיניהם.
בנדה כותב נגד האינטלקטואלים הלאומנים של הימין הצרפתי, אבל במחשבתו כלולה ביקורת על תופעות שהפכו מאז לנחלתו של השמאל האינטלקטואלי דווקא. הוא מבקר, למשל, את הפצת הדוקטרינה הניטשיאנית (ולא רק) של יחסיות האמת. או את העדפת האסתטי על פני האתי והתבוני. כל אלה תופעות שהיגרו מהימין האינטלקטואלי אל "השמאל הניטשיאני" במחצית השנייה של המאה ה-20. תופעה נוספת שמתוארת בספר רלוונטית היום לכל המחנות: "דת ההצלחה: אני מתכוון לתפיסה, שלפיה עצם העובדה שרצון מתגשם מקנה לו ערך מוסרי, ואילו כישלונו של רצון להתגשם עושה אותו ראוי לבוז".
כמעט מאה שנה לאחר היכתבו, עוד לפני מלחמת העולם השנייה - שבנדה פחות או יותר חזה אותה - הטקסט הזה הוא תמרור אזהרה לכולנו.
