"מישהו יודע אם עדיין אפשר להשיג כרטיסים להופעה של לואי סי קיי? אני צריך להחליט מה העמדה שלי לגביו", כתבתי לפני כמה חודשים בפייסבוק כשלואי סי קיי הגיע להופיע בישראל, זמן לא מספיק רב אחרי חשיפת הצד הבעייתי שלו. הוא התקשה למלא אולמות במולדתו, ונאלץ להופיע ברחבי העולם ב"ארצות מקלט" כמו פולין וישראל. זו הייתה בדיחה, כמובן, אבל היא ביטאה אמת עגומה על האופן שבו אנחנו מקבלים החלטות מוסריות ושופטים אמנים שלצד הרזומה התרבותי המפואר שלהם רשומים מעשים אסתטיים פחות בלשון המעטה.
אפשר להניח שכולם מכירים את פיל ספקטור, שהלך לעולמו השבוע. אם לא באופן ישיר אז מן הסתם דרך המוזיקה שסייע להביא לעולם. ספקטור היה מאותם מפיקים יחידי סגולה שזכו לכינוי "מפיק אגדי", ועבד עם רשימת אמנים מפוארת, החל מטינה טרנר ולאונרד כהן, דרך הביטלס וכוכביה, ועד להקות מאוחרות יותר כמו הראמונס. על טכניקות ההקלטה שהמציא ופיתח כבר נכתבו השבוע הררי מילים בידי כותבים עם ידע מוזיקלי נרחב בהרבה משלי - אדם שאינו מכיר את אחורי הקלעים ונהנה בעיקר מהתוצר הסופי. אבל השבוע הזכירו לנו כלי התקשורת שבנוסף לכל ההישגים היפים של ספקטור, שהשפיעו על פסקול החיים של כולנו אם או בלי שנדע זאת, הוא גם הורשע ברצח מדרגה שניה של השחקנית לנה קלארקסון ונשפט למאסר עולם, אותו ריצה עד שמצא את מותו בכלא.
אינספור שדרנים וכתבים ברחבי העולם הספידו את ספקטור, בתמהיל בלתי שגרתי של מילות הלל וגינויים. הדבר הזה מעלה שאלות: האם אנחנו באמת מוכרחים להתייחס לעברו הפלילי של אדם, כשאנחנו מדברים על היצירה שלו? האם אנחנו יכולים בכלל להפריד את פיל המפיק מספקטור הרוצח? על המוזיקה של מייקל ג'קסון רובנו גדלנו, גם אלו מאיתנו שנולדו אחרי התקופה שבה נחשפו מעלליו באחוזת הפלאות והאימה שלו. אנחנו עדיין עפים על השירים שלו, והקצב שלהם גורם לנו לזוז, לא תמיד באי נוחות. גם זוהר ארגוב הוא עדיין חלק מרכזי בפסקול הכלל ישראלי - ביום שישי נשמע את "נכון להיום", ובשאר השבוע את שאר השירים שלו, מבלי להתייחס לכך שהורשע באונס וישב בכלא.
ההנאה שלנו מהמוזיקה של אותם אמנים, לצד ההכרה הנכוחה במעשיהם, עשויה ליצור את מה שמכונה בשפה הפסיכולוגית דיסוננס מוסרי. אי נוחות שנובעת מהסתירה בין האינטרס האישי שלנו לבין מה שמכתיבה לנו הזהות המוסרית שלנו (ולרובנו יש כזו, גם אם נכחיש). קשה לנו עם הדיסוננס המוסרי, אבל הפסיכולוגיה שלנו מאפשרת לנו להתמודד איתו בדרכים יעילות מאוד: החל מהדחקה מוסרית, דרך מתיחה של מושג האמת, פיזור שקרים לבנים לעולם ולעצמנו, הרחקה שלנו מהסיטואציה ועד צביעות מוסרית. האחרונה מוגדרת כך: "המוטיבציה שלנו להיראות מוסריים, תוך הימנעות מהמחיר הכרוך בלהיות מוסרי. זאת בניגוד ליושרה מוסרית - המוטיבציה לפעול באמת ובתמים על פי עקרונות מוסריים ולהיות מוסריים בפועל".
אחת הדרכים להתמודד עם דיסוננס מוסרי היא לכופף מעט את העקרונות המוסריים שלנו, בהתאם לאינטרס שלנו, ובאופן שבכל זאת יאפשר לנו ולסביבה שלנו לתפוס אותנו כאנשים מוסריים. זה עובד ככה אצל כולנו. בתפיסה שלי למשל, מעשיו של לואיס סי קיי נתפסים כחמורים הרבה פחות ממעשיהם של ידוענים אחרים שמעלליהם הרעים נחשפו במסגרת תנועת MeToo. עם זאת, אני לא יכול שלא לחשוד בעצמי שהתפיסה שלי נובעת מכך שאני מעריץ את יצירתו, שמתעלה בעיניי על כל קומדיה אחרת שנוצרת כיום.
כולנו עושים את זה. מעריצי זוהר ארגוב יטענו שעברו הפלילי לא ממש רלוונטי להנאה מהיצירה שלו, וכמוהם, חובבי מייקל ג'קסון יעשו הפרדה בין מייקל הפדופיל לג'קסון הזמר או יפרידו בין "הקריירה המוקדמת" ו"הקריירה המאוחרת" שלו. באותה מידה, רבים מאלו הקוראים להחרמת יצירתו של אייל גולן, לא יבקשו להחיל משפט מוסרי מחמיר על שיריו של שמוליק קראוס - שכתב והלחין שירים נפלאים, אך גם נהג להכות את אשתו.
בסופו של דבר, כולנו נמצא נימוקים מוסריים שיאפשרו לנו ליהנות מהמוזיקה שאנחנו אוהבים, תוך כיבוי ה"נודניק" של המוסר. בעודנו מתמסרים לצלילים והקצב, נגיד דברים כמו: "צריך להפריד בין האמן ליצירתו" או "מי אמר שצריך להתייחס לאדם כישות אחת? לכל בן אדם יש צדדים רבים, שאפשר להתייחס אליהם באופן בלתי תלוי". במילים אחרות, מה שיקבע האם נרשה לעצמנו ליהנות מהמוזיקה שהפיק פיל ספקטור או זו שביצע מייקל ג'קסון הוא בעיקר הטעם שלנו במוזיקה, ופחות הזהות המוסרית, שכבר תלך בעקבותיו.
ד"ר יאיר בן דוד הוא מרצה וחוקר בתחום הפסיכולוגיה של המוסר ופסיכולוגיה חברתית, ומחבר הספר "איך להיות טוב - המדריך המקוצר לפסיכולוגיה של המוסר".
