את חגיגות יום העצמאות של שנת 1969 הצייר אליהו אריק בוקובזה לא ישכח לעולם - זו הייתה הפעם הראשונה בה חגג כמו ישראלי אמיתי, או לפחות כך חשב. חודשיים לפני כן, הוריו עלו לארץ מפריז ושוכנו באולפן בנתניה. את הרגע בו בנם בן ה-6 החל לצעוד יחד עם ילדי הגן בתהלוכת החג המסורתית ברחובה הראשי של העיר - הם הנציחו בצילום. "נתבקשנו ללבוש כחול לבן", הוא נזכר "אמי ז"ל הלבישה אותי בבגדים חגיגיים, אני אוחז את דגל ישראל בידי, לובש גרביים עם סנדלים וחובש כיפה, למרות שאנחנו חילונים".
שנים מאוחר יותר, הצילום הזה נתן השראה לעבודתו "ציוניסט בנוף", בו נראה ילד האוחז בדגל ישראל כשברקע מה שנראה כמו דגלוני רחוב צבעוניים. "הילד בציור אוחז בדגל המתנפנף וחובש כיפה כמו שאני חבשתי כי כשאתה מגיע מהגולה לישראל, כל חג הוא חג דתי – גם יום העצמאות", הוא מסביר, ומוסיף שבחודשי הקיץ של אותה שנה הוא כבר נפרד מהגרביים ואת הכיפה החליף בכובע טמבל כמו צבר אמיתי.
דגלים ושאר סמלים לאומיים העסיקו את בוקובזה מאז ומתמיד בעבודותיו. "הדגל כשלעצמו הוא דימוי כל כך חתום וסגור", אומרת דלית מתתיהו, האוצרת הראשית לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב. "אומנם יש בו קסם, אבל כשאתה משתמש בו כאמן אתה חייב להיות מודע לזה שאתה לוקח סמל מאוד טעון, שאי אפשר לקחת אותו כפשוטו כמשמעו. כשאתה כאמן משתמש בדגל אתה חייב להבין שזה יגרום לך להיות מזוהה עם ערכים – בין אם מהצד התומך או מהצד הביקורתי".
ואצל בוקובזה הדוגמאות לא נגמרות: "בעבודה שנקראת 'דגלים' יש מבחינתי איזשהו סמל של מאבק, של המרה של דגל אחד בדגל אחר, אל תוך דגל ישראל נכנס הדגל עם העיניים הכחולות שהוא בעצם 'הדגל המזרחי', זוהי בעצם התביעה לזהות שלי שעוברת דרך הזהות הלאומית", הוא אומר.
בהמשך מופיע הדימוי של הדגל גם ב"קוממיות", מתוך סדרה שעסקה בנושא מלחמות ישראל, וב"שמחת תורה" מתוך סדרה על חגי ישראל. "בציור הזה יש סוג של הצעה של איך הדגל היה צריך להראות אם המדינה הייתה רק מדינה יהודית, דבר שאני מקווה שלא יקרה. הורדתי את המגן דוד ובמקומו שמתי את לוחות הברית ורימונים".
עוד ציור בסדרה הוא "עצמאות", שמציג כמה הצעות לגרסאות אלטרנטיביות של הדגל, המעלות את השאלה בנוגע למשמעותו – האם כל דגל מסמל לצופה משהו אחר?
בציור "אלגנטיות" לא מופיע דגל ישראל במפורש, אלא ההצעה של הרצל לדגל עם שבעה כוכבי זהב, שמופיעה בדוגמה של התחתונים שלו. עבור בוקבזה, מדובר במסר על דרך קבלת ההחלטות של המדינאים והעובדה שאנחנו לא תמיד יודעים מה עומד מאחוריהן. "אנחנו לא יודעים באמת מה הוביל את הרצל להציע את ההצעה הזו - אולי הוא קם בבוקר וראה את הדוגמה שהייתה על התחתונים שלו וחשב שהיא יפה, אז אותה הוא הציע?".
אצל האמן הוותיק דוד גינתון העיסוק בדגל ישראל הגיע כהתכתבות עם יצירותיו של האמן ג'ספר ג'ונס, שנודע בשל סדרת עבודות שלו בנושא הדגל האמריקני. "בסוף שנות ה-80 ציירתי את מפת ארץ ישראל על גבי דגם גאומטרי והתוצאה נראתה לי דומה ליצירה של ג'ספר ג'ונס – "המפה של ארצות הברית". קראתי לזה "ארצות הברית של ישראל", הוא נזכר, "ואז חשבתי לעצמי שאם כבר עשיתי מפה, אז למה לא דגל, שהוא סימבול יותר משמעותי. הבנתי שאם אני לוקח את הדגל של ג'ונס ומחליף אותו בדגל ישראל באותה הטכניקה ואותן המידות, יש לי בעצם את הדוגמא המובהקת של מעבר ממרכז (ארה"ב) לפריפריה (ישראל). הצורה שאולה מן המרכז, והתוכן הוא של הפריפריה".
זה היה הדגל הראשון של גינתון. בהמשך הוא יצר דגלים נוספים כווריאציות שונות על עבודות של ג'ונס. "לג'ונס יש ציור בו הוא הכניס כדור בין שני חלקי התמונה, אצלו זה נחשב ציור אירוטי. אני 'תרגמתי' אותו לציור ישראלי ובמקום כדור משחק הכנסתי כדור אחר, קליע של רובה. השלב הבא היה ציור בו הכנסתי את הכדור בין חלקי הדגל החצוי לשניים, עבודה שקראתי לה 'פילגש בגבעה' ע"ש הסיפור התנכ"י. רציתי להראות שאז, בימי השופטים שעליהם נאמר "איש הישר בעיניו יעשה", מעשה עוולה, הוביל למלחמת אחים ואילו היום, מעשי עוולה קשים יותר שנעשים באותו מקום – ה"גבעה" בנחלת בנימין – לא מובילים למלחמת אחים.
לא רק עולם הציור התגייס לבחון את משמעותו המורכבת של הדגל, אלא גם הצילום. באחת מעבודותיו האייקוניות מתוך סדרת החיילים של הצלם עדי נס, הדגל נוכח בהעדרו. באופן אירוני, הנפקדות היא זו המגדילה ומעצימה את קיומו.
בשנות ה-90 יצר נס סדרת צילומים שעסקה בגבריות ההומו-אירוטית בסביבה הצבאית. באחד הצילומים הוא התכתב עם צילומו ההיסטורי של מיכה פרי, "הנפת דגל הדיו", שהנציח את רגעי הניצחון במלחמת העצמאות עם כיבוש אום רשרש (אילת). "כמעט בכל תרבות יש דימוי דומה", אומר נס, ומתכוון בין היתר לצילום האייקוני של כיבוש איוו ג'ימה על ידי הצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה - שגם פרי מן הסתם, הכיר.
"הדימוי הזה עוסק בעיניי בתכונה הגברית של לרוץ, לכבוש, לתבוע ולספר לחבר'ה. גם הקומפוזיציה שלו היא של חבורת גברים במבנה פירמידה שעושים משהו שבמרכזו מקל", מסביר נס. "לפעמים הייצוג יכול להיות גם מופשט – הדגל נמצא שם גם בלי שהוא יהיה קיים. זה מקביל לרעיון שלפעמים אנחנו עושים פעילויות מסוימות מכוח האינרציה. בהוויה הישראלית, אנחנו בעצם בתוך איזשהו נרטיב סיזיפי מבלי לעצור לחשוב".
נס מודע לעובדה שניתן להעניק לצילום פרשנות פוליטית אבל מעדיף להשאיר לצופה את נקודת ההשקפה. "אמנות טובה היא מרובדת, והיא יכולה להיקרא גם מהצד הימני של המפה וגם משמאלה", הוא מסביר ומדגיש: "דווקא בגלל שמדובר בצילום מבוים, החיילים במקרה הזה הם מבחינתי מטאפורה לכל בני אנוש באשר הם. היא יכולה להיות כל אחד בכל מקום, לכן אלה עבודות שמבינים אותן בשטוקהולם באותה מידה שמבינים אותן בישראל".
גם אצל האמנית מירב רהט הדגל הוא נוכח-נפקד. מאז שבעלה יותם נהרג בפיגוע ההתאבדות בצומת נצרים בשנת 94 היא עוסקת בעבודותיה בתרבות השכול, סמלי הנצחה וזיכרון אישי מול לאומי.
צפו: עבודת הווידאו של מירב רהט "יום העצמאות 2009"
"בעבודות הוידיאו 'יום העצמאות 2009' ו'נעדר-נוכח' אני עוסקת בדגל, שבכל שנה ביום הזיכרון וביום העצמאות, המדינה מתכסה בו כאובייקט שמסמל את האומה", היא מסבירה.
עבודת הווידאו של מירב רהט, "נעדר-נוכח"
"בעבודות לא מופיע הדגל עצמו אלא רק הצל שלו. הדגל הוא נעדר נוכח, והשאלה היא האם הצל של הדגל הוא כמו הדגל עצמו. איזו משמעויות מקבלות הפעולות של העוברים והשבים על רקע הצל של הדגל, האם זהו גם היחס בין הזיכרון לזרימת החיים ביום יום שרומס את כל ההרואיות הזו? הדגל מבחינתי מספר סיפור שלם על התרבות שלנו וגם על ההתמוססות של התרבות הזו".
באחד משיטוטיה בעכו, נתקלה הצלמת נורית ירדן בפסל בגבעת נפוליאון בעיר. הפסל שהוזמן על ידי העירייה מתכתב עם הציור המפורסם של ז'אק לואי דוד - "נפוליאון חוצה את האלפים", בו נראה המצביא הנודע כשהוא רוכב על סוס דוהר ומצביע בידו לכיוון ההרים. כשראתה ירדן, שחוקרת בעבודותיה את המרחב הציבורי, את דגל ישראל נעוץ בפסל נפוליאון שעל גבעה - היא לא נשארה אדישה.
"מה שהטריף אותי בזה, זה שמדובר בפסל מאוד דק ושברירי, וכדי להציב את הדגל בראשו היה צריך ממש להסתכן", היא נזכרת, "המאמץ הזה, ועוד על פסל נפוליאון, מסמל בעיני את כל סוגי הכיבוש וניסיונות הכיבוש והפאתטיות של הסוג הזה של פטריוטיות. כל הביקורת האירונית היא עלינו, על כולנו, אני לא שמה את עצמי בצד".
"קודם כל, אני נורא פטריוטית", מעידה על עצמה האמנית קרן שפילשר, שהדגל מגיח מדי פעם בתוך יצירותיה עמוסות הדימויים. "הפטריוטיות הזו היא משהו שאני נורא מתגאה בו. זה כבוד מבחינתי להיות אמנית ישראלית ומבחינה אמנותית, הדגל מופיע אצלי בדרך כלל בציורים קשים, ציורים שיש בהם דם, יזע ודמעות".
המלחמות בין מפלצות או ילדות שמופיעות בדרך כלל בציוריה מקבילות לדבריה למצבה הנפשי. "אלו בעצם המלחמות שביני לבין עצמי", היא אומרת ומסבירה את הנוכחות של הדגל בכל זה, "הדגל הוא סוג של זהות מבחינתי, משהו שעוטף אותי כמו בד או בגד. בצבעים של הדגל, הכחול והלבן, יש משהו מאוד נקי. אלה צבעים שבדרך כלל לא קיימים בציורים שלי, שיש בהם תמיד הרבה ורוד וצהוב וכמה שפחות חללים לבנים. כשהוא מופיע, זה כנראה משהו ש'שומר עליי' ומאיר אותי באור אחר".
ביום העצמאות לפני שנתיים, עמד האמן Dede בצמתים מרכזיות בדרום תל אביב וחילק לעוברים והשבים את הגרסה שלו לדגל ישראל. בדגל שחילק, מגן הדוד והפסים הכחולים הומרו בפלסטרים בשחור-לבן, המזוהים מעבודות אמנות הרחוב שלו.
האמן מחלק את דגליו ביום העצמאות
"החלוקה של דגלי ישראל בצמתים היא אחד הדברים שכולנו זוכרים מהילדות, זה אחד הסמלים של היום הזה, פעולה שהיא אייקון, אפילו שהיא לא בהכרח נולדה בארץ", הוא מסביר מה גרם לו לצאת לרחוב. "אני אוהב לעשות דברים שהם על הגבול בין אמנות לייצור המוני כמו שעשו בפופ-ארט, זו עבודה שהייתה מותאמת לזמן בו נוצרה".
התגובות ברחוב לא היו אדישות. "חלק שאלו אם המצאתי מדינה חדשה, חלק תהו למה נותנים לי לעבוד בחינם וחלק אפילו דחפו לי ליד חמישה שקלים. היו גם כאלה שזיהו לפי הפלסטרים והתלהבו וביקשו דגלים גם לחברים".
הדגלים שתלה באותו היום ברחבי העיר נעלמו לאט לאט מהרחוב. "אנשים פשוט הגיעו ולקחו אותם", הוא מספר ומסכם: "זה היה סוג של ניסוי אינטראקטיבי שמהסוג שאני מאוד אוהב לעשות, וזה מעניין כי בסופו של דבר זה אקט די פשוט, אבל הוא עורר המון רגשות".
גם האמן והאקטיביסט אורן פישר תפר לעצמו לפני כמה שנים את מה שהוא מכנה "דגל הש"ח" – דגל ישראל שבמקום מגן דוד מופיע בו, בכחול, הסימן המזוהה עם השקל החדש. את הדגל הוא מציג בעבודות גרפיטי ברחוב, בתפאורות במה ובהפגנות והמסר העולה ממנו די ברור.
"הדגל שתפור בעבודת יד יוצא איתי להפגנות נגד השחיתות השלטונית שמתקיימות בימים אלה", הוא משתף. " החיים שלנו במדינה כרגע מונעים, בעיניי, על ידי כסף ולא על ידי ערכים. כספי המסים לא חוזרים לתועלת האזרח אלא להעשרת הטייקונים ולהמשך ביסוס מעמדם של הפוליטיקאים המחליטים על חיינו ולכן הדגל שלנו מבחינתי - עד שלא ישתנו פה דברים - הוא דגל הכסף."
