בחודש מאי האחרון, בעיצומה של מגפת הקורונה ששיתקה את עולם התרבות וגרמה להפסדים עצומים, מנהלי דיסני הבינו שבכל זאת יש להם קלף מנצח ביד - הגרסה המצולמת של המחזמר "המילטון" שנרכשה בסכום שיא של 75 מיליון דולר. למרות התכנון המקורי להקרין אותה בבתי הקולנוע רק באוקטובר 2021, הם החליטו לשחרר אותה היום (ו') לדיסני פלוס בתקווה שהצעד יזרים מנויים (ומזומנים) לשירות הסטרימינג שלהם. הסרט, שכבר קרוי בחיבה Hamilfilm, מורכב מצילומים של הקאסט המקורי בהובלתו של לין מנואל מירנדה, האיש שעומד מאחורי התופעה התרבותית, והצילומים בנויים משתי הצגות שרצו ב-2016 בברודוויי, בתקופת השיא של המחזמר, ומצילומים נפרדים שעשו לחלק מהשירים בין ההצגות.
"המילטון" - טריילר
למעריצי המחזמר מדובר בבשורה של ממש. הזדמנות לחזות מקרוב, מביתם בסלון, בפלא שכבר כבש אותם. אבל גם עבור מי שלא מכיר את ההצגה, מדובר בהזדמנות נדירה לצפות באחד ממחזות הזמר המהפכניים והחדשניים שידע עולם התיאטרון (יש לציין כי שירות דיסני פלוס אינו זמין בארץ לעת עתה). בהתחשב במצב הקורונה העולמי שסגר את אולמות התיאטרון ואת השמיים, זו כנראה תהיה ההזדמנות הכי טובה לחזות בתקופה הקרובה ב"המילטון".
כראוי למחזמר על האבות המייסדים של ארצות הברית, תאריך היציאה שלו לא מקרי. מחר מצוין יום העצמאות האמריקני - ה-4 ביולי - ואין מתאים יותר מלחגוג זאת עם הצגה שמלבד הערך הבידורי שלה גם מהווה שיעור היסטוריה די מדויק. אלכסנדר המילטון היה אחד האבות המייסדים הפחות מוכרים במורשת האמריקנית. הוא הגיע לארץ המובטחת כמהגר יתום מהקריביים, ובעזרת נחישות, חוצפה, כוח רצון וכישרון כתיבה יוצא דופן, הפך ליד ימינו של ג'ורג' וושינגטון במהלך מלחמת העצמאות. כשהלה הפך לנשיא ארצות הברית הראשון, הוא שירת תחתיו כשר האוצר הראשון וייסד את המערכת הבנקאית האמריקנית.
מחזמר על שר אוצר עלול להישמע כמו נושא משמים, אבל חייו של המילטון היו מלאי תפניות. הוא הסתבך באחת מפרשיות המין הראשונות בתולדות ארצות הברית, הסתכסך עם חלק גדול מהאבות המייסדים וסיים את חייו בדו קרב ילדותי. התשוקה שלו להתיר חותם על ההיסטוריה סוחפת ומעוררת השראה, אבל מירנדה לא שכח את הצדדים ההרסניים והנרקיסיסטים שנלווים אליה. זהו ככל הנראה כוחו של המחזמר - מירנדה הפיח חיים בהיסטוריה באופן שמעטים הצליחו. דיוני קבינט משעממים הפכו אצלו לקרב ראפ על החיים ועל המוות, ואת הדיוקנאות החיוורים של דמויות מהעבר הוא צבע בצבעים עזים ויצריים, כל זה בעזרת 46 שירים וכמעט ללא דיאלוגים.
מירנדה סיפר כי נחשף לסיפור של המילטון לראשונה כשקרא את הביוגרפיה שכתב עליו רון צ'רנאו. בתור מלחין מוכשר ויוצר שחלם על תיאטרון מגיל צעיר, הוא זיהה בחייו של המילטון נקודות השקה לעולם ההיפ-הופ, שבו למילים יש כוח שיכול לשנות את המציאות. במשך שנה הוא כתב את השיר הראשון "אלכסנדר המילטון" וכשהוא הציג אותו לראשונה בערב שירה בבית הלבן ב-2009 ואמר דברים ברוח דומה, אובמה ושאר הנוכחים גיחכו והרימו גבה. כשהוא סיים - לכולם היה ברור למה הוא התכוון. שש שנים אחרי, אובמה הוזמן לברודוויי והפך לאחד מהמעריצים הגדולים של המחזמר.
(לין מנואל מירנדה מופיע בבית הלבן ב-2009)
מלבד חגיגות יום העצמאות, קשה להתעלם מהאקלים התרבותי שמתלבש כמו כפפה למחזמר, למרות שהפעם לא מדובר בתזמון מכוון. ההכרזה על הקדמת ההקרנה ליולי הגיעה שבועיים לפני רצח ג'ורג' פלויד. כחודש אחרי, עם שוך המהומות והזעם ברחובות, המחאה עברה לעולם התרבות. בתקופה שבה מדבבים לבנים מתפטרים מדיבוב דמויות בעלות צבע ופרקים עם ניחוח גזעני מורדים משירותי הסטרימינג השונים, "המילטון" הקדים את זמנו ונחשב לבשורה של ממש בעולם התיאטרון השמרן. את ההיסטוריה האמריקנית מספרים שחקנים שחורים, היספנים ולבנים, חלקם הגדול מגלמים דמויות לבנות. כך למשל, וושינגטון ותומס ג'פרסון מגולמים על ידי שחקנים אפרו-אמריקנים (באופן אירוני, שניהם היו סוחרי עבדים ידועים). באחד הריאיונות מירנדה הסביר את הבחירה הזאת בפשטות: "הקאסט שלנו נראה כמו שאמריקה נראית עכשיו, וזה לחלוטין מכוון. זו דרך להכניס את הצופה לסיפור ולהניח בצד את כל המשקעים שיש לו על האבות הלבנים".
הייצוג לא נגמר בקאסט השחקנים המגוון, ולמעשה הוא מתחיל במוזיקה של המחזמר, שבנויה מיסודות של היפ-הופ וראפ, לצד השראות מסורתיות מעולמות המיוזיקל. ציטוטים של ראפרים שונים משולבים בפיהם של האבות המייסדים, מה שלא רק מוסיף הומור וקריצות תרבותיות, אלא דרך חתרנית לספר את סיפורה של אמריקה שהוקמה על יסודות הקולוניאליזם הלבן.
למרות זאת, בהתאם להייפ שהולך וגובר עם הגרסה המצולמת המצופה, בשבועות האחרונים נשמעים קולות נגד המחזמר ותרומתו לקהילה השחורה. חשבון הטוויטר של המחזמר, שעד כה נקט עמדה במספר אירועים פוליטיים, שמר על שתיקה במהלך ההפגנות והמחאות שהציתו את אמריקה, מה שזכה לגינוי מצד הקהילה. רק לאחר מספר ימים מירנדה פרסם התנצלות וטען כי חוסר התגובה שלו ושל המפיק המחזמר הוא כישלון מוסרי מטעמם. בנוסף, החלה להישמע ביקורת על היעדר דמויות שחורות במחזמר וגישתו לעבדות. המילטון למשל מתבטא לא פעם נגד עבדות, אולם בשום רגע לא מוזכר כי חמו הנערץ, גיבור המלחמה פיליפ סקיילר, היה סוחר העבדים הכי גדול בעיר אלבני (ורק לפני שבועיים ראש העיר קרא להוריד את פסלו מבית העירייה של העיר).
הביקורת לא מסתיימת בכך. בסופו של דבר, "המילטון" הוא סיפור על החלום האמריקני. ב-2015, כשהמחזמר עלה לאוויר, הוא נחשב ליצירה פורצת דרך אבל קשה שלא לתהות על מסריו באמריקה הנוכחית. המילטון מתואר כמהגר שבנה את עצמו בזכות נחישות ועבודה הקשה, מסר כמעט נאיבי בעידן טראמפ, שמונע משנאת מהגרים ושנכשל לטפל במגפת הקורונה שגרמה לאלפי אמריקנים לאבד את העבודה שלהם בן רגע. אולי בתקופת אובמה החלום הזה היה אפשרי, היום הוא נשמע כמו פנטזיה רחוקה.
אין בדברים אלה קריאה לא לצפות במחזמר. להפך, מעלותיו עולות בהרבה על חסרונותיו. מבדיקה סטטיסטית ולא מדעית, סביר להניח שהצפייה בו אף תכניס בכם אובססיה חדשה לחיים. גם בשמיעה העשירית שלו (ותהיה כזאת) תגלו רבדים נסתרים בשירים, בדיחות שלא הבנתם וניואנסים שאולי פספסתם. מחזות זמר תמיד נחשבו לבידור שאינו נגיש לכולם, בין אם זה בגלל מחירי הכרטיסים הגבוהים או העובדה שכדי לצפות בהם צריך לעלות על המטוס. עבור מעריצי הז'אנר אין מגמה מבורכת יותר מצילום מקצועי שלהם, כזה שמאפשר חוויית צפייה זהה ואולי אף טובה יותר, מישיבה באולם התיאטרון.
