לפני כשבועיים החל שידור עונתה החמישית של "ריק ומורטי", סדרת האנימציה של רשת Adult Swim האמריקנית (אצלנו בנטפליקס, יום אחרי השידור בארצות הברית), אשר מתארת את הרפתקאותיהם הגלקטיות בין יקומים מקבילים של המדען הגאון ומר המזג, ריק סנצ'ז, נכדו הנרפה מורטי ובני משפחתם: האם בת', האב ג'רי והאחות סאמר. בשני הפרקים ששודרו עד כה קיבלו לגיונות מעריציה של הסדרה תצוגת תכלית של מה שהפך אותה לתופעת תרבות בקנה מידה גלובלי.
"ריק ומורטי" – עונה 5 – טריילר
(קרדיט: Adult Swim)
בפרק הראשון, Mort Dinner Rick Andre, מורטי מנסה לנהל דייט עם ג'סיקה, הנערה היפה מבית הספר, אולם נאלץ לעזור שוב ושוב לריק, שעסוק בפגישה הרת גורל עם הנמסיס שלו (שעל קיומו לא ידענו עד עתה) - טיפוס מטורזן ורב עוצמה השוכן במעמקי הים. בדרך, ומאחר שהוא נדרש לעבור בין זמנים כדי ליישן את בקבוקי היין שסבא ריק צריך לארוחה, מסתבך מורטי עם תרבות חוצנית. איך זה קורה? ובכן, אט-אט. מכיוון שהוא קופץ לקחת את בקבוקי היין המיושנים כל כמה מאות שנים וגורם לנזקים גדולים בעשותו כן, הופך מורטי לאנטגוניסט הגדול של התרבות הנ"ל - אויב מיתי וזדוני שיש להכחיד בכל מחיר.
זה נגמר במרחץ דמים, כמובן, אבל שום דבר בפרק הראשון של העונה החמישית לא יכין אתכם לטבח ההמוני המתרחש בפרק השני של העונה החדשה, ובו ריק ומשפחת סמית' כולה מסתבכים עם מאות שכפולים שלהם - שכפולים שריק יצר על מנת שישמשו בשר תותחים במקרה שמישהו מאינספור אויביו יחליט לנקום בו. אלא שגם השכפולים יצרו שכפולים משלהם, ואף אחד מהמעורבים איננו בטוח לגמרי אם הוא שכפול או הדבר האמיתי. את הכאוס הנוצר, קומפלט עם כמות בלתי נתפסת של ריקים, מורטים ושאר בני משפחת סמית' שחייהם נגדעים באלימות מבעיתה במהלך הפרק, צריך לחוות כדי להבין את מלוא גאוניותו הפתלתלה, האבסורדית, האליפטית והניהיליסטית.
וזה בעצם שם הקוד של "ריק ומורטי" – ניהיליזם, התפיסה הפילוסופית השוללת ערכי אמונה ומוסר, ולעיתים קרובות מקושרת עם פסימיזם וסקפטיות רדיקלית. הכול יכול לקרות בעולם של "ריק ומורטי", על שלל יקומיו המקבילים ומציאויותיו האלטרנטיביות, והכל אכן קורה - כי הכול מקרי, אין שום יד מכוונת, האקראיות היא הכול ולא כלום. המסר המתמיד הוא ששום דבר מכל מה שמתרחש, מהכאוס והזוועה והדם, לא משנה באמת. למרות שהסדרה מציפה שאלות של מוסר ואמונה, כמעט תמיד התשובה שלה היא זהה - למי פאקינג אכפת?
בפרק הראשון של העונה החמישית, מעשיו של מורטי - שכאמור, נבעו מדרישתו של ריק ליישן עבורו בקבוקי יין - הובילו בסופו של דבר להשמדה של תרבות שלמה, וזו בהחלט לא הפעם הראשונה בתולדות "ריק ומורטי" שמאוויו האנוכיים של ריק (ולעיתים של מורטי) גורמים לתוצאה שכזו. אבל למי אכפת? בפרק השני, אינספור שכפולים, המוצגים לפנינו כיצורים חיים, נושמים ותבוניים, זהים לחלוטין לריק, מורטי ומשפחת סמית' המקורית, מוצאים את מותם הברוטלי במפגן מטורלל של דרוויניזם רצחני. אבל למי אכפת? כפי שמורטי אומר לאחותו סאמר בפרק השמיני בעונה הראשונה: "אף אחד לא קיים בכוונה, אף אחד לא שייך לשום מקום, כולם הולכים למות. בואי לראות טלוויזיה". יש את זה ביותר ברור?
רוטב סצ'ואן, סקין בפורטנייט ושני פרסי אמי
ובכל זאת, למרות שקשה לחשוב על תוכן טלוויזיוני קודר ואפל יותר, הפכה "ריק ומורטי" לסדרת פולחן אהובה ותופעה תרבותית משמעותית, בעלת מיליוני מעריצים בכל רחבי העולם ותעשייה משגשגת של מרצ'נדייז. בעונתה השלישית שברה הסדרה את שיאי הצפייה של רשת Adult Swim והפכה לתוכן הנצפה ביותר שלה אי פעם - כולל נתון מטורף של יותר מ-11 מיליון צופים לפרק פתיחת העונה השלישית, ששודר באפריל 2017 בהפתעה בלייב-סטרים.
העונה השלישית גם הפכה לסדרה הנצפית ביותר בקרב מילניאלים בארצות הברית במהלך 2017 - לפני מפלצות רייטינג כמו "המפץ הגדול" ו"משפחה מודרנית". במאי 2018 נשבר שיא נוסף, כזה המעיד על מעמדה הרם של "ריק ומורטי", כשהרשת הזמינה מיוצריה, ג'סטין רוילנד (המדבב את דמויותיהם של ריק ומורטי, בין היתר) ודן הרמון (מתהילת "קומיוניטי"), 70 (!) פרקים נוספים של הסדרה - תקדים במונחי סדרות אנימציה, ולמעשה סדרות בכלל. המשמעות היא שלמעריצי הסדרה צפויות שבע עונות נוספות, לכל הפחות, דבר שטרם נשמע.
ממדי התופעה התרבותית שאליה הפכה "ריק ומורטי" מתגלמים גם במובנים נוספים לבד מנתוני הצפייה שוברי השיאים והחיבוק העז של הרשת המשדרת. במהלך עונתה השלישית של הסדרה, למשל, הצהיר ריק על אהבתו לרוטב הסצ'ואן של מקדונלדס - רוטב שהוצג לקהל ב-1998 במסגרת מסע הפרסום של הסרט "מולאן" - ובתגובה, ענקית הפאסט-פוד מיהרה להוציא מחדש את הרוטב, ליום אחד בלבד.
התגובה הוויראלית בעקבות שידור הפרק הייתה מיידית, והדרישה לרוטב העלום הייתה כה גדולה, שבסניפים מסוימים נאלצו להזעיק את המשטרה עקב המעריצים שצבאו על הדלתות. זמן קצר לאחר מכן טיפס השיר For the Damaged Coda של להקת האינדי בלונד רדהד לפסגת מצעדי הפזמונים - 17 שנים אחרי שיצא, כן? - מאחר וליווה את הפרק The Ricklantis Mixup מהעונה השלישית (השיר גם הפציע בסוף העונה הראשונה).
מחזיקי מפתחות וחולצות של "פיקל ריק" (מאחד הפרקים המשובבים ביותר של הסדרה, קפסולת האקשן הנפלאה באותו השם מהעונה השלישית), קהילות אונליין מגוונות המנתחות כל פיפס של כל פרק, משחקי וידאו (כולל סקין של ריק בפורטנייט), ספרי קומיקס, פרסי אמי (שניים עד כה), מעריצים מפורסמים מזן אילון מאסק וקניה ווסט, ויותר ממים אינטרנטיים ממה שאפשר לספור - בשמונה שנותיה הפכה "ריק ומורטי" למשהו עצום בכל קנה מידה; סדרת טלוויזיה איקונית שטיפסה למעמד הזה בזריזות יוצאת דופן, וגם בעונתה החמישית לא חדלה לייצר דיון ועניין.
כל זה, כאמור, כשהמסרים החוזרים שלה הם שהכול משתבש בסופו של דבר, שעדיף לצפות לרע מכל, שהקיום והאנשים היקרים לך יאכזבו אותך כי זוהי דרכו וזוהי דרכם, ושבעצם, שום דבר מכל זה – ומכל דבר אחר, במציאות הזו או באחרת - לא באמת משנה. אתם יכולים לקרוא לזה פסימיות קוסמית, אם תרצו. אבל איך זה קרה? מדוע הפכה לתופעה שכזו סדרה שלעיתים קרובות - בתוך 25 הדקות פלוס מינוס של פרק נתון - מצליחה להשחיר כל נים בנפשך? מה בדיוק הסוד שלה?
חביבת המילינאלים
ובכן, כשמנסים לעמוד על האפיל של "ריק ומורטי" ניתן לקשור הרבה ממנו דווקא לתמות האפלות וחסרות התקווה שלה. כאמור, קהל היעד המרכזי של הסדרה הוא מילניאלים - דור שחווה תמורות קיצוניות בעולם במהלך שנותיו הקצרות, שחי את חייו בתוך רשת האינטרנט (המשקפת עקרונות ניהיליסטיים משלה, כמובן), שמתפנה להדוניזם על אף (ובעצם, אולי בגלל) ייאושו הקיומי - ואימץ בהתלהבות יצירה שמאשרת ומחזקת את השגותיו לגבי העולם, ומעניקה להם טיפול עימותי וחסר מעצורים. ב"ריק ומורטי", האפוקליפסה - אישית או כללית - אורבת מאחורי כל פינה, ויש ערך תרפויטי בהתמודדות מתמדת עם החידלון הזה שהפך לבן לווייתם של המילניאלים, אלו שנולדו לעידן המידע וחשופים הרבה יותר מהדורות הקודמים להם לתועפות הטרגדיות, הסבל והאובדן הכרוכים בקיום האנושי.
אבל דבר אחד שנשכח לעיתים במהלך הדיון על הסדרה הוא כמה שהיא מצחיקה - גם, ולעיתים קרובות בעיקר, כשהיא פוסעת במשעוליה האפלים ביותר. ההומור השחור והאבסורדי של "ריק ומורטי", למרות שהוא השחור והאבסורדי ביותר שתוכלו למצוא על הסקאלה, מציע קונטרה קבועה לחוסר התקווה והתוחלת שהוא מדגיש. מדובר באיזון נדיר שמסביר הרבה מהאפיל הרחב של הסדרה. קשה לחשוב על יצירה אחרת שמסוגלת, בפרק זמן של דקה-שתיים, לעבור מקומדיה פרועה לטרגדיה הופכת קרביים - ואז בחזרה. קשה לחשוב על יצירה שעושה זאת באופן כה תכוף, וכה אפקטיבי, כמו "ריק ומורטי".
מעבר לכך, בהובלתם של רוילנד והרמון, העלילות הפרטניות של פרקי "ריק ומורטי" הן גן עדן לחובבי מדע בדיוני וספרות ספקולטיבית - ואלוהים יודע שיש מספיק מאלו, מאז שתרבות הגיקים יצאה מהארון והשתלטה על העולם. מסע בזמן ובין יקומים מקבילים, תרבויות חוצניות אזוטריות ומפורטות לפרטי פרטיהן, טלפורטציה, טלפתיה וטלקינזיס, מלחמות בין-גלקטיות, מציאויות דיסטופיות ועיסוק חוזר ונשנה בעיקרון הסינגולריות הטכנולוגית - במהלך ארבע וקצת עונותיה עד כה, "ריק ומורטי" טיפלה במגוון לא ייאמן של רעיונות, תמות וקונסטרוקציות מד"ביות, לעיתים קרובות אף במסגרת אותו הפרק.
הפרק הראשון של העונה החדשה תיאר את התרבות החוצנית שסימנה את מורטי כאויבה בקפיצות זריזות לטיימליין של התרבות הזאת, כפי שנחש-אסטרונאוט המבליח לרגע בפרק החמישי של העונה הרביעית פותח את הדלת לתיאור ממצה של העולם ממנו הגיח הנחש הזה - ופשוט מדהים לראות את היעילות הסיפורית והוויזואלית שבה "ריק ומורטי" יכולה לבנות עולם, האופן החסכוני שבו הסדרה הולכת למקומות אפיים לחלוטין. ייתכן שלפני הכול זהו הפורטה העיקרי של "ריק ומורטי" - עושר בלתי נתפס של רעיונות מרתקים, יצירתיים ורבי דמיון שמציגה הסדרה, רבים מהם נטועים במדע בדיוק כשהם שהם נטועים במסורת הסיפורית של הז'אנר.
אדון הסיפור והמעריצים המגעילים
העושר הזה מביא אותנו לנקודה נוספת - הגודש המטורף של "ריק ומורטי". כל פרק נתון של הסדרה מקפל לתוכו מספיק סיפורים, סיפורי צד, גאגים ויזואליים ורעיונות לעשרה פרקים נוספים ו-20 סדרות אחרות, מה שפשוט מזמין צפייה חוזרת, ואז עוד אחת, ואולי עוד אחת לקינוח. רבים ממעריצי "ריק ומורטי" צופים בפרקיה שוב ושוב, מגלים הפתעות קטנות שטמנו להם רוילנד והרמון, רפרנסים חבויים, ניואנסים שנונים, רגעים שמחזקים את ההמשכיות של הסדרה וביצי פסחא, ומחזקים בכך את האלמנט הפולחני שהתפתח סביבה. לעומת יצירות ז'אנריות ישירות יותר, מצומצמות יותר בהיקפן ושאפתנותן, "ריק ומורטי" היא פשוט מתנה שלא מפסיקה לתת – ומעריציה לוקחים ולוקחים.
רוילנד והרמון, מצידם, מנהלים דיאלוג ער ועוקצני עם המעריצים הללו במסגרת הסדרה. לא רק בגישת המטא שלה, האופן שבו היא נוהגת לשבור את הקיר הרביעי או בשלל הרפרנסים והמחוות לתרבות הפופ שאמורים (ומצליחים) להחמיא למעריצים הללו, אלא במסגרת קווי העלילה עצמם. בפרק השישי של העונה הרביעית, Never Ricking Morty, ריק ומורטי נוסעים ברכבת-חלל המתגלה כמטאפורה - באופן מילולי - המתופעלת על ידי ישות עלומה בשם Story Lord, אדון הסיפור.
מעבר להשלכות המטא הברורות של עלילת הפרק ואופיו הפוסט-מודרני המובהק, הרעיון עצמו מהווה תגובה של הרמון להאשמה לה הוא זוכה באופן עקבי מצד מעריצי הסדרה - שהוא משועבד לקונסטרוקציה סיפורית קבועה, מעגלית, החוזרת ביצירותיו. במהלך הפרק, הרמון את רוילנד גם דאגו לעקוץ את בסיס המעריצים האובססיבי יותר של הסדרה. את הפרק סוגרת פרסומת פיקטיבית לצעצוע של הרכבת שעליה רכבו ריק ומורטי, שכמו מהדהדת את פרשת רוטב הסצ'ואן הנודעת לשמצה ששלחה המונים משולהבים לסניפי מקדונלדס. "קנו את זה באופן אירוני, קנו את זה בכנות, פשוט קנו את זה", מפצירה בציניות הכתובית המופיעה בסוף הפרק, אחרי שריק מחמיא למורטי על כניעתו המבישה לקפיטליזם.
את האצבע המשולשת הזאת, ואחרות שמסתתרות בסאבטקסט של חלק מפרקי הסדרה - לפעמים בטקסט עצמו - לא מפנים רוילנד והרמון לצופיה רק בשביל הכיף. אותו בסיס מעריצים אובססיבי של "ריק ומורטי" ייצר להם כמה כאבי ראש במהלך השנים האחרונות, דרך פעילותו באתרים כמו Reddit ו-4Chan, ואפף את הסדרה בהילה לא רצויה. בעונה השלישית, למשל, קם פלג של מעריצים מיזוגניים שהאשימו את הכותבות שהצטרפו לצוות התסריטאים של הסדרה, ג'יין בקר וג'סיקה גאו, בהידרדרות באיכותה שחלה, לטעמם. לא רק זאת, אלא שהשתיים הוטרדו באופן עקבי על ידי המעריצים הללו, ופרטיהן האישיים אף פורסמו ברשת.
"האפסים האלה רוצים להגן על התוכן שהם חושבים ששייך להם", תקף הרמון בריאיון למגזין "אינטרטיינמנט וויקלי", "וזה משתלב בצורך שלהם להיות גאים במשהו שיש להם, כשלעיתים קרובות המשהו הזה הוא רק הגזע או המין שלהם... מעולם לא הסתרתי שאני מתעב את האנשים הללו. זה פאקינג מבאס. והדבר היחיד שאני יכול לומר זה שאם אתה בר מזל מספיק לעשות סדרה טובה כזו שאנשים אוהבים, אז זה אומר שגם כמה אנשים רעים יאהבו אותה גם כן".
אבל כמה אנשים רעים ומיזוגניים ואובססיבים, ובעיקר משועממים, לא באמת מצליחים להאפיל על התופעה של "ריק ומורטי", מתוקשרים ככל שיהיו מעלליהם. עם פתיחת העונה החמישית, ובהיחשב בכמה משובחים ונאמנים לרוחה האנרכית והמבריקה הם צמד פרקיה הראשונים, "ריק ומורטי" מוכיחה שהיא בדיוק אותה מתנה שלא מפסיקה לתת, גם שמונה שנים אחרי שעלתה לראשונה על המסך. אבל בניסיון להבין מדוע הפכה לתופעת תרבות שכזו, התעלמנו ממה שעלול להיות האלמנט המרכזי ביותר באפיל הרחב שלה.
ההומור השחור, הוולגריות העולצת והמתריסה, העושר הסיפורי, גודש הרפרנסים לתרבות הפופ והדיאלוג המרתק עם צופיה ועם עצמה - כבודם של כל אלה במקומו מונח, ותרומתם לפופולריות הרבה שלה ברורה. אבל בסופו של דבר, אנו חוזרים לסנטימנט הבולט ביותר של "ריק ומורטי", זה שניסח מורטי באופן כה קולע: "אף אחד לא קיים בכוונה, אף אחד לא שייך לשום מקום, כולם הולכים למות". אם זה נכון (וזה נכון), אז שום דבר לא באמת משנה - והוא יקר מפז, השיעור בפרופורציה שהסדרה מעניקה לצופיה מדי פרק. יש בו שחרור, בשיעור הזה; יש בו תשובות ניצחות לשאלות הגדולות שמטרידות אותנו בפריפריה של קיומנו (אם יש לנו מזל), או באופן יומיומי (אם אין לנו), ויש בו נחמה גדולה ועוטפת. שום דבר לא באמת משנה, הכל חסר חשיבות ובר חלוף, אז בואי לראות טלוויזיה. בדיוק מתחיל "ריק ומורטי", הכול טוב.
