מכירים את התמונה הזו שרצה ברשת? מסך שבחלקו העליון סימנים הלקוחים מתוך כתב החרטומים העתיק, בחלקו התחתון המוני אימוג'י המוכרים לנו כיום, ומעל התמונות מתנוסס הכיתוב: "4,000 שנה - וחזרנו לאותה שפה".
ואכן יש דימיון בין האופן שבו אנו משתמשים באימוג'י, התמונות הקטנות האוצרות בתוכן שפה שלמה, לבין הצורה שבה השתמשו במצרים העתיקה בכתב החרטומים (או בלעז: ההירוגליפים), שהופיע לראשונה 3,000 שנה לפני הספירה.
בימינו צמד המילים "כתב חרטומים" הפך לביטוי המתאר דבר מה לא מובן, בדרך כלל כתב יד לא ברור וקשה לפיענוח. אך יש בינינו מי שככל הנראה יתמודדו גם עם כתבי היד של מיטב הרופאים, שכן אפילו את כתב החרטומים המצרי המקורי הם מסוגלים לקרוא. כזו היא ד"ר שירלי בן-דור אבין, אגיפטולוגית (חוקרת תרבות מצרים) וארכיאולוגית, שלמדה בחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום של אוניברסיטת תל אביב. "כשאנשים שומעים שאני אגיפטולוגית, אם הם יודעים מה זה, השאלה הראשונה שהם שואלים אותי היא האם אני יכולה לקרוא כתב חרטומים", היא אומרת. "אני עונה שכן. זה ממש מסובך ולקח לי שנים ללמוד, ולא פשוט להסביר את כתב החרטומים לאדם מן היישוב. אבל בשנים האחרונות התחלתי לחשוב שהפער הזה בין אגיפטולוגים לשאר האנשים קצת מצטמצם. כי יותר ויותר אנשים כותבים כל הזמן בתמונות ואפילו לא קולטים שהם עושים את זה".
7 צפייה בגלריה
לוחית עיטור בדמות הורוס, עם סימני כתב ההירוגליפים
(מתוך אוסף מוזיאון ישראל. מתנת ג׳ינט ויונתן רוזן, ניו יורק, לידידי מוזיאון ישראל בארצות-הברית)
700 סימנים כולל כתב ההירוגליפים. כולם ציורים. והנה לכם שיעור קטן בהירוגליפים, אם במקרה תיתקלו בחרטום תועה: "ישנן מילים שכדי לכתוב אותן בכתב ההירוגליפים, יש פשוט לכתוב את הציור שלהן. למשל, ברווז יסומן על ידי ציור של ברווז", אבין מסבירה, "אבל יש מילים שבמקרה שלהן הציור לא מספיק. לדוגמה אם את רוצה לכתוב את המילה 'בן', אבל לא במובן של זכר או נקבה אלא בן של מישהו (Son), איך תעשי את זה? אם תציירי ילד או איש זה יכול להיות הרבה דברים אחרים - זה לא חייב להיות בן במובן של אב ובן. אז הפתרון המצרי הוא לקחת את הציור 'ברווז' במצרית, שמבטאים אותו 'סא' - משום שגם המילה בן במצרית נשמעת אותו דבר, 'סא', ולשים לידו ציור של ילד. התפקיד של הציור של הילד נקרא 'ממיין'. זו תופעה שקיימת בהרבה שפות שיש בהן מילים שנשמעות או נקראות אותו הדבר אבל המשמעות שלהן שונה. תחשבי בעברית על המילים 'דּוּד' ו'דּוֹד'. אם אנחנו לא שמות ניקוד אז זה נראה בדיוק אותו דבר. גם כאן את צריכה את הקונטקסט כדי להבין".
במקרים אחרים, אבין מבארת, הסימן המצרי יכול לייצג רק את הצליל של המילה: "בהרצאות שלי אני שמה על הלוח שלוש תמונות. תמונה אחת של כוס מיץ תפוזים, לידה תמונה של שפתיים ואחר כך תמונה של כוכבים. אני מבקשת מהקהל להגיד לי מה רואים בתמונה של הכוס והקהל עונה 'מיץ'. אחרי זה אני שואלת אותו דבר לגבי התמונה של השפתיים, והקהל עונה 'פה', ואז לגבי התמונה של הכוכבים הקהל עונה 'כוכבים'. ומה קיבלנו? 'מצפה כוכבים'".
"זאת אומרת שהמיץ יכול להיות רק 'מיץ', אבל אפשר גם להשתמש ב'מיץ' או ב'פה' בשביל הצליל, הערך הפונטי שלהם. אני צריכה לשכוח שזה פה וזה מיץ". במילים אחרות, כל סימן במצרית יכול לשמש בשלושה אופנים: לתאר את הדבר עצמו, את הערך הצלילי שלו או לשמש כממיין.
תערוכה חדשה בשם "אימוגיליפים", שנפתחה השבוע במוזיאון ישראל בירושלים ואותה אוצרת אבין, עומדת על הקשר בין האימוג'י לכתב החרטומים הקדום. "זה לא שאימוג'י הוא כתב החרטומים החדש, ממש לא", היא מדגישה, "אלא שיש משהו בצורה שבה אנחנו משתמשים באימוג'י שמזכיר את הצורה שבה המצרים השתמשו בתמונות".
7 צפייה בגלריה
שבר של אַסְטֵלַת קבורה של נֵחֶ'תְעַנְח'
(מתוך אוסף מוזיאון ישראל. מתנת ג׳ינט ויונתן רוזן, ניו יורק, לידידי מוזיאון ישראל בארצות-הברית)
איך בדיוק?
"כשהבת שלי כותבת לי 'ברור, אימא, אני אגיע הביתה בחצות', ואז היא מוסיפה את האימוג'י הקורץ, מה אני מבינה מזה?"
שכנראה היא לא מתכוונת להגיע הביתה בחצות.
"נכון. זאת אומרת שהאימוג'י נותן הקשר והסבר איך לקרוא את מה שכתבתי. הוא ממיין. קחי את המשפט הזה ושימי אותו במגירה של דברים שהם לא עובדות, לא הבטחות אלא בדיחות, אירוניה. זו לא מילה אלא סימן אילם. בדיוק כמו שהממיין המצרי הוא סימן אילם, אנחנו לא קוראים אותו אלא הוא רק אומר לנו לאן לשייך את זה".
"במצרית כל סימן הוא ממיין. כשאני רוצה לכתוב מילה במצרית, בדרך כלל בסוף שלה אני אוסיף עוד סימן שלא קוראים אותו, סימן אילם, והוא זה שאומר לנו מה משמעות המילה. למשל, לפעמים אנשים יכולים לכתוב משהו שיכול להישמע פוגע או ביקורתי, ואז אחרי זה הם ישימו אימוג'י, של סמיילי נגיד. למה הם עושים את זה? כדי שלא תתייגי את זה בתוך הדברים המעליבים או השיפוטיים. קיימת האפשרות להעביר את הכוונה והנימה במילים, אבל את עושה את זה בציור".
7 צפייה בגלריה
בסיס לאַסְטֵלַת קִיפּוּס של הורוס
(מתוך אוסף מוזיאון ישראל. מתנת ג׳ינט ויונתן רוזן, ניו יורק, לידידי מוזיאון ישראל בארצות-הברית)
אז למה דווקא עכשיו נזכרנו לחזור לציורים?
"זו שאלה מעניינת. כתב החרטומים היה מאוד מסובך. זו מערכת מבלבלת שלוקח שנים ללמוד אותה, וחוץ מזה גם צריך לדעת לצייר. כי הירוגליפים הם יצירות אמנות. בגלל זה אחרי שהומצא הכתב האלפביתי, באיזשהו שלב הוא אומץ גם על ידי תרבויות שכתבו בציורים. כי בכתב אלפביתי אתה צריך רק לדעת 22 סימנים בערך, ולא צריך להיות רב-אמן בשביל לכתוב איתו".
"אז מה קרה אצלנו? התהליך התהפך - יותר קל ללחוץ בהקלדה אחת על האימוג'י הצוחק מאשר לכתוב 'איזה מצחיק'. זה עניין טכנולוגי. היום יותר קל לשלוח תמונה מאשר להקליד את המשמעות שלה. בעצם אנחנו תמיד רוצים לעשות את זה עם תמונה. הרי כשאת חושבת על משהו בראש שלך את רואה אותו בדרך כלל כדימוי. הכתב הוא רק משהו שמתווך את הדימוי הזה לאנשים אחרים. בגלל זה בכניסה לתערוכה יש ציטוט של אריסטו – 'הנפש לעולם חושבת באמצעות תמונה'".
7 צפייה בגלריה
שבר לוח הנושא תיאור של רעמסס ה-2 והאל אנוּבִּיס
(מתוך אוסף מוזיאון ישראל. מתנת ג׳ינט ויונתן רוזן, ניו יורק, לידידי מוזיאון ישראל בארצות-הברית)
כשחושבים על זה, זו ממש טרחה להעביר משהו מציור לכתב אלפביתי.
"נכון. זה מהלך שהיה בלתי נמנע כי לא כולנו יודעים לצייר. ועכשיו אנחנו לא צריכים לצייר, הנה, ההתפתחות הטכנולוגית מספקת ציור דומה, או מספיק דומה בשביל שנשתמש בו".
מעורר השתאות לגלות כי הדימיון בין שתי צורות הכתב מתבטא גם בדימויים דומים שנשתמרו עם ההיסטוריה. כך למשל, האימוג'י הפופולרי של הגבר או האישה המושכים בכתפיהם במין תנועת "לא יודע/ת" – מופיע, על פי אבין, גם בכתב ההירוגליפי, רק ששם הוא מצויר כשתי ידיים עם כתפיים בלבד, ללא הפנים והגוף. דימוי נוסף שדומה בצורה מופלאה בשני סוגי הכתב הוא האדם הרוקד – שמניף את ידו האחת למעלה בשתי הווריאציות.
7 צפייה בגלריה
שיבוץ בצורת הירוגליף שמשמעו "ראש"
(מתוך אוסף מוזיאון ישראל. מתנת ג׳ינט ויונתן רוזן, ניו יורק, לידידי מוזיאון ישראל בארצות-הברית)
מה זה אומר? שאנחנו בעצם לא מתפתחים כל כך הרבה?
"זה אומר שיש דברים בסיסיים באסתטיקה ובדימוי שלא משתנים. זו תופעה מדהימה".
בתערוכה, שמלבד נושא האימוג'י יוצגו בה גם מוצגים ממצרים העתיקה שחלקם רואים אור לראשונה, ישנה עמדה אינטראקטיבית שבה אנשים מצביעים איזו פרשנות הם נותנים לסימן מסוים – ונתוני ההצבעות מתקבלים בזמן אמת. לדוגמה, באשר לאימוג'י המציג שתי כפות ידיים צמודות – "יש אנשים שמשתמשים בזה כ'תודה', 'בבקשה' או 'תפילה', ויש כאלה שמתמשים בזה בתור 'כִּיף'". "זה לא שיש פירוש אחד נכון", מציינת אבין. "זה היופי, שמבחינה עיצובית יש סטנדרטיזציה, אבל אף אחד לא אומר לך איך צריך להשתמש באימוג'י. זה משהו שנבנה על ידי האנשים שמשתמשים. זו שפה שמתהווה עכשיו, וחוכמת ההמונים תקבע איך אני ואת הולכות להבין את זה בפעם הבאה שמישהו ישלח לנו".
אומנם להמונים ניתנת המילה האחרונה, אך אל לנו לשכוח את היד המכוונת - חברות הטכנולוגיה האחראיות לייצר את האימוג'י ולחולל בהם שינויים. תאגיד "יוניקוד" מופקד על כך שהאימוג'י שאנחנו שולחים יהיו קריאים במעבר בין המכשירים השונים - של אפל, אנדרואיד, מייקרוסופט, פייסבוק גוגל ועוד שחקניות גדולות בשוק. אבין מציינת את שנת 2010 כשנה שבה התחולל השינוי - אז התאגיד יצר האחדה שאיפשרה לאמוג'י השונים לעבור בין המכשירים, צעד שחתם את הפיכתה של שפת האימוג'י לחוצת ימים ומכשירים.
הפוטנציאל של שפת האימוג'י הוא כמובן בלתי נדלה, ובינתיים יריעת החידושים מוסיפה להתארך. הצצה באתר "אמוג'יפדיה" מגלה כי רק בחודשיים האחרונים אושרו אמוג'י חדשים של פלמינגו, לב לבן, אנשים בצבעים ובמגדרים שונים מחזיקים ידיים ואנשים עם מגדר נזיל. עדכונים חשובים נוספים מבית יוניקוד מגלים שהאמוג'י של חלקיק הפאזל צבוע כעת בירוק במקום בכחול, שהלבבות בעיניים של הסמיילי הוגדלו, ולכל המודאגים - התמנון הקטן קיבל מעין חספוס תמנוני אותנטי בכל אחת מרגליו. עד כאן חדשות האמוג'י ליום זה. נוסיף לעדכן בכל יום, וככל הנראה גם בעוד 4,000 שנה.
