"צולם לפני הקורונה" היא כתובית שמלווה לא מעט סדרות וסרטי דוקו שמוקרנים בימים אלה, ונדמה שבמקרה של העונה השלישית של "המתמחים", שעלתה אתמול (ד') בקשת, מדובר במקרה הרלוונטי מכולם. אמנם רוב הגיבורים שלה עוטים מסיכות חלק גדול מהזמן, אבל בבילינסון, זירת הצילומים, אין זכר למציאות שמלווה אותנו בחצי השנה האחרונה. זה לא האלמנט היחיד שהופך את העונה הזאת למציאותית פחות. כהיא ממשיכה את המגמה של העונה השנייה, נדמה ש"המתמחים" זזה על הסקאלה שבין סדרת דוקו לסדרת מתח, כשהיא זוחלת בהתמדה לעבר האחרונה.
מתוך "המתמחים" - עונה 3
(באדיבות קשת)
שלושה מתמחים הוצגו לנו אמש בפרק הראשון - כירורגית לב, נוירוכירורג ומנתח אף אוזן גרון. אצל כולם ניכרו הפרמטרים שמאפיינים מתמחים באשר הם, אם לסמוך על הטלוויזיה: מסירות אין קץ למקצוע. אין ספק שהתשוקה של המתמחים לעבודה שלהם היא עניין מדבק. אתה רואה אותם מקריבים את שעות הפנאי והערות, את הזמן עם המשפחה ולפעמים את הבריאות של עצמם לטובת טיפוס במעלה הקריירה שלהם. מונעים על ידי הישגיות בווליום בלתי נתפס שמעורבת בתחושת שליחות מהסוג שמשאיר אותך ער 26 שעות ברצף, הם מתקדמים במסלול אחד מבלי לפזול הצידה. אתה צופה בהם ולא יודע אם לקנא, להעריץ, לשמוח שזה לא אתה או כל התשובות נכונות.
אבל אלו צרות של גיבורים, ותקנו אותי אם אני טועה, הרעיון היה לצפות באנשים. יכול להיות שעוד מוקדם לשפוט על פי פרק אחד, שמעוניין בעיקר להכניס אותך לסביבת העבודה של המתמחים לפני שהסדרה צוללת לעומק, אבל אם יש פה הצהרת כוונות שמעידה על העונה כולה אז משהו בחוויית הצפייה ב"מתמחים" השתנה. דקות ארוכות מאוד התמקדה הדרמה בהתרחשות בחדר הניתוח – יצליח או לא יצליח? – ונועדה בעיקר להשאיר אותנו הצופים על הקצה. התוצאה היא חוויית צפייה מורטת עצבים, ולא בהכרח במובן הנעים של המילה. נעלם ההומור השחור, הרגעים הקולגיאליים מחוץ לחדר הניתוח, כל מה שאפשר נפילת מתח לפני ההמראה הבאה. אפילו הידיעה שהניתוח תמיד מצליח והחולה תמיד שורד לא מאפשרת צפייה נינוחה במקרה הזה.
לעומת זאת נעלמים אלמנטים שהיו בעונות הקודמות ונתנו תחושה מציאותית יותר – כאן כל החולים נחמדים. הכי קיצוני בינתיים הייתה תחושת החרדה של יוני ראובן, האכזבה של ענבל ברוך מהעובדה שהזיזו אותה הצידה במהלך ניתוח מורכב או העובדה שחלק מהחולים חושבים שנתי בן שלום יפה מדי מכדי להיות רופא. המתמחים משלמים את המחיר על בחירת הקריירה שלהם, שעל פניו לא מתגמלת מספיק, במדינה עם מערכת בריאות קורסת ומטופלים שנושכת את היד שחובשת אותם, אבל הם משלמים אותו בהשלמה הירואית וציפוי הצלופן שלהם לא נפגע. במובן הזה החומר האנושי, המרכיב החשוב ביותר בסדרה, לא מצליח לחדש או לספק נקודת מבט או פן שלא התוודענו אליו בהיכרות עם הדימוי של מקצוע הרפואה, והיוצרים מסתכנים באיבוד הצופה לטובת סטריאוטיפים וקלישאות.
ה"מתמחים" אינה הסדרה הישראלית היחידה שעוקבת אחרי מתמחים לרפואה. "איכילוב" (yes) עשתה את זה לפניה, והיוצרים שלה עברו לאחרונה לנטפליקס, שם הם העלו את "לנוקס היל", סדרה דומה על מתמחים לרפואה בבית חולים במנהטן. לסדרה, אגב, נוסף פרק השלמה שעוסק בהתמודדות עם הקורונה, למרות שצילומי הסדרה הסתיימו מזמן והיא הוגשה לנטפליקס בפברואר האחרון. כמו "איכילוב" לפניה, "לנוקס היל" מפשפשת בקרביים של המתועדים שלה ומצליחה לספק קונפליקטים פנימיים וחיצוניים, סיטואציות מורכבות ולעתים נטולות מענה ובעיקר תמונה אנושית וגם פגיעה של הצוות המקצועי שאחריו היא עוקבת. אני נושאת שבועה ליוצרי "המתמחים", תנו לנו את המורכבות והפגיעות על כל הצדדים שלה, את כל גווני האפור. זה רק יגרום לנו לאהוב אותם יותר.
