SMALL AXE – טריילר
שנת 2013 תיזכר כאחת השנים הטובות והבלתי נשכחות בקולנוע ההוליוודי. "כוח משיכה", "הזאב מוול סטריט", "היא", "מועדון הלקוחות של דאלס" ו"חלום אמריקאי", כולם התחרו בעונת הפרסים האגדית ההיא, אבל בסופו של דבר מי שניצח במרוץ לאוסקר היה "12 שנים של עבדות", סרטו של הבמאי הבריטי סטיב מקווין. העובדה שבראד פיט היה אחד המפיקים והשחקנים סייעה אף היא, שלא לדבר על הנושאים שבהם הוא עסק: כנר שחור שהוזמן לסיבוב הופעות באחת ממדינות הדרום ונמכר לעבדות.
הסרט היה מועמד לתשעה פרסי אוסקר, ומלבד פרס הסרט הטוב ביותר הוא גם זכה בתסריט המועבד ובשחקנית המשנה הטוב ביותר (לופיטה ניונגו). שבע שנים אחרי, מקווין שמח לחלוק זיכרונות טובים מאותו ערב מרגש ונוצץ. "חוויית האוסקר שלי הייתה מדהימה!", מספר מקווין, בריאיון זום שערכתי איתו השבוע ממשכנו באמסטרדם. "הזכייה הייתה חלום שמתגשם. העובדה שהצלחנו לעשות סרט על עבדות, ועוד סרט שאף אחד לא רצה לגעת בו ממטר כי חשבו שהוא לא יצליח, ובסוף הוא גם הצליח בקופות וגם זכה באוסקר - היה מאוד מרגש. ההכרה שקיבלנו הייתה חסרת תקדים".
עיצבן אותי שאלפונסו קוארון ("כוח משיכה") חטף לך את הפסלון בקטגוריית הבימוי.
"זה עיצבן גם אותי", פורץ מקווין בצחוק. "זה קורה. תמיד יש את הפעם הבאה - לפחות כך אני מקווה. נראה מה יהיה בעתיד".
איפה אתה מחזיק את פסלון האוסקר?
"אני מחביא אותו. אני ממש לא רוצה לראות אותו כל יום. אני משתדל להתחיל כל יום עם דף חדש".
למרות הזכייה, מקווין בחר שלא להשתקע בהוליווד. הוא חזר לחיות על הקו של לונדון-אמסטרדם (שם הוא חי עם בת זוגו ההיסטוריונית ומבקרת התרבות ביאנקה סטיגטר ושני ילדיהם). בשבע השנים שחלפו מאז הזכייה באוסקר, מקווין חווה לא מעט קשיים - הוא ניסה להרים סדרה ל-HBO אבל היא נגנזה אחרי הפיילוט. גם הניסיון לעשות סדרה אחרת ל-BBC לא צלח. ב-2018 הוא שיגר את "אלמנות" - דרמת מתח על ארבע אלמנות של פושעים שמחליטות לחבור ולבצע שוד אחרי שהבעלים הותירו אחריהם חובות. הסרט קיבל ביקורות מעורבות וההצלחה הקופתית הייתה מינורית.
"איך מערכת היחסים שלי עכשיו עם הוליווד? הוליווד יכולה להיות מקום עבודה נהדר עם אנשים מדהימים", סבור מקווין. "בסופו של דבר מדובר בעוד תעשייה שמתמקדת ברווח - אם כי יש בה מרחב גם ליצירתיות. לפעמים זוכים בלוטו והיצירתיות שלך תואמת למה שהתעשייה הזו רוצה וצריכה ולפעמים לא. למרות שיש בהוליווד כמה אנשים נפלאים וחרוצים, כשאתה רוצה לספר את הסיפור שלך ולעבוד עם מוחות גדולים יותר, אתה הולך למקומות אחרים".
בשנים האחרונות מקווין, בן למשפחת מהגרים מהאיים גרנדה וטרינידד בקריביים, אכן עבד עם מוחות גדולים. הוא שקד על מיזם שאפתני, מסוגנן ומוקפד, תחת השם "גרזן קטן" - אנתולוגיה של חמישה סרטים, שעוסקים בקהילה של המהגרים מאיי הודו המערבית (הקריביים) בלונדון של שנות ה-60, ה-70 וראשית ה-80. חלק מהסרטים, המשחזרים באופן מפליא ומדויק את העבר, מסתמכים על סיפורים אמיתיים, למשל סיפורו של הסופר הנודע אלכס וויטל, שגדל במשפחות אומנה וישב בכלא. "הפרויקט נולד מתוך רצון וצורך לחזור ולבחון את העבר שלי ואת החוויות של יוצאי איי הודו המערבית בבריטניה", אומר מקווין.
למה קראת לפרויקט "גרזן קטן"?
"מדובר בציטוט שמגיע במקור ממזרח אפריקה, אותו בוב מארלי הכניס לשירו 'גרזן קטן' - "So if you are the big tree We are the small axe". אני חושב שאנחנו כקהילה יכולים לחולל שינוי ולעשות כל דבר שיעלה על הדעת, בעוד כוחו של הפרט מוגבל. מבחינתי העיקר הוא האיחוד והקהילה, שיכולים לשנות את המסלול שהוכתב לנו בידי אחרים".
חגגת לפני שנה וחצי יום הולדת 50, האם "גרזן קטן" הוא חלק ממשבר הגיל שלך?
מקווין המשועשע מניח שבמובן מסוים התשובה היא אכן כן. "במקרים רבים אין לאנשים את ההזדמנות להסתכל ולבחון את העבר כפי שהזדמן לי ואני אסיר תודה על כך. כשאתה צעיר אתה חושב על ההורים שלך בצורה אחרת לגמרי מאיך שאתה רואה אותם בבגרותך. מה שרציתי לומר הוא שבני הדור של הורי היו צריכים לעבור כל כך הרבה התעמרויות בסביבה עוינת, ועצם העובדה שהם יצאו מהחוויה הזאת גם בריאים וגם שפויים די מרשים בעיני. רציתי לחזור ולתת את הקרדיט שמגיע לאנשים שהקריבו כל כך הרבה למען הדור שלי".
אתה חושב ש"גרזן קטן" מהווה ריאקציה לעידן דונלד טראמפ?
"לא מדובר בתגובה אלא בתוצאה של מצב מתמשך. ההשפעה של הקהילה השחורה בבריטניה מאמצע שנות החמישים ועד היום היא עצומה. הקהילה השחורה שינתה את בריטניה לנצח, בחוק, בתרבות, בפוליטיקה ובספורט. המדינה השתנתה עד בלי היכר ביחס לאיך שכנראה היא הייתה נראית, אילולא היו אנשים שחורים מעורבים בצמיחה ובהתקדמות שלה".
שניים מתוך הסרטים - "מנגרוב", המשחזר את המשפט של תשעה פעילים חברתיים שיצאו למחות נגד גזענות ואלימות המשטרה נגד השחורים והואשמו בהסתה, ו"רוק אוהבים", המתרחש במסיבת רגאיי בשנות ה-80, נבחרו לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן 2020, שבוטל בסופו של דבר בגלל הקורונה. בסופו של דבר פסטיבל ניו יורק הציג בבכורה שלושה מהסרטים.
סרטי "גרזן קטן" הגיעו בנובמבר האחרון ל-BBC ONE ולאמזון פריים והם עוטרו בביקורות משבחות והיו גם כאלה שהכתירו את האנתולוגיה כ"אירוע הקולנועי של השנה". עכשיו האנתולוגיה המשובחת והעוצמתית זמינה גם אצלנו, הודות ל- yes MOVIES DRAMA ובספריית yes סינמטק.
כשצפיתי ב"אדום, לבן וכחול", אחד הסרטים הטובים במקבץ, לא יכולתי שלא לחשוב על ההקבלה בין הגיבור למקווין, שמנסה לעשות שינוי בתוך תעשיית הקולנוע השמרנית והגזענית. במרכז הסרט שמבוסס על סיפור אמיתי עומד לירוי לוגאן, בחור מבריק בן הקהילה הקריבית, שאף שעשה דוקטורט החליט להתגייס למשטרה כדי לשפר את יחסה למיעוטים.
"במשך תקופה ארוכה לא רצו לכלול את הקהילה השחורה בקולנוע או בטלוויזיה, כמו גם בתעשיות רבות אחרות. יוצאי איי הודו המערבית הובאו לאנגליה אחרי מלחמת העולם השנייה לצרכי עבודת כפיים, ולכן אני משער שהיו אנשים שהניחו שכך זה גם יישאר תמיד - אבל לא. ההורים שלנו רצו שיהיה לנו עתיד טוב יותר. זה רצון שתמיד נמצא שם: האדם תמיד חייב להיאבק בחוסר צדק בעולם, לא משנה מהיכן הוא מגיע. וזה יכול לקרות גם כיום - כשממשיכים להיאבק באנשים כמו טראמפ או בכל מכשול אחר".
נדמה שהיה חשוב לך להציג סצנה של ארוחה או בישול בכל אחד מהסרטים.
"זה חלק מהחיים. יש משהו בישיבה הזו ביחד ובטעמים שמזכיר למהגרים את הבית - גם אם אנחנו רחוקים ממנו. יש משהו בטעם של הבית שהיה חשוב לי כיוצר, ולכן הבישול ב'גרזן קטן' מאוד משמעותי: הקארי הזהוב, תבשיל העוף, אורז ושעועית".
בסרט "חינוך", מקווין דן בהסללה הגזענית של ילדי שחורים לבתי ספר מיוחדים בשנות ה-70, באמצעות הסיפור של קינגסלי, ילד פיקח וממושקף שלאור מעלליו בבית הספר, הרשויות משגרות אותו לבית ספר מיוחד, שבו המורים לא טורחים להגיע לכיתה הפרועה. הסרט שואב השראה למעשה מחייו של מקווין, שגדל באילינג לונדון ואובחן כדיסלקט בעל עין עצלה. מקווין מעיד שהיו לו חוויות גרועות בבית ספר והוא בעצמו נשלח לכיתה כזו, שייעדה את התלמידים למקצועות של עבודת כפיים, שרברבות ובנייה.
"כמובן שהעבודה על 'גרזן קטן' החזירה אותי לילדות - דמיינתי איך היה ואיך זה היה יכול להיות. אחרי כל הקשיים שעברתי בלונדון, הבנתי איך הגעתי לנקודה שאני נמצא בה היום". הוא מספר.
לקראת סוף הסרט "חינוך", קינגסלי הולך למפגשים עם מורה בשם טביתה, שמארגנת כיתה אלטרנטיבית בסופי שבוע ומלמדת בין היתר על ההיסטוריה השחורה. כשטביתה שואלת את הילדים: "מה אתה יודעים על אבותינו?", אחת התלמידות משיבה: "שהיינו עבדים". המורה מתקוממת: "זה מה שהלבנים רוצים שנדע. אם כך, אתם לא יודעים על מסאי וממלכת כוש, על העמים באפריקה, העושר התרבותי, על העובדה שאנו קיימים הרבה לפני האחרים".
מה אתה למדת על הרקע שלך? מאיפה באו אבות אבותיך?
"מהצד של אמא שלי, אבותיי היו המלכים הראשונים של גאנה. הבריטים תיעדו פעם אילנות יוחסין שלמים דורות אחורה לא רע בכלל", צוחק מקווין. "מהצד של אבא שלי הסיפור יותר מעניין - הבנתי שהוא מגיע מרקע אירי, מה שאומר שגם אני קצת אירי וזה קורע מצחוק".
מקווין שהצטיין בילדותו בכדורגל נחלץ כאמור בסופו של דבר מהגורל של רבים מחבריו לכיתה. הוא למד אמנות ועיצוב והפך לאחד האמנים החזותיים הבולטים של בריטניה, כולל זכייה בפרס טרנר היוקרתי. ב-2008 הוא יצר את סרט הביכורים שלו "רעב", שגרף שפע פרסים (כולל "מצלמת הזהב" בקאן) ועסק בלוחם המחתרת האירית, ששבת רעב בכלא הבריטי.
בתפקיד הראשי כיכב מייקל פסבנדר, איתו מקווין עשה בהמשך גם את "בושה" (2012) על גבר ניו-יורקי המכור לסקס ואת "12 שנים של עבדות". "מייקל ואני נפגשנו לפני שהוא היה כל כך מפורסם", מספר מקווין. "וזה טוב שהכרנו אז, כשאף אחד מאיתנו לא היה 'מישהו'. תמיד כשאני רואה אותו בסרטים אני חושב שהוא לא משחק, אני מאמין לו. יש הרבה כוכבים שאני לא מאמין להם. מייקל הוא אמן, שרוצה להגיע קרוב להבין מי אנחנו כבני אדם".
אמנם הרבה השתנה מאז שהוריו של מקווין הגיעו לאנגליה או מאז ילדותו, אבל הבמאי המוערך מגלה שלמרות ההצלחה, האוסקר והמעמד, הוא עדיין חווה גזענות. "כמובן שאני מתמודד כל יום בגילויי גזענות", הוא חושף. "אני נתקל במיקרו-אגרסיות ונקלע לכל מיני סיטואציות לא נעימות אחרות - אבל ככה זה. עד שלא ייעלמו כל הדעות הקדומות, זה משהו שתמיד יקרה".
יש לך דוגמה למקרה של גזענות שעברת בתקופה האחרונה?
"לצערי, יש יותר מידי. זה מה יש. תלוי גם איך אתה מגיב לזה - ואני מגיב דרך שאילת שאלות, ובטלוויזיה ובקולנוע אתה גם יכול לספר סיפור. אפשר לקחת את האנרגיה השלילית הזאת ולהפוך אותה למשהו אחר".
את תקופת הקורונה מקווין מעביר במשכנו באמסטרדם, מבלה עם משפחתו וצופה בעיקר בסרטים צרפתיים קלאסיים. "מבחינתי המגפה העצימה את הפן המשפחתי. הבת שלי חזרה מלונדון וכך גם הבן. זה הדגיש לי כמה אני אוהב את המשפחה שלי כיחידה אחת שנמצאת ביחד. אחרי שהילדים עזבו ללימודים לא חשבתי שנחזור להיות ביחד, אז מבחינתו זו הייתה ברכה במסווה".
בקרוב מקווין יביים סרט תיעודי שיעסוק בחיים באמסטרדם במהלך הכיבוש הנאצי, ומבוסס על ספר שכתבה זוגתו, המתאר סיפורים אישיים מהתקופה הקשה ההיא. "בסרט הזה אבחן את העבר מתוך ההווה. אני מאוד נלהב לקראת הפרויקט הזה".
למה הנושא של אמסטרדם בזמן מלחמת העולם השנייה משך אותך?
"כל יום כשאני עובר ברחוב אני חושב על ההיסטוריה הזו. אומרים שהחיים באמסטרדם כיום הם כמו לחיות לצד רוחות רפאים. באמצעות הקולנוע אני רוצה להאיר על העבר הנוכח בתוך ההווה".
